מזל טוב, בת שנה: כך נראתה מסורת יום העצמאות בשנותינו התמימות

ישראל 1949, תש"ט. הבחירות הראשונות יוצאות לדרך בחודש ינואר ו־427 אלף איש מתוך חצי מיליון בעלי זכות הצבעה מגיעים לקלפיות. מפא"י לוקחת בגדול, וראש הממשלה הזמנית, דוד בן־גוריון, מתחיל במגעים להרכבת הקואליציה. עלות הבחירות: 120 אלף לירות. בראשית אותו חודש, יוצא לדרך ברודוס מו"מ על הסכם שביתת נשק בין ישראל למצרים. אחרי ארבעה ימים הוא נחתם. בפברואר מצטרפות סוריה ולבנון. בד בבד, מודיע המפקח על המזונות אחרי תקופה ארוכה בלי בשר, עוף ודגים, שתמורת תלוש מספר 13 יחולקו לתושבי המדינה עוף קפוא (70 מיל ל־250 גרם דג ו־220 מיל ל־200 גרם עוף). בלי קשר, 800 פועלים במפעלי השוקולדה "ליבר" ו"עלית" מכריזים על שביתה בדרישה להעלאת שכרם. בשלהי חודש אפריל הממשלה מכריזה על משטר צנע ומלחמה בשוק השחור, עם הססמה האלמותית "חסל את השוק השחור, ולא – יחסל הוא אותך". זה קורה על רקע הגעתם של 210 אלף עולים חדשים מ־50 מדינות שונות. ב־3 באפריל נחתם ההסכם בין ממלכת ירדן ההאשמית לישראל על שביתת נשק כללית. "מצד אחד, שמחה גדולה והקלה כי אנחנו בחיים. מצד שני, לאות עמוקה והבנה של המחיר שנגבה – הרבה פצועים, נכים ומתים. ועדיין, זוהי תחושת ניצחון", אומר חוקר המיתוסים, פרופ' מעוז עזריהו.

מוזר עד כמה שזה נשמע, יום העצמאות מגיע די בהפתעה. רק שלושה שבועות קודם לכן, מחוקקת הכנסת את "חוק יום העצמאות" ובו נקבע כי יום העצמאות יהיה יום שבתון. כמיטב המסורת הישראלית – אין זמן לתכנן כלום וכל מה שנותר זה להסתפק בנוסח החוק העמום להפליא: "ראש הממשלה מוסמך להורות הוראות בדבר הנפת דגלים וקיום חגיגות־עם ביום העצמאות".

אז איך חגגו בישראל 1949 את יום העצמאות הראשון? נתחיל מזה שתלמידי 49 בתי הספר בישראל ומוריהם יכלו רק לחלום על חופש, להוציא מקרים בודדים, כמו בעיר יפו. מה שכן, היו הרבה קישוטי חשמל, כתובות בחשמל, ענפי קישוט ירוקים סביב עמודים בסגנון רומאי, חלונות ראווה ושערי כבוד מקושטים, וכמובן – דגלים, דגלים ועוד דגלים. עוד בתפריט: אספת עם של מפלגת פועלי אגודת ישראל לציון שנה לכיבוש יפו ושחרור השכונות היהודיות של דרום תל אביב ערב הכרזת העצמאות. 

מהכרזות המצויות בארכיון הספרייה הלאומית אפשר ללמוד על המתרחש: ראש הממשלה דוד בן־גוריון ערך קבלת פנים חגיגית במשרדו בתל אביב ובמנשר מיוחד, מנתה ממשלת ישראל את הישגי המדינה בשנה הראשונה לקיומה. את המנשר חתמה במילים: "כי ביום הזה יחוג ישראל את חג חירותו החדשה". הסתדרות פועלי אגודת ישראל התכנסה על גג בית הספר "סיני" לאספת עם חגיגית. בתוכנית האמנותית: הרצאה של הרב ידידיה פרנקל על נס העצמאות, נאומים של חברי כנסת וקריאת שירה. "בואו בהמוניכם, מקומות מיוחדים עבור גברות", נכתב בכרזה. הסתדרות הפועל המזרחי ערכה אספת התייחדות עם נופלי גוש עציון במלאת שנה לקרב האחרון ונפילת הגוש. עוד הוצגה תערוכת בולים לאומית, "תבול", והודפס גיליון בולים של דואר ישראל לציון שנה לקיומו. הקרן הקיימת הכריזה על מפעל חגיגי: איסוף כספים לעלייה והתיישבות על ידי מכירת גלויות באמצעות תנועות הנוער.

בחיפה ניגנו תזמורות ברחבת בית העירייה וברחבת תחנת הרכבת המרכזית, וערכו תפילת הודיה בבית הכנסת המרכזי ברחוב גלעד. ביום למחרת, פתחו בתי הקולנוע את שעריהם עם סרטים ויומנים ישראליים (דמי כניסה: 50 מיל). "החיפאים נסעו לתל אביב לחגוג", מזכיר פרופ' עזריהו. "החגיגות בחיפה היו בקנה מידה נמוך מאוד, מהסיבה הפשוטה שב־19 באפריל נערכו חגיגות יום השנה הראשון של שחרור חיפה".

בצפת קראה העירייה לתושבים "להצטייד בדגלים, לסייד ולקשט את חזית בתיהם". את בקשותיה היא פרסמה בשתי שפות: יידיש ועברית. בחדרה צעדה תהלוכת לפידים של הגדנ"ע ונערכו תפילות חגיגיות. ברמת גן יצאה לדרך תהלוכה גדולה ב"חגיגת עם גדולה ובמת נשיאות". ושימו לב למתחולל בבני ברק השכנה: "כל חברי ההגנה, חיילים משוחררים, מגן דוד אדום ומכבי האש מוזמנים בזאת להשתתף בחגיגה ברחוב ר' עקיבא. תלבושת חקי חובה", דווח בעיתונות.

החגיגות בפתח תקווה נפתחו בתהלוכת לפידים של גדודי הגדנ"ע והמשיכו בעצרת מרכזית בכיכר פינסקר. שתי תזמורות ניגנו עד חצות וברחובות מרכזיים חוללו מעגלי רוקדים. בבוקר למחרת, התקיימה בבית הכנסת הגדול תפילה חגיגית ובשעה 10:00 נערך מצעד צבאי גדול ובראשו שרידי המגנים ממאורעות תרפ"א. "במודעות הוזמנו להשתתף במצעד כובשי מגדל צדק, קולה, רינתיה ומגיני ראש העין. בעיר תמהים על העובדה שכיבוש יהודיה לא הוזכר כלל", נכתב בעיתון "חירות".

ביפו, בתי הספר העבריים והערביים היו סגורים לאורך כל היום, והתלמידים הוזמנו להקרנת סרט חגיגית בקולנוע "יפאור". משרד המושל הצבאי הואר במנורות חשמל והבניינים קושטו בדגלים ובענפי ירק. לרגל המאורע, בוטל העוצר שהוטל על התושבים הערבים.

ומה בתל אביב? "אחים יקרים! זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו... כולנו זוכרים כמה פחד ורחב לבבנו אז, כשאויבים עצומים התנפלו על היישוב... אנא, אחים, שימו לב לתת לחגיגה זו צביון יהודי מקורי", נכתב בכרזת ההנחיות שפרסמה הרבנות הראשית של העיר תל אביב ויפו לקראת החגיגות. הרבה לפני שתל אביב הפכה למדינה בתוך מדינה, עיריית תל אביב, במודעה חתומה וממוספרת (מספר 9, למתעניינים) על ידי ראש העירייה ישראל רוקח, קוראת בהתרגשות לתושבים: "ביום רביעי חוגג העם היהודי היושב בציון ותל אביב בתוכה (על התושבים) לקשט את בתיהם, גזוזטראות דירותיהם בדגל המדינה". ולקראת המצעד המתוכנן, נכתב: "בשעות מצעדו של צבאנו המנצח והמשחרר ברחובות העיר, נדרשים התושבים לעזור לממונים לשמור על הסדר ולהוסיף על ידי כך להוכחת בגרותנו והיותנו כולנו ממושמעים".

עבד? לא ממש. קבלו את "המצעד שלא צעד", וליתר דיוק, "המצעד שצעד חלקית עד שההמון התחרע".

"האירוע המרכזי של יום העצמאות היה מצעד צה"ל, שהיה אמור להיערך בתל אביב. קהל צופים רב התאסף בצדי מסלול הצעדה המתוכנן כבר בשעות הבוקר המוקדמות, וחיכה בקוצר רוח לצפות ביחידות השונות, בכלי הנשק ובטנקים", פותח יגאל סתרי ופרופ' עזריהו ממשיך: "המסלול החל בכיכר המושבות, עבר דרך אלנבי ובן יהודה, ואחר כך ארלוזורוב ודיזנגוף. במת הכבוד הוצבה ברחובות אידלסון־בן יהודה. ההמונים פרצו לרחוב והמצעד נאלץ לשנות את מסלולו ונכנס לקינג ג'ורג'". 

הבעיה הייתה של בן־גוריון. בשבילו השיא של היום היה המצעד. בדמיונו ראה עצמו כראש מדינה שעומד ומקבל מצעד כשהנהגת המדינה לידו, והמנהיגים הדיפלומטים לידו. זה סמל ריבונות מאוד חזק. "אני יכול להבין את אכזבתו", אומר פרופ' עזריהו. "מה שהם עושים כפתרון, זה שחודשיים אחר כך, ביום הרצל, מוכרז 'יום הצבא', מסורת שבוטלה בשנת 1950. הצבא הוצג באירוע סגור בחודש יולי, באזור מצפון לתחנת הרכבת ארלוזורוב, שהיה ריק. סידרו רחבת מסדרים ומצעדים רק למוזמנים. סר חנו של הקהל. בחגיגות ובריקודים, השמחה הספונטנית היא הדבר הכי טוב שיכול לקרות. מצד שני, במצעד צבאי, ברגע שיש ספונטניות, הלך עליו".

בספרו "1949, הישראלים החדשים", מספר תום שגב כי בימות הבידור לא היו במות כי אם משאיות פתוחות. "הבידור לא היה בידור והרמקולים לא פעלו. הזיקוקין היו רק כמה רקטות עלובות. 'רבים שואלים זה את זה: מה לעשות? כיצד חוגגים?', דיווח כתב 'הארץ' בחיפה: 'הצמאים לשמחה אמיתית פנימית לא באו על סיפוקם'". השוטרים והסדרנים היו חסרי אונים. עד לשעות הצהריים הגיעו לתל אביב 300 אלף איש, כשליש מאוכלוסיית הארץ. החום והלחות היו בלתי נסבלים. גוש האדם נמהל פתאום בפקק תנועה אדיר, והחלה קטטה. בין המתקוטטים: חברי הנהלת סוכנות, שרים וחברי כנסת שהיו בעלי כרטיסים לבימת הכבוד. שופט אחד נראה מטפס מעל למחסום, קונסול תפס את הכיסא של רעיית השר וכך הלאה. הרמטכ"ל דורי המתין על הבימה, מחכה לבן־גוריון. שגב מציין כי ועדת חקירה בדקה את גורמי הכישלון, והצביעה על שורת מחדלים וליקויים בתכנון. חברי הוועדה, יגאל ידין, יעקב שמשון וישראל רוקח, המליצו לפטר כמה מהאחראים לארגון המצעד. רק עזריאל קרליבך כתב: "אפשר שבכישלון הזה הבריק איזה יופי עילאי".

והנה הגענו לצמד המילים החביב על המשתתפים בכתבה, הלוא הוא "שמחה ספונטנית". "רצו שמחה לא ממוסדת ולא מאורגנת. אבל לא היה צורך במפיקים כדי לייצר שמחה ספונטנית. זה קרה פעם אחת, בכ"ט בנובמבר, כשאנשים יצאו לרחובות. כל השאר זה ממוסד. אבל ביום העצמאות הראשון, חייבים להדגיש, עדיין יש המון ספונטניות מהסיבה הפשוטה שכמעט שלא היה זמן לארגן כלום. בתל אביב יצאו לרחובות ורקדו ונגני התזמורת שהוזמנו לנגן על אחת המרפסות נאלצו להפסיק כמה פעמים כי הקהל זרק עליהם חפצים וזיקוקים", מספר פרופ' עזריהו.

הגענו לירושלים, עד אותה עת עיר ענייה ומוזנחת, נטושה וחצויה. שם מתחיל תהליך הפיכתה לעיר בירה עם בנייה לעולים, הקמת מרכז שלטוני ואתרי הנצחה. בערב יום העצמאות נערכו טקסי הנחת אבן הפינה למגני ירושלים ומסירת דגל העיר למגני ירושלים מטעם העירייה, וחולקו סמלים של משמר העם במגרש בית הספר לבנות ברחביה. בשעה 20:00 בדיוק הועבר נאומו של ראש הממשלה בן־גוריון ברדיו. המוני בית ישראל נצמדו למקלטים (כלומר, אלו שיכלו להרשות לעצמם לרכוש אותם) והאזינו לדברים: "המאמץ הצבאי של השנה החולפת הציל את יישובנו ונתן לנו את המדינה. גורל שני עמודי התווך של המדינה – עלייה והתיישבות – תלוי עכשיו במאמצנו הכלכלי", אמר ראש הממשלה.

והיו גם מסדרים חגיגיים, שידור נאום שר החינוך זלמן שז"ר לבתי הספר ומצעד של תלמידי העיר. במגרש ימק"א נערך מפגן ספורטיבי של צה"ל עם משיכת חבל ותחרויות ריצה, וקצת לאחר מכן נערכה קבלת אורחים במשרד הממשלה, לצלילי תזמורת המשטרה. ב"חגיגה עממית", כפי שזו הוגדרה בעיתון "דבר", הופיעו אחרי הברכות והנאומים רקדני בלט רינה ניקובה בליווי תזמורת "קול ירושלים", להקת הצ'יזבטרון ולהקות נוער עם ריקודי עם.

רגע לפני, העדה החרדית־ספרדית מפרסמת פשקוויל אזהרה זועם: "אחינו בני ישראל, הנה שוב מתכוננים הכופרים והפריצים לחוג את יום ה' באייר לחג עצמאות שלהם אשר בדו מלבם ליום הוללות וסכלות ולריקודים טמאים ופריצות תערוכת אנשים ונשים כעצת בלעם הרשע". זה כמובן לא מעיב על השמחה הספונטנית של הירושלמים. "אבא שלי היה שותף במאפיית 'המשביע' שהייתה אז בנחלת שבעה ובמאה שערים", משחזר דוד מונשיין, אושיה ירושלמית ומחבר "סיפורי מונשיין" ו"היה הייתה פעם ירושלים". "היה להם אוטו 'פורד סון' עם הגה ימני. כל הילדים בשכונה עלו על האוטו, על הגג ונסעו. אבא שלי צפצף והיה מבסוט. יצאנו לרחובות, אנשים רקדו ושמחו שמחה אמיתית. לא ידעו עוד מה מחכה להם. הייתה תקווה גדולה למבוגרים. הרחובות היו מלאים. רדיו סלומון בכיכר השבת הוציא רמקולים החוצה מהחנות. אחר כך נסענו עם האוטו וכל ילדי השכונה העירה לרחוב יפו, למשולש. לא ראינו את הכביש מרוב אנשים. הגענו עד בית הסוכנות היהודית, ושם רקדו ריקודי הורה".

בנימין יוגב בוג'ה, מנהל "שיטים" (מכון החגים הקיבוצי) וירושלמי באותה תקופה, מספר: "זה היה לילה שלם שיצאנו לחוצות ירושלים, בריקודים. היינו בתנועת הצופים ואי אפשר לתאר את שמחת החגיגות. הייתי אומר שזה היה כמעט ברמה של כ"ט בנובמבר, שהייתה השמחה הגדולה ביותר. ביום העצמאות לא היה משהו מאורגן, אבל היו שתי רמות של שמחה: האחת בחוצות ירושלים בלילה, והשנייה – בבית. הייתה אווירה של שבת. כל אחד אמר 'חג שמח'. התארחנו אחד אצל השני, כי הרי ראינו את כל גדולי המדינה: בן־גוריון עם צילינדר והרב הרצוג הולכים בבוקר לבית הכנסת 'ישורון' לתפילת הודיה. היו כל הזמן שידורי רדיו, כי הרי לא הייתה טלוויזיה. בגלל שטרם הוכרז על יום הזיכרון, בכיכר ג'נרלי בירושלים היה טקס אזכרה לנופלים".

גם בגולה גילו הזדהות עמוקה עם השמחה. ועד הקהילה היהודית בטריפולי (לוב), למשל, פרסם הוראות הפעלה לחוגגים, עם הנחיה של ועד הקהילה: כל הבנים שייוולדו באותו יום חייבים להיקרא "ישראל" וכל הבנות "ציונה".

210 אלף עולים חדשים מ־50 מדינות שונות, כאמור. חוקר הקולנוע והסופר פרופ' גבריאל בן שמחון הוא אחד מהם. "ב־2.10.1947 זרחה שמש חדשה על הכרמל כשירדנו ברציף של נמל חיפה מאונייה בריטית שהביאה את אחי ואותי מקפריסין", הוא משחזר. 

ה־29 בנובמבר 1947, יום ההחלטה על החלוקה באו"ם, מצא אותם ב"מוצא", מוסד הילדים שבו היו מטרה לירי מהכפרים הערביים מסביב. ב־14 במאי 1948, כשבן־גוריון הכריז על הקמת המדינה, כבר גרו עם המשפחה ב"שיכון התימנים" בכפר סבא, מנותקים לגמרי. "אבי מגויס, לוחם אי שם בקלקיליה וראש העין ואנחנו בגיל כיתה ב' וכיתה ד' עם אמא ושני ילדים קטנים מסתתרים בתעלה, מתגוננים מפגזים וכדורים שפגעו בשכנים והרגו את העז החולבת שלנו". ביום העצמאות הראשון בתש"ט כבר היו בוואדי סאליב ומשם עלו לרחוב הרצל ורקדו הורה עם כולם. השמחה, מאשר בן־גוריון, הייתה עצומה. "ההמונים מילאו את קטע הרחוב שבין קולנוע 'ארמון' לקולנוע 'אורה' והתרכזו בעיקר ליד בית הקרנות – פינת בלפור. חילקו יין חינם 'כרמל מזרחי' ובירה 'נשר' ואנשים שתו עד שיכרון בתקופה שבה טעמו אלכוהול רק בקידוש. הייתה הרגשה שמצאנו בית, לא הייתה במה ולא זמרים".

“מישהו לחש שפרדי דורה הזמר האגדי שר במרכז הכרמל ועומד לרדת אלינו, אבל הוא לא הגיע", ממשיך בן שמחון. "לעלות לכרמל ברגל לא בא בחשבון, כי הכרמלית עד לא הייתה. רוב החוגגים היו עולים חדשים פליטי שואה, שזרמו באלפיהם ממחנות קפריסין. בנו המרוקאים עוד לא הבחינו, כי עד אז הגיעו ממרוקו רק שלוש אוניות מעפילים: 'יהודה הלוי', 'שיבת ציון' ו'הפורצים', שהביאו אלפים ספורים של צעירים, שחלקם הגדול נפל במלחמת השחרור. למחרת ירדנו לראות את המצעד הצבאי ברחוב המלכים, קרוב לנמל, שבו אבא שלי צעד בשורה הראשונה, שבה ניצבו הבחורים הכי יפים, ובצהריים רצנו אחי ואני לעמוד בתור הגדול לקופה של קולנוע 'עין דור' לקבל לכבוד החג כרטיס חינם לסרט 'חרב במדבר' עם דיינה אנדרוז ומרתה תורן על המאבק של הבריטים בהעפלה. התלהבות הצופים הייתה עצומה, לראות את עצמנו בסרט בכיכובו של דיינה אנדרוז, שהיה מוכר בזכות סרטו זוכה האוסקר 'שנות חיינו היפות ביותר', הייתה כמו לקבל אישור על כך שאנחנו קיימים. עובדה, אפילו הוליווד מכירה בנו. 

"באותו יום התארחו אצלנו כמה חיילים יוצאי הכפר שלנו, אמא הכינה להם סעודה חגיגית מדג פילה מפולפל עטוף אבקת ביצים ואבא קידש על יין אליקנטה כראוי ליום חג. אחד מהם, צמח אלקסלסי, שהשאיר לי את כובע הברט הצבאי שלו כמזכרת, נפל שבוע אחר כך במארב של פדאיון ליד עזה. ואדי סאליב עוד היה כמעט ריק, העולים של שנות ה־50 עוד ישבו בשלווה בכפריהם באטלאס באייתבוולי, איית בוגמאז, תינג'יר, גולימה וכו', יהודים מתקופת המשנה, אותו לבוש, אותם זקנים, בלי משקפיים, בלי עניבה, בלי שעון; אותה תמימות, פשטות, אמונה; אותה סבלנות ואותה שלווה, רוכבים על חמורים בטלית ותפילין, לא מגורשים ולא נרדפים, משדרים ביטחון שהם יהיו פה עוד אלף שנה. הם לא ידעו ששליחי העלייה סם אביטל, אפרים בן חיים, יהודה גרינקר ונדיה פרנקו כבר היו בדרך להביא להם את המשיח, ולהביא אותם לבנות יישובים שלא היו – את ירוחם, נתיבות, דימונה, שדרות, קריית שמונה וקריית גת.

"אנחנו, תלמידי כיתה ד', חשבנו שהמלחמה נגמרה ושבאמת המשיח בא. לא ידענו שנילחם ב־56' בסיני ואחר כך ב־67' וב־73' וכן הלאה וכן הלאה. היינו מרוצים מארץ ישראל, התפעלנו מהחמלה ומהרחמים ומהשוויון שלא ידענו בגולה, אפילו שהיה צנע וכולם אכלו רק אבקת ביצים, אבקת חלב ואבקת מרק, הייתה הרגשה של עושר. היום כשבמסעדה אתה מקבל צלחת ענקית שיכולה להזין מעברה שלמה, אתה מרגיש עני ומנוכר. בישראל של תש"ט היה עוני שאף אחד לא הרגיש בו, היום יש עושר שאף אחד לא מרגיש בו, כי כמו שסבתא היתה אומרת: 'כמה שיש לך - כך חסר לך', אף אחד לא חלם אז על הפער הלא אנושי שייפער בין בני אדם, בין אלה שמשכורתם החודשית מתקרבת למיליון שקלים לבין אלה עם הקיקיון. 

"בתש"ט הארץ הייתה של כולם עכשיו היא שייכת לטייקונים שקונים את כל הנדל"ן ומשאירים אחריהם אדמה חרוכה. יום העצמאות הראשון בתש"ט צריך תמיד לעמוד לנגד עינינו בכל יום עצמאות כדי לראות את עצמנו בראי ולבדוק את המרחק בין החלום לבין שברו".