בחזרה לאתמול: למה אנחנו כל כך אוהבים נוסטלגיה ישראלית

אבל זה לא מתרחש רק במשך יום אחד בשנה. הנוסטלגיה הצובטת היא חלק בלתי נפרד מהחיים שלנו בישראל, ויעיד על כך עופר, מפעיל דף הפייסבוק "בא לי אטארי", שחודשיים לאחר שנפתח כבר צבר 13 אלף אוהדים, שמתרגשים לקבל לפיד שלהם תמונות וסרטונים היישר מהעבר. "כשלאנשים לא טוב, יש להם נטייה להתרפק על העבר ולהתגעגע לזמן ולמקום האחרון שבו היה להם טוב; ובדרך כלל זה הילדות", הוא מסביר את הפופולריות העצומה שלה זכה הדף, "להרבה אנשים בגילי, אלו שנמצאים בשנות ה־40 וה־50 לחייהם, לא טוב. אנחנו עובדים קשה, נאבקים לשרוד ולא מרוצים ממה שקורה במדינה, אז אנחנו מנסים למצוא את החיובי בעבר".

"אל תתבלבלי, גם אז היה חרא, אבל כשהיינו ילדים, הייתה לנו תקווה. למרות מלחמת לבנון והאינתיפאדה חשבנו שיהיה מגניב. כיום התחושה שלי היא שאין תקווה, ולפחות לא כזו שאפשר לראות אותה. אחד מהמניעים שלי להקים את הדף היה להזכיר לאנשים מהי המדינה שלנו, לפוגג את הייאוש".

כמה מאות שנים אחורה ואנשים מסוגו של עופר היו מוגדרים כבעלי הפרעה נפשית, לא פחות. בשנת 8861 ערך הרופא השווייצרי יוהנס הופר מחקר על חיילים שווייצרים שפעלו מחוץ לארצם. הלוחמים, שסבלו מתחושות של געגועים הביתה, הוגדרו כלוקים במחלה נוירולוגית שנקראה "נוסטלגיה" (בלטינית: הבט לאחור בכאב. בעברית: רַפֶּקֶת). במאות שחלפו מאז, הדעה על התחושה הזאת לא השתנתה, רק ההגדרה. היא הוגדרה כפסיכוזה המאפיינת מהגרים שעזבו את ארצם, והלוקים בה נחשבו לבעלי הפרעה כפייתית נפשית מדכאת. 

במרוצת השנים הבינו הרופאים כי נוסטלגיה אינה מחלה והיא לא אופיינית רק למהגרים, אלא לכלל הרבדים של האוכלוסייה. ועדיין, המחקר פורץ הדרך בתחום התרחש ב־9991. אז גילה ד"ר קונסטנטין סידאקאקיס מאוניברסיטת סאות'המפטון שבאנגליה שלנוסטלגיה דווקא "יש יתרונות חיוביים על אישיותו של האדם".

עשר שנות מחקר גילו שנוסטלגיה מנטרלת תחושות של חרדה ובדידות וגורמת לאנשים להיות אנושיים יותר. לדבריו של עורך המחקר, הזיכרון מעניק נחמה פסיכולוגית, וגם אם היא סובייקטיבית היא מעניקה יכולת הסתגלות לאדם ועל כן היא בעלת ערך אבולוציוני משמעותי. נוסף לכך, היא מאפשרת לאדם לראות את הפן החיובי של החיים. "אני מאמין כי שקיעה בנוסטלגיה, פעם־פעמיים בשבוע, יכולה רק להועיל. זה לא געגועים פשוטים - מדובר בדרך לגייס כוחות נפשיים ואופטימיות כדי להתמודד עם החיים", אמר סידאקאקיס, "העבר שייך לנו, ואיש לא יכול לקחת אותו".

המחקר של סידאקאקיס פרץ את הדרך למחקרים רבים בתחום שבחנו את ההשפעה של הנוסטלגיה גם על תחושת הרגשת הערך העצמי ואפילו על הרגשת חמימות. מהמחקרים עולה כי אנשים אשר דיווחו על הרגשות נוסטלגיה חוו רמה גבוהה יותר של קשרים חברתיים ושל ביטחון עצמי, אולם אלו בחנו את ההשפעה של הנוסטלגיה האישית, ולא הקולקטיבית - כפי שהישראלים נוטים להרגיש.  

ד"ר מירי טלמון, חוקרת תרבות ומרצה בחוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב, מכוונת אותנו למחקר שערך הסוציולוג האמריקאי פרד דיוויס בשנת 9791 ובו בחן את הגל הנוסטלגי ששטף את ארה"ב בשנות ה־50. "דיוויס הסביר שאומנם אנחנו תופסים נוסטלגיה כגעגועים לעבר טוב ותמים יותר, אבל זה מגיע מנקודת מצב בהווה, בזמן משבר, שבו אנחנו צריכים לשחזר את ההמשכיות בזהות שלנו", היא מסבירה, "לפעמים מדובר בחזרה אמביוולנטית לעבר, שלא תמיד נתפס כטוב יותר, ולפעמים זו חזרה פרשנית שמודעת לעצמה". 

"יש משהו מנחם בעובדה שיש לך לאן לחזור. יש לנו היסטוריה קולקטיבית וזיכרונות משותפים שיכולים להיות דברים טריוויאליים וקטנים, כמו פרסומת לאמה או 'אסקימו לימון', שאומרים שלא התחלנו עכשיו, שיש עקביות בזהות שלנו, שאנחנו אמיתיים. זה יכול להזכיר לנו שכמה שקשה עכשיו, בכל זאת עברנו כל כך הרבה דברים בדרך. אז לפעמים לחשוב על קליף ריצ'רד לעומת אלביס פרסלי ולהגיד שאלביס ניצח, זה לומר שהיינו פה ולא היו רק מלחמה וצנע, הייתה תרבות מגוונת, היה סן רמו ואירוויזיון, היה רדיו וקולנוע. חיים שלמים שמקופלים בזיכרונות. לא רק היסטוריה לאומית או זיכרונות אישיים, אלא מקום מפגש שבו כולם שייכים וחולקים אותם זיכרונות ובעלי אותה זהות קיבוצית". 

"יש ספרי היסטוריה והיסטוריונים שמחליטים מה היה חשוב ומה לא, ויש דורות קודמים במשפחה שלנו שיכולים לספר את ההיסטוריה מנקודת הראות שלהם, יש ויכוחים נוקבים בחברה הישראלית על ההיסטוריה. מלבד הוויכוחים האלה יש זיכרונות שהם לא מעוררי מחלוקת אלא מעוררי געגועים, שאנחנו יכולים להתרפק עליהם ביחד. כולם יכולים להתגעגע למאכלים מבית סבתא, למכנסי פעמון, לקזבלן ולסרטי בורקס. לא משנה מה המשמעות שלהם מבחינה אידיאולוגית שפרשנים מוסמכים מפרשים לגביהם, מה שחשוב הוא שהם מעוררים בכולם את אותם הזיכרונות".

"אומרים שעם שלא זוכר את שורשיו אין לו עתיד. ההיסטוריה שלנו היא חלק מההווה והיא המסד של מי שנהיה כעם וכחברה בעתיד. שלמה ארצי שר 'אתמול היה טוב ויהיה גם מחר'. באתרים רשמיים של המדינה יש אולי ניסיון לעצב מה אנחנו זוכרים ועל מה אנחנו אמורים להתרפק, אבל אף אחד לא יכול לפקח. בסרטים או בתוכניות טלוויזיה שמתכתבות עם העבר יש ביקורת עליו". 

"אני מודה שזה נושא שמעסיק אותי. יש בתרבות תהליכים יצירתיים של שחזור וחזרה לעבר אבל היא תמיד סלקטיבית. בבחירה של שלום אסייג לחזור לשנות ה־80 הוא מתעקש על הזיכרונות המסוימים והפרטיים שלו. הנוסטלגיה מסייעת לנו לתחזק את הזהות הפרטית שלנו כשכל אחד בוחר למה להתגעגע, ואנחנו מתגעגעים באופן קולקטיבי. נדע בעתיד למיין למה התגעגענו במיוחד בעשור הנוכחי ואולי נסביר למה זה קרה. וכל עוד אנחנו מתגעגעים, אנחנו קיימים".

את הדברים הללו הפנימו הפרסומאים שעושים שימוש בנוסטלגיה כמנגנון צרכני. מ"הגבינה עם הבית" של תנובה, דרך מוצרים שמשמרים את האריזות שלהם ועד הוצאה מחודשת של מוצרים מהעבר כמו מסטיק עלמה. "שיווק כזה מתייחס אל אירועים ואל זיכרונות מהעבר במטרה ליצור אצל קהל היעד תחושות של חיבה, ביטחון, נחמה או התרגשות, שהשפעתם החזקה עלינו בהחלט עשויה לגרום לנו לרכוש את המוצר או את השירות שבפרסומת", אומרת דפנה בן יהושע, כתבת דיגיטל מקבוצת "אנגורה מדיה".

בן יהושע מספרת על מחקר שפורסם לפני כשנתיים והראה שאנשים שהתבקשו לחשוב על זיכרונות נוסטלגיים היו מוכנים לשלם יותר עבור מוצרים בהשוואה לאנשים שהתבקשו לחשוב על ההווה או על העתיד. "מיתוג שהולך על סגנון רטרו  עשוי להתאים לתקופות של אקלים כלכלי לא יציב, כמו התקופה הנוכחית, שכן הוא מייצר תחושת ביטחון עבור הצרכנים". כשבן יהושע פונה למפרסמים, היא מבקשת מהם לכוון לחגים שידועים כ"יצרני נוסטלגיה אוטומטיים" וגורמים לנו להעלות זיכרונות על החגים שחגגנו עם המשפחה. אבל אם המפרסמים רוצים להיות ספציפיים יותר בנוגע לגיל שאליו אנחנו כמהים, כדאי להם לפנות למדענים.

למשל לפרופ' דיוויד יורון מאוניברסיטת אוהיו בארה"ב. כשיורון חקר את הקשר החזק בין מוזיקה לזיכרון, הוא גילה ממצא מעניין: מרבית הנחקרים ציינו את גיל 12 עד 22 כתקופה שהם זוכרים באופן המפורט ביותר. כל כך משמעותי פרק הזמן הזה, שהחוקרים העניקו לו את השם "גבעת הנוסטלגיה". 

מדוע זה קורה? לדברי החוקרים, בגילים אלו מופרש ביתר זאת הורמון הנקרא אוקסיטוצין. ההורמון הזה הוא שגורם לנו להיפרד מבחינה רגשית מההורים ולהפוך את החברים ואת בני הזוג לגורם המשמעותי בחיינו, והוא זה שיש לו תפקיד משמעותי ביצירת זיכרונות. ותחשבו על זה בפעם הבאה שאתם רואים "גבעת חלפון אינה עונה".