"הלב נקרע והנשמה בוכה": אביה של שלי דדון ז"ל מספר על בתו והרצח

היום (שני) תתקבל בבית המשפט העליון החלטה בנוגע לערעור שהגיש הרוצח, חוסיין חליפה.  ב־1 במאי 2014 החריבה טרגדיה את עולמה של משפחת דדון מעפולה. שלי, חיילת משוחררת, אז בת 20, הבת הקטנה והיחידה של יעקב ואילנה, אחות לשלמה (27), עומרי (25) ודניאל (24), יצאה בשעות הבוקר מביתה לראיון עבודה באזור התעשייה של מגדל העמק. אביה הוא שהסיע אותה לתחנה המרכזית של עפולה, ושם נפרד ממנה. בפעם הבאה שיראה אותה, כמה שעות לאחר מכן, היא כבר תהיה ללא רוח חיים. "זה רגע שאני לא יכול לשכוח", אמר השבוע כמה פעמים במהלך השיחה איתו, "זה רגע איום ונורא, ואני לא מבין למה נקלעתי לרגע כזה בחיים שלי". 
 

לאחר שנפרדה מאביה, עשתה שלי את דרכה למגדל העמק. שם היה עליה לקחת מונית לאזור התעשייה כדי להגיע אל ראיון העבודה. במונית שעצרה לה נהג חוסיין חליפה, תושב ישראלי בן 35 מהיישוב אעבלין שבגליל. 
 

על פי אחת הטענות של התביעה, בשלב מסוים בזמן הנסיעה, במקום לפנות שמאלה לכיוון המפעל שהייתה אמורה להגיע אליו לראיון, פנה חליפה ימינה לחניון נטוש של מפעל נילית. החניון, לפי המשטרה, ידוע בשל עסקאות הסמים והפעילות העבריינית שבוצעו בו. 
 

בשלב הזה, כשהמונית נוסעת ימינה ולא שמאלה, התפתחה בין דדון לחליפה שיחה שתוכנה אינו ידוע, ואז היא התקשרה לבת דודתה. היא החלה לחשוש. במהלך השיחה לחשה כי היא נמצאת "במונית – אחת המפחידות" וכי היא "לא נושמת". לאחר מכן נותקה השיחה.
 

כשהגיעו לחניון תקף חליפה את דדון בסכין. מכתב האישום שהוגש ועל פיו הורשע חליפה, עולים בין היתר התיאורים הבאים: לאחר שחליפה החליט לרצוח את דדון הוא עצר את המונית ויצא ממנה. הוא נטל סכין ארוכה וחדה ודקר את דדון שוב ושוב, בעוד היא מנסה לנוס על נפשה ללא הצלחה. "במשך דקות איומות, גם כשהיא נגררת על ידו ממקום למקום, דקר הנאשם את שלי דקירות עמוקות; במותניה, בגבה, בגרונה, באמתה, בירכה, בחזה ובאחוריה - ללא רחם" נכתב, "שלי נאבקה בנאשם, ניסתה להגן על עצמה מפניו באמצעות ידיה ואף שרטה אותו, אך לא היה בכך די. לבסוף, השאיר אותה הנאשם במגרש מתבוססת בדמה ונסע מהמקום. שלי נותרה שכובה על גבה, פצועה ודקורה, ושם מצאה את מותה".
 

 

במנוסתו לאחר המעשה השליך חליפה את הטלפון הנייד של דדון מחלון המונית. בהמשך השליך גם את ארנקה ושב לביתו. כשעתיים לאחר הרצח החלו בני המשפחה לחפש את בתם בטלפון. היא לא ענתה והם הודיעו למשטרה על ההיעדרות. במקביל, סיור של שוטרים מתחנת מגדל העמק שמסיירים שלוש -ארבע פעמים ביום בחניון הנטוש, הוא שגילה את דדון שוכבת ללא רוח חיים. השמועות שנאנסה התבררו בחקירה ובבדיקה שלאחר המוות כלא נכונות, וזה בעצם מה שחיזק את הטענה כי מדובר ברצח על רקע לאומני. "היה ברור לנו מהרגע הראשון שמדובר ברצח של מחבל", אמר האב.
 

ההודעה על מציאת הגופה עוברת מתחנת מגדל העמק לתחנת עפולה. האבא יעקב ואחד מאחיה של שלי מגיעים לתחנת עפולה ומשם, בניידת ומלווים באנשי מד"א, לזירת הרצח. אלי לוי, תושב העמק שראה לא מעט זירות רצח במסגרת עבודתו, היה עד ראייה לרגעים שבהם גילה אביה את גופת בתו. "זה היה מראה שלא אשכח בחיים שלי", סיפר השבוע, "הזעקות של האבא ושל האח היו מצמררות. אני יכול להעיד שראיתי שם קציני משטרה הכי בכירים, שגם כבר ראו זירות רצח בחיים שלהם, בוכים. ההתרגשות הייתה עצומה. אני סוחב את האירוע הזה כל חיי".
 

בעיצומה של החקירה, עוד בטרם פוענח הרצח, הגיע השר לביטחון פנים דאז יצחק אהרונוביץ לבית המשפחה והודיע להורים שבמדובר ברצח על רקע לאומני. השב"כ טען כל העת כי מדובר ברצח על רקע לאומני, ולמשטרת ישראל לקח זמן להחליט. החקירה נמשכה תחת צו איסור פרסום וחליפה נעצר כשבוע ימים לאחר הרצח. 

כשנה לאחר הרצח, ב־11 במאי 2015, הרשיע בית המשפט המחוזי בנצרת את חליפה ברצח. "הוא הרוצח השפל שרצח את שלי בדמי ימיה", נכתב בהרשעה, "התשובה ברורה וחד־משמעית - הנאשם שבפנינו הוא הוא הרוצח", קבעו השופטים. חליפה נשלח למאסר עולם והוטל עליו לשלם פיצויים בסך חצי מיליון שקלים להוריה של שלי. 

אמא של שלי לא הגיעה לדיונים במשפטו של רוצח בתה. היא לא יכלה לעמוד בעומס הרגשי. אבל להקראת גזר הדין היא הגיעה וביקשה מהשופטים לומר כמה דברים. דבריה הרעידו וריגשו את המדינה כולה. "שלי הייתה הנסיכה שלי. היא סבלה מבעיות רפואיות קשות, ולמרות זאת התעקשה לשרת בצה"ל... היא חשבה שבמדינה שלה היא תהיה עצמאית ומוגנת, עד שהרוצח הנתעב רצח אותה בלי רחמים מכיוון שהיא יהודייה".

"לא ייתכן שנהג מונית עם תעודת זהות ישראלית יבגוד במדינה. מגיע לו לסבול כמו שאנחנו סובלים", היא אמרה באולם בית המשפט. "הוא מחבל לכל דבר. יש להרוס את ביתו, לשלול ממנו ביקורים ושלא יזכה לחנינה". אילנה לא הצליחה לעצור את פרץ הדמעות באותם רגעים ולא הצליחה לסיים את נאומה.

יעקב הוסיף השבוע: "הדברים של אילנה נאמרו אז, אבל היום אני מקווה שיגזרו עונש מוות למחבלים. אי אפשר אולי להכיל אותו על הרוצח של שלי, אבל זה המסר. הם לא ראויים למשהו אחר".

דדון כועס על כל אלה שנטשו אותם: "אומרים שעם הזמן הכאב נעשה קל יותר. לאנשים אין מושג שזה רק הולך ונעשה קשה יותר. אנחנו משפחה מרוסקת. אנחנו משפחה שאיבדה את כל עולמה. יש לנו אומנם שלושה ילדים, אבל גם הם עסוקים כל היום במחשבות ובכאב על שלי שלנו שהלכה סתם כי איזה רוצח רצה לנקום".

בחקירתו טען חליפה כי רצח את שלי כנקמה על רצח ילדים שמבצע צה"ל בעזה. מאוחר יותר הוא חזר בו מההודאה, ופרקליטו טען כי זו נגבתה ממנו בלחץ. גם ביום הקראת גזר הדין טען חליפה בפני השופטים: "לא עשיתי דבר". עורכי דינו מהסניגוריה הציבורית טענו גם הם כי "ההודאות נגבו ממנו בדרכים לא חוקיות, תוך הפעלת לחץ אדיר עליו - כולל אלימות פיזית". זו כללה כבילת ידיו במשך 15 או 16 שעות מאחורי כיסא וצעקות ואיומים שהוא יישאר בבית הסוהר לשנים רבות.

אולם, במהלך המשפט הוצגו ראיות שהצביעו על חליפה כמי שאכן ביצע את המעשה, ובהן הדם שלה שנמצא במוניתו ודגימת דנ"א מתחת לציפורן שלה, שתאמה את הפרופיל הגנטי של חליפה, ולמרות הכחשותיו וחזרתו מהודאתו ברצח, הוסרו הספקות. 

למרבה הפליאה, על אף הערכת השב"כ, שלפיה המניע לרצח היה לאומני, כתב האישום לא ייחס לחליפה מניע ברור למעשה. יצוין כי ההכרה במשפחת דדון כנפגעת פעולות איבה התקבלה בוועדה המאשרת במשרד הביטחון.

"חיים כי צריך לחיות" 

כאמור, מחר יחליטו שופטי בית המשפט העליון בערעור שהגיש הרוצח. בינתיים בני המשפחה לא ישנים כבר שנתיים. וככל שמועד הערעור מתקרב, הכל נראה קשה יותר עבורם. "אנחנו חיים בסיוט", אומר יעקב. 
 

פרקליט המשפחה, עו"ד בר דיין, מוסיף: "לחשוב שיש בכלל ערעור לאיש השפל הזה, זה לגרום למשפחה הזו צער וכאב על כאב. אני מלווה אותם, אני יודע מה הם עוברים. נכון, לכל אדם יש זכות ערעור וטוב שהיא נשמעת, אבל הרגעים האלה, ההמתנה הזו, עושים נזק נוסף למשפחה שגם ככה סובלת מאוד".

מאז הרצח עזבה משפחת דדון את הדירה שבה התגוררו. "הזיכרונות היו קשים, לא יכולנו להישאר שם", אומר האב. האם סירבה לדבר. היא פשוט לא מסוגלת. כשהיא מדברת על רצח בתה, הכל חוזר אליה בעוצמות אדירות. בני הזוג, שהיו עובדי קופת חולים, בקושי עובדים. מאז האסון הם לא מסוגלים לתפקד. "הם חיים כי צריך לחיות", אומרים קרוביהם.

"מטריד מאוד, כי זה פותח את כל הפצעים ומעלה את כל התמונות ואת הזיכרונות".

אין תחושת הקלה מכך שהרוצח נתפס ויושב במאסר עולם? 

“אין רגע אחד של הקלה. זה גיהינום מה שעובר עלינו. כל חג, כל שבת, הכל נהיה יותר גרוע. החיים שלנו נהרסו. אני לא מכיר מישהו שאיבד את היקר לו מכל והזמן מרפא משהו אצלו”.

איך מתמודדים ביום־יום?

“אני לא עובד והאישה לא עובדת. אנחנו חיים ממה שחסכנו, וההתמודדות קשה”.

מה עובר על אילנה?

“אשתי במצב נפשי גרוע. היא חיה על כדורים. גם אני על כדורים, אנחנו מטופלים במחלקה לבריאות הנפש. זה אומר לך הכל לגבי מה קרה למשפחה שלנו”.

אתה כועס על המדינה?

“אני לא כועס, אבל אני מרגיש שתמיד שוכחים את האנשים הקטנים, אלה שלא עושים רעש”.

“ברור. זה מחזיר אותנו אחורה ליום הרצח. הערעור הוא חסר סיכוי. זה סתם כדי להציק. זה הרצחת וגם ירשת”.

יש מצב שתראה שם את הרוצח.

“אני יודע אבל אין לי ברירה. דבר אחד אני מייחל לו - שישב כל החיים שלו בבית סוהר ולא יראה אור יום. כשאני חושב על שלי ומה הוא עשה לה יש לי צמרמורות בכל הגוף, וזה חוזר אלי כל יום. אין יום, אין שעה או דקה שהאירוע לא עולה וצף בנשמה, והלב נקרע והנשמה בוכה. אנחנו באמת הרוסים”.