ילדות אבודה: פרויקט צילומים מציג את סיפוריהם של ניצולי שואה

אחד מהם חולץ כתינוק מתחת לגופת אמו, השני שרד שלוש שנים בבור מתחת לרפת והשלישי הוא משורדי "הרכבת האבודה". שלושתם משתתפים בפרויקט צילום מיוחד שיוצג ממחר בכנסת.

מדובר בתערוכת "צילום בגיל", תוכנית ייחודית של ג'וינט ישראל־אשל, המשתמשת בצילום כתרפיה לניצולי שואה ומעניקה למי שמתקשים לעתים לספר במילים את זיכרונותיהם מאז, כלי נוסף להביא לידי ביטוי את חוויות החיים הבלתי נתפסות שעברו.

מנהלת התוכניות לשורדי השואה בג'וינט ישראל־שאל, מגי גד, מספרת ל"מעריב־השבוע" כי התערוכה שתיפתח בכנסת מחר תוצג במשכן עוד זמן מה לאחר יום הזיכרון לשואה ותיחשף בפני קבוצות מבקרים ובני נוער.

"הכלי הזה של פוטו־תרפיה מוציא את הסיפורים החוצה", היא אומרת. "הם עוברים תהליך הדרגתי של כמה חודשים בצילום עד שהם מגיעים לתוצאה הזאת. בתה של אחת המציגות בתערוכה אמרה לי 'היא מעולם לא סיפרה ככה את הסיפור שלה. מעולם לא דיברה'".

ללא זהות

בתמונה של יוסי לאור הוא נראה מביט במסכה חסרת תווי פנים. "איבדתי את כל משפחתי משום שמעולם לא ידעתי מי הם", הוא מספר.

לאור הוא הצעיר מבין "ילדי לנה קיכלר", ניצולת השואה שאספה יתומים אחרי המלחמה ועלתה עמם ארצה. לאור נולד בגטו ורשה ב־1943, תוך כדי המלחמה. את מעט הפרטים על אודותיו הוא למד רק מקיכלר אחרי המלחמה. "עובדי הכפייה בגטו שפינו גופות מצאו אותי כתינוק מתחת לגווייה של אמא שלי", הוא מספר. "על אבא שלי אני לא יודע דבר עד היום. הם מסרו אותי למנזר בעיר זקופנה, שם הוטבלתי לנצרות ולמעשה עד סוף המלחמה גדלתי במנזר כילד נוצרי, שלוש שנים".

בישראל הוא אומץ על ידי משפחה בקבוצת שילר, שם הוא מתגורר עד היום. יש לו שני ילדים ושלושה נכדים.

שנים באפלה

שלמה טורבינר שרד יותר משלוש שנים בתוך בור ברוחב שלושה מטרים בכפר פולני יחד עם 11 מבני משפחתו - מסוף 1941 עד סיום מלחמת העולם השנייה ב־1945.

"זה היה מסתור מתחת לרפת. בלי אור, בלי אוויר", הוא מספר. "אוי ואבוי אם השכנים היו יודעים. בני המשפחה שהסתירה אותנו היו זורקים לנו אוכל כשבאו להאכיל את הפרות".

על התמונה שצילם, של הצצה לעולם מבעד לחרכי שבשבת צבעונית, הוא מספר: "מדי פעם היינו מציצים החוצה מהמסתור וממרחק קטן מאוד ראינו פרחים. עולם של צבע כל כך קרוב. אבל בשבילנו בחושך, זה היה כל כך רחוק. דאגתי שבני הזוג שהצילו אותנו יקבלו, עוד בחייהם, את תואר חסידי אומות העולם. אנחנו שומרים על קשר עם המשפחה, אפילו עם הנינים שלהם".

בדרך אל המוות

אשר אברהם הוא מניצולי "הרכבת האבודה", המשלוח האחרון לתאי הגזים בטרזינשטט שיצא ממחנה ברגן־בלזן ושוחרר בידי הצבא האדום לפני שהגיע לשם.

"יש קשר ישיר בין התמונה שצילמתי לזיכרון שלי מאותה רכבת. הייתי בדרך למוות. בתמונה רואים את החלק הקרוב שהוא חשוך, אווירת המוות בקרון הבקר, ודרך הצינור רואים תקווה שאולי דרך חור הרשת תצא לעולם של אור. פרי ההדר שנשקף דרך החור מסמל את ההתיישבות שהקמנו בארץ אחרי השואה".

אשר היה בן 12 כשעלה עם משפחתו על הרכבת אל המוות. לדבריו, ילד שורד טוב יותר ממבוגר במצבי קיצון. "אנחנו הילדים, כשלא היה לנו מה לאכול, אכלנו עשבים", הוא מספר. "היינו מחפשים בבגדי הגופות של המתים פירורי אוכל".

הוא נזכר: "לגרמנים היו שיטות שונות לזרז את המוות, גם במחנה ריכוז. היו עושים לנו מסדרים באמצע הלילה הקפוא, שעות על גבי שעות. סביבי אנשים התמוטטו כל הזמן, אבל כשילד רוצה לשרוד הוא לא רואה כלום. סבתא ושני דודים שלי מתו במחנה. אחי היה מפנה מתים ואם היה מוצא משהו בבגדים שלהם הוא היה מבריח למחנה. קצת קליפות של תפוח אדמה, מה שהיה".

רגע לפני כיבושו הורה מפקד המחנה יוזף קרמר על שלושת המשלוחים האחרונים לתאי הגזים ושרידי משפחתו של אברהם עלו על האחרון שבהם. "היינו שברי אדם", הוא מספר. "כמו עלה נידף. ידענו שבכל רגע יגיע המוות. אם לא מירייה, אז ממחלה. עד היום יש לי את הריחות מתוך הרכבת. אנשים משלשלים, אנשים מתים ומסריחים. ואני, ילד ששוכב עליהם, על כל הזוהמה הזאת. הרכבת הייתה עוצרת מדי פעם לפנות מתים. ומי שיכל היה פורץ החוצה לחפש מים ומקבל מכות רצח מהשוטרים".

הרכבת האבודה מעולם לא הגיעה ליעדה במחנה טרזינשטט. "שמענו את ההפגזות הכבדות מסביב של בעלות הברית, הרכבת הסתובבה הרבה בניסיון לחמוק מהן ונעצרה לזמן ארוך כשאנחנו דחוסים בפנים", הוא מוסיף. "לא הבנו מה קורה. פתאום נפתחו הדלתות וראינו חיילים. חשבנו שזה הסוף. אף אחד לא רצה לרדת ואז אחד מהם צעק ברוסית, 'אתם משוחררים'. לאט לאט בהססנות יצאנו מהרכבת. את אבי ואחותי שהיו במצב קשה העמסנו על עגלה שמצאנו עד לכפר סמוך והתקיימנו בהתחלה מביזה של בתים נטושים של גרמנים".

אשר עלה ב־1949 עם שניים מאחיו ועם הוריו שנפטרו בישראל. הוא ממקימי קדרון שליד גדרה, שם הוא מתגורר עד היום, ויש לו ארבעה נכדים ושני נינים.