"מסירות ללא גבול": כל חייו שימש לירן בנאי ז"ל הפה והאוזניים של הוריו החירשים

מאז האסון הפך אלוף משנה אורן זיני, 41, אז מפקד הגדוד של לירן בגבעתי, לבן בית במשפחת בנאי ולמי שמספק להוריו לא מעט כוח. "אורן סיפר לנו מה קרה באירוע לפרטי פרטים", מספרת האם גליה, 51, עובדת ברשות הדואר. "איך הכל קרה. מה זה פתיחת ציר, הוא לא החסיר מאיתנו שום דבר. הכל נאמר בגילוי לב, באומץ, ביושר. אתה מהר מאוד מבין שמי שעומד מולך ומדבר ישירות בגובה העיניים, בלי שמץ של התנשאות, נכנס לך עמוק לנשמה".
 

"הוא לא הסתפק בלספר לנו איך לירן נהרג", מוסיפה האם. "הוא הזמין את המשפחה לבסיס והוביל אותם לנקודת תצפית, ושם הצביע על המיקום המדויק שבו הרכב של לירן עלה על המטען. זה היה עוד שלב בקשר ובשותפות הגורל שנוצרה בינינו. מאוחר יותר הקשר הפך למשפחתי. הוא אירח אותנו אצלו בבית, אפילו היינו בשמחות של אורן. אנחנו שומרים על הקשר הזה כמו על הדבר היקר ביותר".

 

"אחרי מותו של לירן כולם הבינו מה שאנחנו ידענו כל הזמן", מוסיפה האם. "לירן היה טיפוס שלא מתבכיין. לא מתלונן שקשה לו ולא שיש לו הורים חירשים - וגם לא מתלונן על המצב הכלכלי שלנו. הוא לא שיתף כמעט אף אחד במצוקות, והיו מצוקות. הוא היה ילד צנוע. הוא לא חיפש רחמים, ואולי אחרי שכל זה התגלה למג"ד הוא התאהב בנו, ואנחנו בו".
 

"אורן הוא לא רק המג"ד עבורנו, הוא כמו אח גדול", מוסיף האב גיא, בן 53, מחסנאי בחברת תקשורת בתל אביב. "הוא עוטף ומחבק. הוא בוכה איתנו. הוא צוחק איתנו. הוא נזכר איתנו. הוא עושה הכל ביחד איתנו".
 

השבוע הפגשנו בין אל"ם זיני להוריו של לירן בביתם באשקלון, מה שהפך עד מהרה לאירוע מרגש. המפגש התרחש בנוכחות דליה לנקרי, המתורגמנית לשפת הסימנים, שמלווה את משפחת בנאי כבר 18 שנה. "גם היום, כשאורן נכנס, הוא חיבק אותנו חיבוק אמיתי", אמרה בהתרגשות האם גליה. "לא החיבוק הרגיל שנותנים אחד לשני כשנפגשים, אלא חיבוק עם המון חום ואהבה. יש לי צמרמורת כשאני מדברת על זה".

 

"אני כל הזמן אומר לעצמי שלא ברור לי למי יש יותר כוח - לנו או להם", מוסיף אל"ם זיני. "אני מעריץ את הדרך שלהם, את המסע שהם עוברים. אני בטוח שהחיבוק שלהם למפקדים הוא זה שמזין אותנו באנרגיות, ובמיוחד אותי. זה לא מובן מאליו. אם הם היו פועלים ומשדרים לנו טינה וכעס, היה קשה מאוד לייצר את הקשר המיוחד הזה. החיבוק חשוב לשני הצדדים".
 

"כמפקד אתה לא מכין את עצמך לרגעים האלה", מודה אל"ם זיני. "אף אחד לא מדריך אותנו איך זה לעלות במדרגות ולהודיע למשפחה שהבן נפצע או נהרג. לכן כשזה כבר קורה ואתה מגיע למשפחה שכל עולמה נסב באמת סביב הבן, והם מחבקים אותך - זה מחזק".


 

"גדולה של חייל"

 

בבוקר 6 במרץ 2008, יום חמישי, יצא כוח של גבעתי לסיור שגרתי על גדר המערכת בסמוך למחסום כיסופים שעל גבול רצועת עזה. זמן קצר לאחר תחילת הסיור הופעל מטען צד רב עוצמה ליד ג'יפ הסופה שבו נסע הכוח. הגשש נהרג במקום, ושלושה מיושבי הג'יפ נפצעו באירוע. לירן בנאי, אחד מהם, נפצע באורח אנוש ואיבד את שתי רגליו. הוא הובהל במסוק לטיפול בבית החולים סורוקה בבאר שבע, לשם הועברו גם שני הפצועים הנוספים.
 

לאלה שראו את לירן מיד אחרי הפציעה היו לא מעט חששות שהוא לא יספיק להגיע לבית החולים בחיים. "כשהוא הגיע לבית החולים", נזכר אל"ם זיני, "נשמתי לרווחה. זו הייתה סוג של מטרה באותם רגעים - להביא אותו חי לבית החולים". בבית החולים המתינו לבני המשפחה לאנשי ר"מ 2 וליוו אותם למחלקה. "היה בלגן סביבנו, אבל כולם חיבקו ועטפו אותנו באהבה", סיפר האב גיא.
 

כבר באותו ערב עזב אל"ם זיני, אז בדרגת סגן אלוף, את הגזרה והגיע לבית החולים. "היינו מאוד מבולבלים. איבדנו שליטה על עצמנו. לא ידענו מי נגד מי. מה אנחנו עושים שם. מה יקרה, מה יהיה, ואז ראיתי את אורן", סיפר האב גיא. "אני לא יודעת למה, אבל השנייה הזאת חרותה לי בזיכרון. הוא נכנס לי לתוך הלב", הוסיפה האם גילה. 
 

שלושת הימים שבאו לאחר מכן היו הקשים ביותר שידעו הוריו של בנאי, שמותו נקבע ב־9 במרץ. טקס ההלוויה, שנערך בבית העלמין הצבאי באשקלון, התנהל בשקט מצמרר. האב גיא ספד לבנו בשפת הסימנים. "אמא ואני לא רצינו שתלך לקרבי, אבל ביקשת", אמר האב בהספד, "אז מה היה לנו לעשות ומה היה לנו להגיד? רק שאנחנו אוהבים אותך". לאחר מכן אמר האב בקול מרוסק קדיש על בנו מעל חלקת הקבר הטרי. מעבר להוריו, הותיר אחריו בנאי גם שני אחים: ימית ותמיר.
 

לימים התברר כי רק בהלוויה הבינו לא מעט אנשים, שחשבו שהכירו את בנאי, כמה הוא שימש עוגן עבור הוריו החירשים. "לא פשוט להיות בן בכור להורים כאלה, אבל כמעט לא ידענו דבר על המצב הזה", נזכר השבוע אל"ם זיני. "לירן היה נהג של מ"פ המסייעת, יותר מזה לא ידעתי עליו. מג"ד לא יכול להכיר את כל 600 החיילים שלו. זו גם הסיבה שלא הכרתי את בנאי באופן אישי.
 

"זו הייתה תקופה מאוד מורכבת ברצועת עזה", מוסיף אל"ם זיני. "החזקנו את גזרת כיסופים, שבכל פעם הייתה נדלקת מחדש. התקופה ההיא אופיינה בהרבה מטענים על הגדר. המטרה של המחבלים הייתה לפגוע כמה שיותר בכוחותינו. הפגיעות לוו במטענים, בירי של צלפים לכיוון כוחותינו ובאיסוף נתונים על הג'יפים הנעים על הציר".
 

"זה היה לילה של ערפל, ואחריו המפקדים נערכו להתחיל את פתיחת הציר של הבוקר. ברגע שפג הערפל, מ"פ המסייעת עלה מולי בקשר וביקש אישור לפתוח ציר. נתתי לו את האישור, וממש כמה דקות אחרי שהתחילה פתיחת הציר, הופעל על הג'יפ שלהם מטען רב עוצמה, שפילח את החלק הקדמי של הרכב. הוקפצתי לאירוע. בתוך חמש־שש דקות אני מגיע לזירה ועושה שני דברים במקביל. מצד אחד, אני משיב אש לכיוון הנקודות שאנחנו חושבים שמהן הופעל המטען. מצד שני, אנחנו עמלים על הפינוי של לירן. אני זוכר שאחד החובשים לחץ בנקודות לחיצה כדי לעצור את הדימום, אבל בעיקר החזיקו לו את הראש כדי שלא יראה שאין לו חצי גוף. לקחתי את הפיקוד על האירוע והנחתנו מסוק. לשמחתי, לירן הגיע חי לבית החולים".
 

"אני זוכר שהגעתי לבית של ההורים באשקלון כמפקד הגדוד, ואז כבר ידעתי שמדובר בהורים מוגבלים, בעצם חירשים, אבל רק שם הבנתי באמת את המשמעות של לירן בחייהם. באותו רגע אמרתי לעצמי: תראה איזו גדולה של חייל שמתגייס כלוחם לחטיבת גבעתי, לחוד החנית של הפעילות המבצעית, ובעצם היה הדובר של ההורים שלו. הבנתי שהמסירות שלו להוריו לא ידעה גבול, אבל המסירות שלו לשרת ולתרום לא הייתה פחותה".

 

חלק ממורשת צה"ל

 

גליה וגיא, שנולדו כאמור חירשים, אינם היחידים במשפחתם שנאלצים להתמודד עם אובדן השמיעה: גם אחיהם והוריהם נולדו כך. עם היוולדם של ילדיהם הם חששו שגם הם יהיו חירשים. "כבר בגיל צעיר מאוד לירן הבין שאנחנו משפחה חירשת שלא שומעת כלום, וזה לא היה פשוט", מספרת האם גליה. "זה לא פשוט כי ילד נורמלי אומר 'אמא', והיא מיד מסתובבת אליו, אבל במקרה שלי הוא היה חייב לבוא מולי ולקרוא לי. במלחמת המפרץ הייתה תורנות בין האחים מול הטלוויזיה כדי לדעת מתי יש אזעקות, כי אנחנו לא שמענו אותן".

 

מגיל צעיר לירן לקח את המושכות ותרגם כל דבר להוריו. "הרגשתי שהוא ראש המשפחה", מספרת האם. "הוא ישב איתנו, תרגם, סיפר, עניין. תמיד היינו מקבלים המון סבלנות ממנו. היום יש כבר יותר שירותי תרגום, ואנחנו מסתדרים בצורה טובה כי יש מודעות. המקומות מונגשים. אבל אין ולא יהיה תחליף ללירן, הלוואי שהוא היה חוזר".
 

הקשר של זיני, נשוי ואב לשישה, עם משפחתו של בנאי התאפשר בעוצמתו הנוכחית הודות ללנקרי, 42, המתורגמנית. "אני זוכרת שלפני האסון הייתי מגיעה לפי הצורך", היא מספרת. "לירן היה הולך איתם אפילו לבנק. זה נשמע פשוט, אבל זה לא. מדובר בנער צעיר שהולך לבנק עם הוריו ומתרגם להם מושגים שהוא עצמו לא מבין. זה לא דבר רגיל. זה קרה בכל מוסד ציבורי. זה קרה בימי הורים. זה קרה בכל מקום. לירן היה הכל בשבילם". 
 

"רוב הקשר שלי איתם מתנהל באמצעות דליה", מספר אל"ם זיני. "היא הפה שלהם, ואני משתדל להיות האוזן ששומעת את כל מה שהם רוצים להשמיע. אני משתדל להיום איתם בקשר תמידי, אבל באותה מידה לשמור על פרופורציות".
 

אל"ם זיני מודה כי היום, ממרחק הזמן, הגישה שלו השתנתה והאוזן שלו הפכה קשובה יותר למצוקות החיילים. "היום אני מבין שיש חיילים שבאים מהבית עם מטען, ולפעמים צריך להניח את השגרה בצד ולשמוע, להטות אוזן. המורכבות של הפעילות ביחידות הקרביות לא תמיד מאפשרת את זה, אבל בכל זאת זו דוגמה לכך שצריך להיות ערנים, גם לבעיות האלה".
 

לצד הקשר המיוחד של אל"ם זיני עם המשפחה, הסיפור הכואב של משפחת בנאי הפך לחלק ממורשת צה"ל. כך, כשהרמטכ"ל דאז גבי אשכנזי טס לאחד ממסעותיו בארצות הברית ב־2011, הוא בחר לקחת איתו את האב גיא כדי שיספר את הסיפור המדהים של בנו. "זה דבר עוצמתי שהרמטכ"ל לוקח את המקרה הזה ובאמצעותו מחדד את איכות הלוחמים של צה"ל", הסביר אל"ם זיני.
 

גם אל"ם זיני עצמו, שהיה בשנת שליחות בארצות הברית, הוזמן ב־2012 להיות אורח בכנס העולמי של איפא"ק, ושם סיפר מול הקהילה היהודית את סיפורו של בנאי. "זה גרם לאנשי הקהילה להזיל דמעה", הוא סיפר השבוע.
 

עבור הוריו של לירן, הכאב על מותו מתגבר מדי יום, והם נאלצים ללמוד לחיות עמו בכל פעם מחדש. "כשאני רואה את החברים שלו מגדלים זקן ועושים כל מיני תספורות מיוחדות, וכשאני שומעת שמישהו מתחתן אני מבינה שהעולם ממשיך וכל אחד בשלו", אומרת אמו בכאב, "אבל אצל לירן החיים נעצרו בגיל 20".