שערי גן עדן: בחזרה לסיפורו של "שער העלייה", הבקו"ם העצום והנשכח של ישראל

אנייה עם נוסעים הגיעה לחוף 

אנשים עייפים בארץ חדשה

עומדים מול שער ברזל ומסתכלים בו בשתיקה..."

("שרליה", מילים: חוה אלברשטיין, לחן: גדעון כפן)

66 שנים אחרי, אני מחפש את הבוטקה של הש"ג לבקו"ם של המדינה. הגענו בסתיו 1950 וכינו אותנו "עלייה המונית". שלושה, בתוך פקעת אדם, בתוך קדחת השיבה ב"שער העלייה". גם אנחנו הצלחנו להגיד רק "שרליה". הייתי בן 3 וקצת, ורוב הזכרונות שלי מאומצים. אבי ואמי חיו כדיי לספר. מהסיפורים שלהם בניתי את הזיכרון, את תמונות חיי. מה באמת ראיתי? בעיקר ערפל. אבל כאלה הם הזיכרונות האמיתיים, דומים לרוחות רפאים. 

מרוחות הרפאים שעליהן דיבר גבריאל גרסייה מרקס אני זוכר את הקונצרטינה הקיפודית בכניסה ואת גדר התיל שהקיפה את כל המעברות. אבא חצה אותה ראשון. אחריו הייתה אמא. ביד אחת אוחזת בי ובאחרת בגיגית לבנה. היכן עשיתי אמבטיית שמש ראשונה במולדת? היכן עמד האוהל עם העכברושים בעלי פיזיונומיה של טייסון? היכן היה חדר האוכל על תורי האלפים הנואשים בפתחו?

למרגלותיו חקוקות שורות נצח כ"הבו לי את בניכם היגעים והעניים, ערב רב של המונים הכמהים לנשום כבני חורין". אבל כאן אין שריד. אפילו לא צריף עם גג פח גלי להתרפק עליו. שני הצריפים האחרונים פונו לקראת מצעד צה"ל ביום העצמאות השמיני, כי עמדו בדרכן של הטריבונות. 

שכונת נווה דוד שקמה במקום "שער העלייה" היא הצד האפל של חיפה. עוני מול טורקיז. בצהריים רוח באה מן הים ומברישה אספלט סדוק. מעיפה לאוויר פיסות נייר טואלט שנראות כפתיתי שלג של הדלות. הסלעים על הדשא מונעים מילדים לשחק כדורגל, אך לא מהכלבים להטיל את תוצרתם. "כתבה על 'שער העלייה'?", שואל יואב במכנסי ספורט לבנים, "למה לך? לא מעניין אף אחד". 

"מה שחשוב זה שהמלח של הים שורף את היתושים". 

אייטולי בא מגונדר ב"מבצע משה". "פה אתה כמו תינוק שזרקו אותו בלי תחתונים ואומרים לו: 'תתחיל ללכת'". 

"לא נותנים לך לגדול".

"באתי מאלוהים. התורה אמרה: 'פה תמות'. גם כושים כמוני פה ימותו". 

"להם, לנו לפחות לא לקחו את הילדים כמו שלקחו לתימנים".

ב–14 במרץ 1949 נפתחה המעברה הגדולה בארץ. "וללא כל גינוני טקס", מדגיש המנהל יהודה ויסברגר בספרו "שער העליה" (בהפקת מוסד ביאליק). בסיס הצבא הבריטי "סנט לוקאס" שבדרום חיפה הוסב למרכז קליטה ומיון. מאות אלפי העולים עברו ביקורת גבולות, ביקורת מכס, בדיקות דם, חיסונים, שיקוף ריאות וחיטוי. הראשונים שהגיעו היו 353 עולים ממרסיי על סיפון "קדמה". "אף שאני מתורגל כבר בעלייה, נתפסתי להתרגשות", מתוודה ויסברגר. בעיקר נרעש למראה שיירה של עשרות ילדים יתומים ניצולי שואה. בראשה צעדה לנה קיכלר, שפדתה מאות ילדים יהודים שהוסתרו במנזרים. 

סערת הישראליות המתגבשת התחוללה על 200 דונם במבואות הדרומיים של חיפה, 180 מטר מהים. בליל שפות, בליל תרבויות, בליל אמוציות. הכור עדיין לא הגיע לטמפרטורת ההיתוך, אך כבר הצמיח פטרת שתדבק בעור הישראלי: "רומני גנב", "מרוקו סכין", "עיראקי פיג'מה", "פוילישע דריפקה" (ביידיש: "פולנייה מלוכלכת"), "שוורצע חייה" ("חיה שחורה", כינוי לבן עדות המזרח). הסטריאוטיפים האלה, מרושעים ככל שהיו, ביטאו צורך של קהילות חדשות לתת סימנים זו בזו. עולים שהשילו את עברם מאחורי מסך הברזל, על גדות הפרת או בפאתי המלאח הגיעו לכאן כאנשים ללא שם. כאן חתרו לגבש לעצמם זהות חדשה. שאפיקה תהיה שפרה, קמילה תהפוך לכרמלה, נביל לרני ואמי רלה תיקרא רחל, בניגוד לדעתו של אבא, ששם נקרא יוסיקה ופה יוסף - ובמלרע, בבקשה. 

יצאנו מקונסטנצה בלילה. לקראת המעבר במכס הרומני הולבשתי במעיל פרווה ואבא תדרך: "תגיד לשוטר: 'חבר–שוטר, זה הרכוש היחיד שלי'". החבר–שוטר צחק בהנאה וקילף ממני את הפרווה. אמא ניחמה: "אולי המעיל יגיע עם המטען". לפני ההפלגה פרצתי בבכי: "רוצה הביתה לאופניים שלי". אבא הסכים מיד. אמא הבטיחה שגם האופניים יגיעו והכריעה: "ממשיכים לארץ ישראל". "טרנסילבניה" התנדנדה על גלי החוף, ערסלה אותנו בבטנה, השמיעה תרועה כמו של חצוצרת ציידים ויצאה לים הגדול. על הבוקר הראשון בים שלפה אמא את הגיגית הלבנה, עלתה איתי לסיפון, לאמבטיית השמש הראשונה שלי תחת שמי ים תיכון.  

כעבור ארבעה ימים נקשרה "טרנסילבניה" לרציף בחיפה. אני זוכר שמישהו מלמטה זרק אלינו תפוזים לסיפון. אחרי האופוריה החטופה, קיבלנו את התיל של "שער העלייה". שוטרים פטרלו לאורך גדרות. אבא ראה את האוהל שלנו והבין שאין סיכוי שאמא תסכים לשים בו ראש. כשהבחין במישהו פותח בחשאי דלת של ביתן בריטי, רץ, דחף רגל, איים על "הפולני" שאם לא יסתדרו גופת אחד מהם תישאר כאן. לא הייתה להם ברירה. הם הסתדרו. באירוע של שלוש דקות קיבל אבא שיעור מולדת ראשון: "הפולנים", לגרסתו, היו אדוני הארץ החדשה. ה"פאן" שהכיר מסיפורי השטעטל עבר גיור, עשה עלייה, השיל את האברקיים לטובת חאקי קצר עם גרבי צמר עד הברכיים ובמקום אישור לבית מרזח בבוברויסק, צייד את בן ה"לאנדסמאנשאפט" (קהילת יוצאי אותה ארץ) שלו במפתח סודי לדלת אותו ביתן בריטי. עם השנים ה"פולני" לא היה חייב להיות דווקא פולני אלא כל מי שלא כיבד את תלושי המזון שלך, שלא קיבל אותך לעבודה, שסירב לאשר לך אוהל חדש.    

 

לאיש שמסתובב איתי באתר המחנה יש ביוגרפיה דומה לשלי. הוא בן 68 והגיע מקונסטנצה עם "טרנסילבניה". ניסים וייסה לא ישכח את הבוקר הערפילי שבו ראה את הבוספורוס. אביו אברהם עטף אותו בשמיכה והעלה אותו לסיפון. יחד צפו אל רובע קוסקונג'ור באיסטנבול שבו הכל התחיל. ממנו יצא סבו, סוחר לבד לתפירת תרבושים, לקונסטנצה, שבה נולד ניסים. אביו ידע צרפתית והתחבר למרוקאים במחנה. מדי פעם היה מתגנב דרך פרצה בגדר לעשות כמה לירות במאפייה בחיפה. כעבור שנים יעבוד על ה"קדמה" הראשונה, כזכור, שהביאה עולים ל"שער העלייה". "תמיד אמר לנו שהמצב קשה, אבל אין ייאוש, רק תקווה".  

בחברת וייסה אני מרגיש קרוב יותר לרומני שבי. ההגירה היא חוויה אוניברסלית, בונה את מה שמכנים "שותפות גורל". רק הבוקר פגשתי את וייסה במשרדי "העמותה לתולדות חיפה" וחוט של אחווה סמויה מתפתל בינינו. לא הרחנו יחד אספסת, אבל הסנפנו את אדי הדלק של "טרנסילבניה". לא היינו יחד בצבא, אבל אכלנו מאותו מסטינג. שנינו חפרנו באותן צלחות פח שחולקו ב"שער העלייה".              

כדי לפגוש ילדת "שער העלייה" אחרת, אני יורד למושב ישרש שליד רמלה. דונה אוחיון, בת 93, נולדה בבית הרב הראשי של מרקש, פנחס כליפא הכהן. ילדיו הם שנתנו לה את שמה, דונה, אישה מכובדת, אצילה. אני שואל את דונה כמה צאצאים יש לה, והפיליפינית פאם עונה: שמונה ילדים, 18 נכדים ושמונה נינים. 

כשהייתה עדיין תלמידה התחתנה דונה עם חיים, ששירת בלגיון הזרים. כשהייתה רק בת 16 ילדה את עמרם הבכור. אמא שלה טענה שאינה מבינה את גודל המתנה שקיבלה והיא כמו "כלב ששמו לו ספינג' (סופגנייה מרוקאית) בפה". דונה עברה ממרוקו לאלג'יריה, המשיכה למרסיי וכשעמדה לעלות על אונייה לארץ, תקפו אותה צירי לידה. היא ניסתה "להחזיק", להתאפק כדי לעלות, אבל הכאבים הכריעו אותה. 40 יום חיכתה להזדמנות הבאה. להזדמנות הבאה קראו "טרנסילבניה", אך שלטונות הנמל סירבו לתת לה לעלות עם התינוקת הרכה רחל. חיים הגניב אותן לסיפון. כדי למנוע דרך חזרה קרעו את דרכוניהם הצרפתים והשליכו אותם לים. הם נחתו בחיפה ולאחר מטח די־די־טי, הועלו על משאית ל"שער העלייה". 

"מה יש לזכור? בקושי היה לנו אוכל".

"מה שהביאו לנו".

"כל היום עם הרגליים בתוך המים של הים". 

בישרש הייתה דונה הלב הפועם של המושב. מארחת, מייעצת, מארגנת טיולים. שרת החוץ הייתה אז גולדה מאיר ודונה זכתה לכינוי "גולדה של ישרש".

"מבסוטית, אנחנו לא אנשים מתלוננים".

מאה מטר מביתה של דונה משתרעת החצר של רינה ומאיר לוי. היא אישה נמרצת, חיונית. הוא על כיסא גלגלים, מחרחר, מתקשה לדבר, זקוק להודית שלו קלרה. רינה מנסה לשלב אותו בשיחה, להתייעץ איתו. קשה לה להשלים עם מצבו, כי מאיר לוי היה פעם פיגורה. הוא סיים ביה"ס חקלאי במרקש, הדריך חקלאים ולימד עברית. פעמיים ניסה לגנוב את הגבול לאלג'יריה כדי להשתתף במלחמת הקוממיות של ישראל. גם לאחר שנתפס לא קמלה כמיהתו לארץ. "אבל חברתי מדאם ביטון אמרה שיש שם רק אבנים ואין אוכל", אמרה לו אמו כשביקש לעלות. "מספיק שאראה את הדגל שלנו", השיב לה, "זה יהיה האוכל שלי". 

הם הגיעו על האונייה "גלילה", ואותה מדאם ביטון עמדה על הסיפון ושרה בצרפתית: En Eretz (בארץ). "ואז אנחנו מתקרבים לכניסה ל'שער העלייה', ומה אני רואה? רומניות בחזיות ובתחתונים מצחצחות שיניים ליד הברזים. ואתה רואה תימנים קטנים כאלה מוציאים כינים לילדים שלהם. אנחנו המרוקאים לא רגילים לראות את זה. מרוקו זה ארץ מערבית, קוראים לנו מזרחיים, אבל אנחנו לא מהמזרח התיכון". 

"אני רציתי להגיע לארץ ישראל. אני לא אכפת לי, אבל חמותי, כשראתה את התור לאוכל ושנותנים חצי צנון ולחם יבש ותה שחור - היא בכתה ובכתה ובכתה, עד שקיבלה כאבים בחזה ולקחנו אותה לרופא". 

"כשפעם ביקש לאכול ענתה לו: 'הנה, שמה הדגל'". 

המסע אחר מחזור "שער העלייה" שלי מחזיר צפונה. חיה קלייר סבן גרה בעתלית, עשר דקות נסיעה מ"שער העלייה". לא רק גיאוגרפית לא התרחקה מהמחנה, גם מנטלית. את סאגת הימים ההם כינסה בספר "קלייר" (בצרפתית: צלול, בהיר, צח). 

קלייר נולדה במשפחה כמהה לציון. אביה, סלים, הושלך לכלא בבגדד בגלל פעילותו הציונית. העינויים שעבר שם התניעו בו את הפרקינסון. אמה, נזימה, נהגה להתפלל: "אנא אלוהי, נצור לי את מדינת ישראל ושתחרב בבל". מבצע "עזרא ונחמיה" הביא אותם בליל חמסין אביבי לנמל התעופה לוד. נשים בסינרים לבנים קיבלו אותם בתה ובביסקוויטים. קלייר, מסוחררת מחופש, התרוצצה בין העולים החוגגים. כעבור שעה יצאו במשאיות ל"שער העלייה". את פני קלייר, אז בת 4, קידם יער קוצים בגובה שלה. אמא שלפה מספריים והתחילה לגזום כשפיה אומר שירה: "הוא בראני, גם כן גידלני מעודי ועד היום לא עזבני". הם גרו 12 איש באוהל. פעם מתחה את היריעות ועקרב עקץ אותה. "אל תדאגי", הרגיעה אמא, "את בארץ ישראל, שום דבר רע לא יכול לקרות לך".

"התחושה העיקרית הייתה של שיבה הביתה. אבא אמר לנו: 'המדינה תינוקת, למדו אותה ללכת, התאמצו למענה'".

"אני חייבת המון למדינה. המדינה הגנה עלי כפי שאם מגינה על העובר ברחם שלה".

המדינה הייתה אז יהודה ויסברגר. ציוני בוער שהתחתן עם לאה, פליטה מאירופה. "הפליטים הם חומר אנושי קשה", הזהיר גיורא יוספטל, מראשי הסוכנות ולימים שר בממשלות ישראל, "לפעמים תצטרך להפעיל נגדם כוח". אבל ויסברגר הפעיל את הלב. בספרו כתב: "העולים נמצאו תחת בריח וגדרות תיל דוקרני ושוטרים מזוינים שמרו עליהם. הצפיפות בצריפי העץ והאבן הגיעה לשיא אכזרי". האסוציאציות המצמררות הדהדו גם בכנסת. "האם ידוע לכבוד השר הממונה", הקשה ח"כ יעקב מרידור, "שמחנה העולים 'שער העלייה' בחיפה, לפי מראהו החיצוני, עושה רושם של מחנה ריכוז בריטי? האם אין כבודו סבור שאין זה לפי כבודה של מדינת ישראל להחזיק עולים מאחורי גדר תיל?".

האימה הייתה חלק מסדר היום של הניצולים. הנורא ביותר קרה כשנאלצו למסור את ילדיהם לטיפול בחדרי הבידוד. "אנחנו היינו זרים בעיניהם והם לא האמינו לנו", סיפרה לאה ויסברגר, "ניסיון העבר לימדם שאסור לסמוך אפילו על יהודים. הפחד בלט בעיניהם. ההורים נתקפו ייאוש כאילו נפרדו מילדם לעולם".

יהודה ויסברגר גר במקום העבודה ונחשף למגע רצוף וסוחט עם העולים. פעם, בשובו לצריף שלו, מצא זוג הורים מפולין ושלושת ילדיהם ממתינים לו. "פאנייה, מנהל", פתח האב, "החיים באוהל עושים לאשתי רומטיזם, חייבים לעבור". המנהל ניסה להסביר שאין כרגע ברירה, ואז התפוצצה הגברת: "אילו רק ידענו, היינו נשארים שם במחנות ואני לא אישן עם השחורים המלוכלכים האלה". ברגע ששמע אותה תוקפת את עולי המזרח הזמין משטרה. למחרת בא הבעל והתנצל: "אשתי מעורערת מאז ברגן־בלזן".

היום–יום היה תובעני וקשוח. "תורים הזדנבו לאורך קילומטרים סביב שירותי בריאות ומכס", מתאר יהודה ויסברגר, "לא תמיד היו במחנה מים במידה מספיקה... בורות הספיגה עלו על גדותיהם, לעתים קרובות הייתה הפסקת חשמל, ובלילות היה המחנה נתון בעלטה מוחלטת... הם (העולים) עמדו בתורים ארוכים שלוש פעמים ביום רק כדי לקבל את מנת האוכל הקצובה". 

לפני אור ראשון נהג אבא לפשוט על חדר האוכל. היה מאגף את תור המורעבים שכבר רשף מול הכניסה, מחליק פנימה דרך הדלת הצדדית של הספקים, חוצה את המטבח כשהוא מרים כל מכסה שנקרה בדרכו. באחת הפעמים זה היה דוד עם תפוחי אדמה רותחים. הוא שלה כמה מעבר למנה הקצובה לנו ושלשל לכיסיו. כדי לא לעורר חשד שהוא בורח המשיך לצעוד מתון–מתון, אך מהכיסים התחיל להיתמר עמוד עשן. השומרים הבחינו במכנסיו הבוערים ופתחו במרדף. אבל באותו בוקר היה אבא מהיר מ"הקטר הצ'כי" (כינויו של אמיל זאטופק, אלוף העולם בריצה בשנות ה–50) והצליח להתערבב בפקעת האדם במחנה. לאחר שפרק את מטענו הבוער חשף לעינינו שתי כוויות בגודל כדור־יד על ירכיו. 

אבל לעתים היה זה גם תור של תקווה. לתקווה קראו "מוישה". ערב אחד עצר לצד אבא הממתין למנות שלנו וקרא: "יש כאן נגר? אני צריך נגר". אבא נעץ ציפורניים בזרועו והשיב: "מצאת". אבל מוישה הנ"ל, פולני דרך אגב, לא היה טמבל. כשהתרחקו סינן: "אתה לא באמת נגר". אבא ענה: "אבל אתה נגר ואני אעזור לך". אף פעם לא שכחנו את מוישה, ההשגחה הפרטית שלנו ב"שער העלייה". הודות לו אספנו את הלירות הראשונות במולדת.     

היו מי שקוששו את קיומם גם בדרכים אחרות. פעם נאלץ ויסברגר להתמודד עם שמועה שבמחנה יש 15 פרוצות בנות 18 שסובלות ממחלות מין. הוא שאל פה ושם ולבסוף כתב למנהליו: "ביררתי את הדברים, לשמחתי אין יסוד לשמועה הזאת". 

אבל היה. ויותר מיסוד. את אחד הצריפים הפקיעו הבנות כדי להתפרנס. המדאם הייתה עולה מרומניה "שכולה הייתה רק תום ותמימות", מספר ויסברגר. הקליינטים היו עולים בודדים וגם שומרים במחנה. נערות עובדות זכו לקידום לראש התור ולמנות אוכל נדיבות. עם הזמן צברו מוניטין חוצה גדרות וגם חיילים באפטר התחילו להתייצב. "רק שוטרים צבאיים הצליחו להוציאם החוצה", מתלונן ויסברגר.

שנים לפני אורי זוהר, המציאו ב"שער העלייה" את "מציצים". בקירות הפח של המקלחת הציבורית צצו חורים, ואמא התלוננה ש"מסתכלים" עליה. יום אחד אבא נכנס במקומה למקלחת וכשזיהה עין בוחנת התיז לעברה קילוח עז. מאז הקפיד לשמור על דלת התא כשאמא התרחצה בו.  
 

אבל היו הצצות שנגמרו בדם. עולה מעיראק סיפרה לבעלה שאיזה רומני פתח את דלת תא הרחצה שלה, הסתכל וברח. הבעל הנזעם אסף חוליית עיראקים נזעמים שהתנפלו על הרומנים. אגרופים הוטחו, אבנים התעופפו, מקלות נשלפו ורק משטרת חיפה עשתה שקט, "אחרי שעצרה שישה מעולי עיראק ועולה מרומניה".

11 באפריל 1949. "היה יום מטורף ב'עלייה', עוד לא היה לנו יום כזה", המשיך וסיפר ויסברגר ליומנו. ארבע אוניות עגנו בנמל וכל הנוסעים - 5,430 איש מאיטליה, מבולגריה, מצפון אפריקה ומצרפת - נשלחו ל"שער העלייה". "מה יהיה אם יימשך הקצב הזה?".

16 באפריל 1949. במשך השבוע הגיעו 9,307 עולים. "במחנה בליל שפות ומהומה רבתי. אתה יכול לשמוע: 'האם כאן הולכים לבולגרים'? לא כאן תוניס, שם טריפולי ושם בצד זה טורקיה ואחריהם הבולגרים". 

26 בספטמבר 1949. "...אני יודע שבתנאים הקיימים אי אפשר להצליח. יחד עם זאת נחושה החלטתי שלא לוותר. אני באפיסת כוחות פיזית ורוחנית עם מוסר כליות על שהזנחתי את אשתי ואחי, אבל לא אוותר. כאן אבנה או איהרס".

לאה אשתו: "יהודה אכל את הלב, אם כי כלפי חוץ נשאר קר, רשמי ולפעמים דומה היה כאילו הוא אדיש לכל המתחולל סביבו ודבר אינו נוגע לו".

2 בינואר 1950. על הבוקר מגיחה לעולם דבורה, בתם הבכורה של לאה ויהודה: "ובחוץ הפסיק הגשם והכרמל הבריק באור בוקר מזהיר. ערפילי טל התנשאו מעל ההר והעיר השתרעה מלמטה כבחלום... ובעוד אני נותן הוראות בוקר שוטפות וברמקולים החלו משמיעים את ההודעות בשפות שונות, זמזם הטלפון: 'נגבה' תקדים לבוא, על סיפונה 800 עולים, אתה מוכרח לקלוט אותם'. ולא עברו שניות אחדות ושוב נקראתי לטלפון: 'מר ויסברגר? כאן אלישע (בית יולדות במורדות הכרמל), נולדה לך בת'. הייתי במבוכה. מה עושים קודם? ביקור אצל היולדת או קבלת 'נגבה'? הסדרתי את העניינים במחנה ונסעתי ישר לבית היולדות".

כשהביורוקרטיה חנקה את ויסברגר, הופיעה גברת סולומון. היא הייתה אישה גדולה בעלת היגוי אנגלי מוזר שבסיוע "מרקס אנד ספנסר" באה לעזור. לראשונה ביקרה בארץ בחברת בעלה הגנרל והתיידדה עם חלוצי העלייה השלישית. תוך כדי ביקור נפל הגנרל מסוסו ונהרג. היא שבה ללונדון, אך עם העצמאות ביקשה להתגייס לטובת המדינה. משלא נענתה פנתה לחברתה גולדה מאירסון. מי שתהיה גולדה מאיר הבריקה לה: "בואי מיד". במפגש הראשון עם ויסברגר אמרה סולומון רק משפט אחד: "אני אזיז דברים". הוא לא האמין, אך האנגלייה הזיזה: היא גרמה לסלילת כביש עוקף לבל תעבור התחבורה הציבורית במחנה, היא סילקה את הנוטרים המושחתים והפעילה צוות מובחר של שוטרים, בזכותה הותקנה מרכזיית טלפונים, הודות לה הושג כסף לשיפוצים הכרחיים. "בראשית לעגתי בלבי לאשה הזאת", כותב ויסברגר, "עכשיו עלי לבקש את סליחתה". 

כל עולה היה כאן סיפור. גליצאי קשיש משנחאי שסיפק 3,000 חולצות חסינות כדורים לצבא צ'אנג–קיי–שק; ענק קובני שחור שהתעקש לטפל בילדים חולי גזזת; עולה שהתחזה לסגנו של הנשיא טרומן ונשפט על גניבת 10 לירות מהאוהלים; והייתה זמירה.

יום אחד הובאה באמבולנס ילדה בת שנה וחצי. מצווארה השתלשל פתק שלפיו בתוך זמן קצר יאספו אותה הוריה. אבל הזמן התארך ואיש לא בא. המטפלות התאהבו בקטנה וקראו לה זמירה. כעבור תשעה חודשים הופיעה בשער אישה אפגנית מרופטת שטענה כי בתה נשלחה לארץ לפניה. היא סרקה את כל בתי החולים בירושלים, את כל בתי העולים בארץ, אך לא מצאה לה זכר. יעצו לה לחדול כי ילדתה כנראה נפטרה, אבל הייתה נחושה לעשות ניסיון אחרון ב"שער העלייה". כשהובאה לוויסברגר הצליחה לגמגם בעברית: "ילדה שלי, ילדה שלי". הוא שאל אותה בערבית:  "מניין לך שהבת בחיים?", והיא הכתה בידה על החזה וזעקה: "אמא! אמא!". לאה אשתו הציגה לפניה תריסר ילדות אחרות, אך למראה כולן הנידה את ראשה בתנועת "לא!". ברגע שזמירה הופיעה על הסף צעקה: "בת שלי" ופצחה במערבולת של צחוק ובכי. כשהבחינה שעדיין לא משוכנעים שהיא האם, אמרה שלבתה יש כתם שחור על מרפק יד שמאל. "הבחנו בכתם, ובלב לא קל נפרדנו מזמירה". 

בסוף הסתיו נפרדנו מ"שער העלייה". המטען הגיע ללא מעיל הפרווה וללא האופניים. המשכנו למעברת חולון.