"היציאה לים נותנת לי כוח ואנרגיה": הפרויקט המיוחד שמסייע להלומי קרב

אם הגעתם במקרה למרינה בת"א מספר ימים לפני יום הזיכרון, כנראה שלא הייתם יכולים לנחש איזה אירוע חגגו במקום - באופן הפוך לחלוטין לאותו שבוע קשה ולא פשוט, שחלק ממשתתפי האירוע חווה וזוכר יום יום. עשרות נכי צה"ל, נפגעי פוסט טראומה, הגיעו להוקיר תודה לפרויקט שמלווה אותם כבר עשור ורבים כנראה חבים לו את השפיות בחייהם, פרויקט "הספינה שטה". לרגל האירוע הם שטו דרומה לאשקלון שם העבירו פעילויות לילדים נפגעי חרדה בשל המצב הביטחוני.

הפרויקט החל לפני עשר שנים, הוא נולד והוקם על ידי עמותת "אתגרים" ונבנה יחד עם משרד הביטחון ונתמך על ידי "הקרן לידידות". משתתפיו נפגשים כל שבוע, משפצים את הסירות ומפליגים בארץ או בחו"ל. אסף אשכנזי, הנמצא בפרויקט מראשיתו מספר: "התחלנו בתל אביב בסירות קטנות, סונארים ויואב אמר שיום אחד תהיה יאכטה, שתהיה כמו בית בשבילנו. שנוכל לבוא ולהפליג ולהרגיש כמו בסיס פתוח", מספר אשכנזי על יואב בן דוד, ה"קפטן" שלהם שהיה בין מקימי הפרויקט. "הסתכלתי עליו בצורה קצת משונה, חשבתי 'עוד אחד שמדמיין דברים', אבל בסופו של דבר מה שהוא חלם יצא לפועל והגענו ל'רימון' והיא משרתת אותנו ונותנת לנו אפשרויות לצאת מחוץ לגבולות הארץ".

ה"רימון" היא הספינה שהצוות מטפח ומטפל במסירות מזה כחמש שנים ודרכה הם מצליחים להתגבר על הפחדים והקשיים ולצאת לים הפתוח כשבמקום להשאיר את הצרות מאחוריהם, הם לוקחים אותן איתם ומתמודדים איתן.

"אני מגיע בכל הזדמנות שיש לי, היציאה לים נותנת לי כוח ואנרגיה אז אני תמיד מעדיף להיות פעיל שם", אשכנזי מוסיף. "לא הייתה לי זיקה לים לפני, פשוט לא היה לי משהו מעניין לעשות באותה התקופה והייתי במצב לא טוב אז אמרתי שיאללה אני אלך. לאט לאט נפתחתי, התמקצעתי והתחברתי. מפה לשם, עשר שנים עברו ואני עדיין בפרויקט".

למה אתה מתכוון כשאתה אומר "הייתי במצב לא טוב"?
"הייתי בתהליכים במרפאות פסיכיאטריות עם כדורים ואשפוזים אחרי שנפצעתי ב-22.1.95 בפיגוע הכפול בצומת בית ליד. הייתי בדרך לבסיס כשנקלעתי לאירוע. לא נפצעתי פיזית, נפצעתי נפשית. הגשתי עזרה לפצועים ולהרוגים ובסוף גם פינו אותי לבית החולים כי הייתי עם בגדים מגואלים בדם. עברתי טיפולים, אישפזו אותי והבינו שיש לי PTSD - פוסט טראומה (Post-Traumatic Stress Disorder)". 

בפיגוע שעד היום נחשב לאחד הקשים שאירעו, מחבל מתאבד פוצץ מטען נפץ שנשא על גופו בצומת השרון. לאחר מספר דקות מחבל מתאבד נוסף שהיה במקום, פוצץ מטען נפץ שני ופגע במי שחשו לעזרת הנפגעים מהפיצוץ הראשון. בפיגוע נהרגו 22 איש, מתוכם 21 חיילים ואזרח אחד.

שמעת על PTSD לפני?
"לא היה לי מושג מה זה. מההתחלה אמרו שזה מה שיש לי אבל לא ייחסתי לזה חשיבות, לא הייתי מודע לזה בכלל ולהשלכות".

מתי נפל האסימון?
"כשסיימתי את הצבא והפסיקו לי את הטיפולים. יצאתי החוצה לחיים בלי טיפול והתחלתי להרגיש כל מיני דברים, יותר נכון ההורים שלי הרגישו – הייתי מאוד עצבני, לא רגוע, לא עשיתי עם עצמי כלום ואז הבנתי שאני צריך לקבל טיפול ופניתי לאגף השיקום ועברתי תהליך של הכרה ובשלב של ההכרה פנו אליי והציעו לי להצטרף לפרויקט שאז התחיל".

יואל שרון, ממייסדי עמותת "אתגרים" שבזכותה הפרויקט קם, מספר איך הכל התחיל: "חיפשנו ערוץ שיקום חדש שיהיה אפקטיבי יותר לנכים באשר הם וכך פיתחנו את ענפי הספורט האתגרי. כשראינו עד כמה הפעילות הזו תורמת לשיקומם של אנשים עם מגבלות אז אמרנו שזה בטח יכול להשפיע לטובה על אנשים עם מגבלות נפשיות וכך התחלנו פעילות כוללת גם עם אוכלוסיות שעד אז לא חשבו לטפל בהם – פוסט טראומטיים".

"הכרתי שני אנשים שהיו טראומטיים", ממשיך שרון, "הם חוו הלם קרב ביום כיפור, היו במצב נפשי מאוד קשה. שניהם התחילו לעשות משהו ששם אותם במקום אחר וקלטתי מהמקום האישי שלהם שבעצם מה שקרה שם שלא קרה כל השנים, זה שהם לא טיפלו בטראומה, בפציעה, הם פשוט החליפו דיסקט. האנשים האלה נשארו עם החוויה הטראומטית הקשה כי הם לא מסוגלים לחזור לזמן ההווה, הם נשארו תקועים שם, במקום, בחוויה, בתחושות, בריח והם כל הזמן חוזרים לשם ולא מסוגלים לעשות פריצת דרך עם החיים שלהם ולחזור לחיים כמו כל אחד מאיתנו. הרעיון היה להחליף להם את החוויה הטראומטית בחוויה אחרת, באתגר גדול ומשמעותי שיחליף להם את הדיסקט וימחק אותו. לתת להם סיבה טובה לקום בבוקר, לתת מטרה גדולה, משהו שהם יכולים לתרום ולעשות, טעם טוב לחיים וזה הספינה שטה".

לשרון חשוב להבהיר את מהות הפרויקט: "הספינה השטה זה מרכז שיקום ימי לפוסט טראומטיים שהופך אותם לאנשים פרודוקטיביים, יצרניים שמעניקים לאחרים. הם קיבלו טעם חדש לחיים, קיבלו מטרה גדולה ומשמעותית, עושים למען האחר, יש להם סיבה טובה לקום בבוקר, פחות חושבים על החוויה הטראומטית אלא על החוויה החדשה שהם יוצרים".

"היום כבר הרבה זמן לא אושפזתי", מספר אשכנזי, "אני מצליח לקיים משפחה עד כמה שאני יכול עם כל הסימפטומים. זה גרם לי לקום ולעשות דברים מעבר - אני מתנדב עם ניצולי שואה, פעיל בארגון נכי צה"ל, אני עושה דברים קודם כל כדי לא לשבת בבית, אני מרגיש שזה מאוד מאוד עוזר לי כל הפעילות והעשייה".

"מנסה לתפוס את הגל ואז קורס"

"ניסיתי ללמוד, פתחתי עסק, ניסיתי לעבוד אינספור פעמים", אשכנזי מדגיש, "אבל זה כמו ים – אני גולש גלים שמחכה בים שיבוא גל וכשהוא בא אני תופס אותו ומנסה לנצל אותו מה שיותר אבל אז הוא נגמר ואני שוב קורס. כיום אני יותר מתנדב, מחזיר לקהילה בדרכים שאני יכול".

איך אתה מסביר את ההשפעה של הים?
"ברגע שמרימים מפרשים ומכבים את המנוע, יש שקט, רק הרוח נושבת עליך ואתה רואה את העיר ואתה יודע שיש שם רעש ואנשים שם במרוץ ואתה יושב בקונכיה שלך, יש לך שקט. ההבדל הזה גורם לך להרגיש סוג של שחרור, הבנה, פרספקטיבה לחיים שלך בניגוד למה שקורה בחוץ. אצלי זה קרה אחרי שנים, זה גרם לי לקום ולעשות דברים".

אבנר בלקנאי, מנכ"ל אתגרים מסביר על ייחודיות הפרויקט: "לוקחים את כל הפצועים ושמים אותם בתוך קהילה אחת, קבוצה אחת של אנשים ויחד הם מגדירים לעצמם יעד קדימה. אם זה בהחזקת הספינה, ניהול סירת מפרש קטנה, להיות מפקדי הסירה. משרד הביטחון ראה את זה ובהתחלה הרימו גבות כי הדבר ישב מחוץ לפרוטוקולים של הטיפול בהלומי קרב אבל עם ההצלחות אי אפשר היה להתווכח. אנחנו לא מטפלים, המסע שעושים אצלנו האנשים בפרויקט משפר אותם".

אשכנזי, כיום נשוי ואב לשלושה ילדים, פועל להפיץ את הפרויקט מבחינה ארצית ובינלאומית. "להרבה מדינות בעולם יש נפגעי פוסט טראומה ואין להם את ההבנה ואולי הידיעה איך להתמודד עם זה. הפרויקט יכול לתת להם מענה התחלתי לצורך מניעת התדרדרות של אדם שיושב בבית ולא עושה כלום והבטלה רק מדרדרת אותו. הפרויקט יכול לעצור את הדרדור ואח"כ לעזור לו להשתקם, יש לו פוטנציאל גדול. פנו אלינו מכל מיני מדינות, באו ללמוד איך זה עובד, ללמוד את ההשפעה על האנשים".

"הרעיון שלי זה להעביר את זה הלאה, אפילו פה בארץ שנכי צה"ל הסובלים מזה ישמעו על זה ויצטרפו, הם ימצאו פה קרש הצלה. יש הרבה אנשים שיושבים בבית ולא יוצאים החוצה, חווים את ה-PTSD ברמות שונות וזה מונע מהם לעשות דברים. הבעיה עם זה היא ההימנעות מלעשות דברים. פה זו ההזדמנות שלהם כן לצאת החוצה ולעשות דברים".

הצטרפו חבר'ה חדשים מ"צוק איתן"?
"אנחנו מנסים לגייס, חלקם רוצים וחלקם לא, הם בשלב ההתחלתי, הם עדיין לא חווים את ה-PSTSD אחרי שהוא יושב בראש ובגוף, הוא מקבל משמעות אחרת, זה לוקח זמן. אני פצוע 21 שנה ואני יכול להגיד שהוא לובש את הצורה שלו בכל פעם מחדש, הוא משתנה והאפקט שלו משתנה, התובנות שאתה מקבל ממנו הן אחרות. אני מאמין שבשלב יותר מתקדם הם יזהו את הצד השיקומי והטוב של הפרויקט".

ושרון מסכם: "כשאנחנו רואים איך הם מתמודדים עם הדברים ומנצחים את הניצחונות הקטנים שלהם כל יום, כולנו מרוויחים והופכים לאנשים טובים יותר", אומר בלקנאי, "בסוף לכולנו יש מוגבלויות, אולי אין לנו שמות רפואיים לזה אבל גם לנו יש מוגבלויות. לכולנו יש דברים שאנחנו מפחדים וחוששים מהם וכשאנחנו רואים אותם מצליחים על אף המוגבלויות, גם אנחנו נהיה טובים יותר".