קצב לא יערער: ברגע האחרון ובניגוד לעצת פרקליטיו, נשיא המדינה לשעבר משה קצב החליט שלא לערער על החלטת ועדת השחרורים שלא לנכות שליש ממאסרו. הבוקר (ראשון) היו אמורים עורכי דינו להגיש לבית המשפט המחוזי בלוד ערעור מנומק, הכולל 20 עמודים, אולם בשיחת טלפון שקיימו עמו, בעת שהיה בדרכו מחופשת סוף השבוע חזרה לכלא מעשיהו, הודיע להם הנשיא המורשע כי החליט שלא להילחם בהחלטה בבית המשפט ולהפנות את תקוותיו להשתחרר מוקדם יותר מהכלא, אל נשיא המדינה הנוכחי, ראובן ריבלין.



"לצערנו, אחרי שורה ארוכה של נימוקים שהכנו לבית המשפט, החליט קצב ברגע האחרון, אחרי לבטים קשים, שלא להגיש את הערעור", מסרו עורכי דינו, ציון אמיר ויהושע רזניק. "בשיחה שקיימנו עמו הבוקר, הוא ביטא את חוסר היכולת שלו להמשיך להתמודד בזירה המשפטית ונשמע שבור לחלוטין. ניסינו להניא אותו מהחלטתו, אך ללא הועיל". ההחלטה פורסמה לראשונה בחדשות 2. 

היום היה הוא המועד האחרון להגשת את הערעור, וההחלטה שלא להגיש את הערעור מגיעה על אף שפרקליטו של קצב, עו"ד ציון אמיר, השלים את הכנת מסמך הערעור. 




חשש שערעור יפגע בחנינה מהנשיא 


במסמך שהכין אמיר, המשתרע על פני 22 עמודים הוא מציין כי אין חובה על אסיר להביע חרטה כל עוד הוא דבק בגרסתו שלא ביצע את המעשים שבגינם הורשע. במסמך טוען עוד אמיר כי ההחלטה אם אסיר כלשהו, לרבות נשיא המדינה לשעבר, מסוכן נתונה אך ורק בידי שב"ס. לדבריו, מכיוון שבשב"ס לא חושבים שקצב מסוכן, החלטת ועדת השחרורים הייתה שגויה והתקבלה שלא בסמכות.
 
בינתיים קצב הגיש בשבוע שעבר בקשת חנינה לנשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, כאשר במקביל עמל עו"ד אמיר על הכנת הערעור. קצב התלבט כאמור אם להגיש את הערעור, זאת בעקבות הרהורים שעלו בסביבתו, שלפיהם ייתכן שהגשת הערעור תפגע בסיכויי ההצלחה של הבקשה לחנינה.
קצב הורשע באונס, במעשה מגונה בכוח ובהטרדה מינית של נשים שהיו כפופות למרותו בעת שכיהן כשר התיירות וכנשיא המדינה וכן בשיבוש מהלכי משפט. בדצמבר 2011 החל לרצות שבע שנות מאסר בבית הסוהר מעשיהו.
 
אין זו הפעם הראשונה שקצב פועל בניגוד לעצת פרקליטיו. בפעם הקודמת, עוד לפני שהוגש נגדו כתב אישום סירב הנשיא לשעבר להסכם טיעון שהציעה לו הפרקליטות והתעקש לנהל משפט.

גם אז, ב-2010, סברו פרקליטיו כי עליו לקבל את הסדר הטיעון שהוצע לו, ואכן בהכרעת הדין התייחסו השופטים לחזרתו מהסדר הטיעון שהציע לו היועמ"ש דאז מני מזוז. האם הפעם פעל קצב נכון או ששוב היה צריך להישמע לעצת עורכי דינו?