כבר כשבועיים שקט מאוד בבית משפחת אלבז בחיפה. לא שקט של שלווה אלא דממה מעיקה, שמקורה בעצב עמוק, ובכאב שאין לו מזור. איזו תרופה ואיזו נחמה יכולות להקל על כאבם של מי שאיבדו ילדה יקרה באסון נורא. נר חייה של אור בת ה־17 כבה, ועמה כבה האור בביתם של יוסי וסלין אלבז. "יש חיים שלפני ויש חיים שאחרי", מסמן אביה יוסי את קו השבר שנוצר ברגע שבו פגע האוטובוס שבו נסעה בתו בדופן מנהרת הכרמל, "הכל נגמר".
השקט המצמרר בביתם בשכונת קריית שפרינצק בחיפה, שאליו הגעתי השבוע, אמר הכל. אמר בעיקר שאת הכאב והצער של הוריה יוסי וסלין אלבז אי אפשר לתאר. אחרי שאיבדו את בתם היחידה באותה תאונה, הכל כנראה נגמר מבחינתם.
ההורים מספרים שעד לפני שבועיים הבית שברחוב אמיל זולא בשכונת שפרינצק בחיפה נראה אחרת לגמרי. שוקק חיים, הומה בחברותיה הרבות של אור, מלא בקולות צחוק וצהלה ואנרגיות. אנרגיות טובות. ואז הגיעה התאונה ובבת אחת הכל הפך לתהום של ייאוש ועצב. אור, שהייתה המגנט המחבר של כל החברות, מנהיגה ומודל לחיקוי, נלקחה מהם באכזריות, וההורים מתקשים לדבר עליה בלשון עבר. איך אפשר? וכשהם מנסים, הדמעות פורצות ללא מעצורים. "נפצעו בתאונה 54 אנשים", אומר האב בנימה של ספק כעס, ספק תחינה, "לא היה קורה כלום אם היו נפצעים 55. למה אלוהים היה צריך שתהיה גם הרוגה בתאונה הזו, ולמה היה צריך לקחת דווקא את אור היפה שלנו".
יוסי וסלין אלבז העניקו לבתם את השם אור משום שנולדה בחנוכה ומילאה את ביתם הריק באור גדול. הם נישאו בגיל מאוחר יחסית, ואחרי כמה הריונות שלא נשאו פרי הצליחו בני הזוג בעזרת רופאים מומחים להביא את אור לעולם. סלין מספרת כי אחרי הולדתה של אור כבר לא הצליחו ללדת עוד ילדים. "לצערי, הבנתי שזה לא ילך וגם אם ניסינו, זה לא עבד", היא אומרת. ואחר כך היא מוסיפה את המשפט המצמרר: "היא כל מה שהיה לנו בעולם, ואין לנו יותר".
לא השיבה להודעות
התאונה אירעה ב־21 באפריל, מעט אחרי השעה שמונה בערב. "דיווח ראשוני על תאונה, זה מה שאני זוכר שראיתי בטלוויזיה כשכנסתי הביתה אחרי הקניות שעשיתי באותו ערב", משחזר האב. "לא ממש סקרן אותי, אבל הדיווחים המשיכו לזרום. דיווח ועוד דיווח. אחרי כמה דקות שאלתי את סלין 'איפה אור?'. סלין אמרה שאור הלכה לגרנד קניון. ואז אני מריץ בראש מסלול ואומר: 'טוב, זה לא קשור אלינו, כי אור בדרך כלל נוסעת לגרנד קניון בשני אוטובוסים מהבית שלנו למרכז הכרמל ומשם לגרנד. אבל למרות הכל לא הייתי רגוע והתקשרנו לחברה לברר מה איתה".
הוא מתקשה לדבר, מתכווץ בכיסא. בינתיים סלין מדברת במטבח עם שתי מורות שהגיעו לבקר ולדווח על הנעשה בבית הספר שבו למדה אור. "אתה שומע?", הוא מתעשת ומבקש להמשיך, "שלחנו הודעת וואטסאפ אחת, ועוד אחת, כמה הודעות. ואור לא עונה. בדרך כלל היא עונה. גם כשהיא עסוקה, היא הייתה כותבת: 'עוד מעט אדבר איתכם'. ניסינו דרך חברה. חשבנו שאולי היא תעזור לנו לאתר אותה. החברה סיפרה על שינוי במסלול. מסתבר שאחת החברות ביקשה לקחת משהו מקניון חיפה שבכניסה לעיר ומשם הן היו אמורות לנסוע לגרנד קניון. אור תכננה ללכת עם חברה לסרט ולקנות חולצה לבנה לחג. הן עשו מה שעשו בקניון והגיעו לתחנת האוטובוס קו 101 כדי להגיע לגרנד קניון".
"הן תפסו את האוטובוס רגע לפני שיצא מהתחנה", סיפר חייל שהיה באוטובוס ונפצע, כשפגשו אותו בבית חולים. "אני זוכר שהם עלו שנייה לפני שהנהג סגר את הדלתות".
רגע לפני שעלו לאוטובוס התעכבו אור והחברה לצילום סלפי אחרון. כמו אצל בני נוער רבים, הצילום הזה, הסלפי, היה סוג של עיסוק אהוב על אור וחברותיה. במכשיר הנייד שלה, שעל אודותיו עוד נפרט, היו 15 אלף תמונות. "כדי לצלם תמונה טובה אחת, הילדות האלה מצלמות 30 ואז בוחרות את הטובה ביותר ומעלות אותה לפייסבוק", מסביר האב.
אור יצאה לגרנד קניון עם חברתה אלינור. "ניסינו להשיג את אלינור ולא הצלחנו, ואז צלצלנו לאמא של אלינור שגם היא לא ענתה", משחזר האב. "אחרי 20 דקות אמא של אלינור חזרה אלינו ושאלה מה קורה עם אור. היא סיפרה שהיא נמצאת עם הבת שלה בבית חולים רמב"ם ואמרה: 'תגיעו לכאן'. חשבנו לעצמנו שאם אלינור שם, סביר להניח שגם אור שם".
יוסי וסלין "טסו" לרמב"ם והמתינו שם שעה וחצי מורטות עצבים, שבמהלכן נעשו ניסיונות לאתר את אור. אחר כך נאמר להם שלפי כל הסימנים שבידי המשטרה וכוחות ההצלה, אור נמצאת בבית החולים כרמל.
"נסענו לשם", משחזר האב. "אחרינו נסעה משטרה. לא חשדנו בכלום. היינו בתקווה שהיא פצועה. הגענו, ולצערנו הבנו מהר מאוד שהיא נהרגה".
בשלב הזה קולו נחנק. סלין מתיישבת ליד השולחן ומנסה להמשיך בשיחה. יוסי מתגבר וממשיך: "אחרי כמה דקות של התייעצות הבנו שקורה משהו. השוטרים דיברו ביניהם עם הצוות הרפואי. הכניסו אותנו לחדר צדדי ושם בישרו לנו שאור נהרגה. אני זיהיתי אותה. ידעתי שהיה לה לק כחול על הציפורניים. ראיתי ילדה בלי שריטה, בלי פציעה, בלי כלום. כאילו ישנה. אמרתי: 'אולי היא תתעורר'".
בבית החולים כרמל סיפרו שאור נפצעה ומתה כמה דקות לאחר התאונה. שהגיעה לבית החולים ללא רוח חיים. ככל הנראה שברה את המפרקת. בתמונה נדירה שצולמה שניות אחרי התאונה נראה אחד הנוסעים מחזיק אותה, כשראשה שמוט לאחור. ההורים אומרים שבשלב הזה היא הייתה עדיין בין החיים.
"אחרי התאונה הדופק שלה הלך וירד, עד שהיא נפטרה בדרך לבית החולים", הם אומרים, "היא לא נהרגה במקום".
איבד אח ואחיין
הם כבר בני 57 ומבינים שככל הנראה ייאלצו להמשיך בחייהם לבדם. משהו מהטעם המריר של הבדידות הם כבר חשו לאחר שתמו שבעת ימי האבל.
"עד אתמול היה כאן 'מפוצץ'", אומר האב. "הגיעו המון חברים וחברות. אנשים מכל כיוון באו לחזק אותנו".
כמי שאיבד אח במלחמת יום הכיפורים, הוא יודע שזה לא יימשך זמן רב. "אח שלי נהרג סתם, ממש כמו אור", הוא מספר. "שבועיים אחרי שהמלחמה הסתיימה הם נכנסו למים בתעלת סואץ ואז התפוצץ מוקש ימי. שישה צנחנים נהרגו. אחי נפצע וכשבאו לחלץ אותו, הוא אמר: 'אני בסדר, תחלצו את אלה שצריכים עזרה'. הוא פונה לבית חולים ושם נפטר. הוא נפגע מהדף וריאותיו התפוצצו".
האסונות רודפים את המשפחה. באוגוסט 2002 נהרג בתאונת דרכים האחיין של יוסי, שמואל, שנקרא על שם האח שנהרג בתעלה. חמישה חברים נסעו ברכבם בכביש 4, בין טירת הכרמל לעתלית, ואז פגעה בהם משאית. כולם נהרגו. ועכשיו הם איבדו את הבת אור, אף היא בתאונת דרכים. "זה נורא מה שקרה כאן", אומרת האם סלין, "איבדנו הכל".
היא עובדת באגד כמזכירה זה 36 שנה ואין בה כעס על החברה המעסיקה אותה, אף שבאוטובוס שלה נהרגה בתה היחידה. "מה אומרים באגד, אתה שואל?", היא אומרת, "מה הם אומרים... הם מתנצלים, כמובן. אני לא כאן כדי להאשים. אין את מי. אין גם צורך להאשים. מה זה יעזור. מה יעשה לי אם אדע שהנהג אשם, או שהייתה תקלה, או סתם רגע של חוסר ערנות. זה לא יעזור. זה לא יחזיר לי את אור. בשורה התחתונה איבדנו ילדה, אבל המורים והחברות שלה חושבים שהמדינה איבדה מנהיגה. זה נשמע גדול, אבל אין אחת שלא אומרת לנו את זה".
"אספנו עדויות"
אור למדה בבית הספר התיכון "חוגים", בכיתה י"א. היא הייתה מדריכה נערצת בצופים. "ילדה יפה, גבוהה, חטובה, מסודרת, נקייה ומטופחת", מפרט האב. "אני זוכר שהייתי אומר לה: 'עזבי קצת את האיפור, יש סדרי עדיפויות. תעזבי את הנייד'. הייתי לפעמים כועס. ואור תמיד הייתה יודעת להרגיע, לתת חיבוק לאמא ולאבא, להגיד: 'בסדר, אני יודעת שיש סדרי עדיפויות'".
האב עובד במפעל "לגין" בקיבוץ יגור, המייצר אריזות פלסטיק ומתכת. גם הוא מדגיש שאין לו עניין לחרוץ את דינו של נהג האוטובוס שבו איבד את בתו. "שמענו, התעסקנו, שאלנו, אספנו עדויות", הוא מספר. "אחד אומר שהוא התעסק עם כאלה שלא שילמו. אחר אומר שהוא החזיר עודף. אני לא מתעסק בזה. בשביל זה יש משטרה".
ומה אמרו לכם השוטרים?
"המשטרה לא אומרת הרבה, ואנחנו לא שואלים. היינו בקשר איתם רק בנושא הטלפון הנייד של אור, שנעלם ממקום התאונה, והם הפכו את העולם להביא לנו אותו. למעט טבעת וצמידים שהיו לה על היד, הכל נעלם. הטלפון, הארנק, ואולי גם החולצה הלבנה שהיא קנתה לחג. הכל הלך. לא קיבלנו כלום".
בבית הספר שבו למדה עמלים המורים והתלמידים על כמה פרויקטים של הנצחת אור. המורות אילנית ונורית, שביקרו בבית המשפחה, סיפרו שמחזור ע"ה של בית הספר ייקרא "מחזור אור".
הם לא מחפשים אשמים אבל עדיין מתקשים להבין מדוע דווקא אור שלהם הלכה. "על מה הלכה אור, על מה היא נהרגה?", ממרר האב בבכי. "היה כאן צירוף מקרים אכזרי. צירוף מקרים של שעון שווייצרי. אם היא לא הייתה משנה את התוכנית ונוסעת בדרך הרגילה ולא קופצת לקניון חיפה, אם היא הייתה מאחרת את האוטובוס בחצי דקה, והיא כמעט איחרה, אם היא הייתה נפצעת כמו 54 אחרים שנפצעו, ואם ואם, אבל הכל הלך כאילו מהשמיים", הוא אומר, "צירוף מקרים נדיר - לעלות בשנייה האחרונה לאוטובוס, ולהיות ההרוגה היחידה מבין 55 האנשים שהיו באוטובוס. זה פשוט לא ייאמן. זה הורג אותי".
הטלפון נמצא בטייבה
אור אלבז נולדה בחנוכה. נר רביעי. ביום חמישי לפני שבועיים כבה הנר הזה. "יכול להיות שאלוהים העניק לנו מתנה לפני 17 שנים והקציב לנו זמן ליהנות ממנה", מנסה סלין להגיע לאיזושהי תובנה כשהם מדפדפים בין אלפי התמונות שבמכשיר הטלפון הנייד שלה, שנמצא בטייבה והוחזר למשפחה לאחר מאמצים גדולים של המשטרה. "כאן במכשיר הזה אנחנו מגלים עולם שלם של התכתבויות וואטסאפ. לומדים עוד על מנהגיה. על הפעילות שהיא עשתה ולא ידענו".
"לא ידענו כמה היא מיוחדת", אומר האב. "היא הייתה מנהיגה ורודפת שלום. כן, ממש כזו. אלה לא מילים גדולות. היא לא ידעה לכעוס. היא הייתה ילדה שתכננה הכל קדימה. ידעה לקראת מה היא הולכת בשנים הבאות ורצתה ליהנות מהחיים, לבלות, לעשות הרבה. הכל נגמר לנו ברגע אחד, ואני שואל: למה, ריבונו של עולם, למה?".