"ההורים קראו לי טדפה משום שהייתי בהירה ורצו שצבע העור שלי יישאר בהיר ולא יתלכלך. הייתי קשובה מאוד לסיפורים הנפלאים שאבי סיפר לכל הילדים על ירושלים – על כך שבירושלים הכל זהב, אנשים צדיקים וטובי לב. כשיצאנו למסע, השארנו אחרינו כסף ורכוש. העיקר להגיע לארץ ישראל. שודדי דרכים, מוות ומחלות היו חלק בלתי נפרד מהמסע, במהלכו איבדתי את בתי ואת בעלה. אני רוצה שכולם יתחתנו ויבנו בית בישראל, שישתלבו בחברה הישראלית, שיהיו כמו כולם, שווים" ("השיבה לציון – אירוסלם", מתוך עדותה של טדפה אליו, ילידת שנת 1940).
אליו היא אחת מאנשי קהילת ביתא ישראל שעשו את דרכם בשנים 1980־1984 מן הכפרים באזור גונדר לעבר סודן, כדי להגיע אל משאת נפשם: ארץ ישראל. רבים מהם הצליחו לברוח מאתיופיה לגבול עם סודן, ושם המתינו במחנות זמניים לעלייה ארצה. בדרכי הבריחה ובמחנות בסודן הם סבלו ממגפות, רעב, מעשי התנכלות, אונס ושוד רצחני. ההליכה של משפחות, קשישים וילדים נמשכה לעתים חודשים, ולאחריה נאלצו העולים להמתין במחנות הפליטים בסודן כשנתיים עד לחילוצם ולהעלאתם ארצה.
יום ירושלים, שמצוין היום, אינו רק היום שמציין את איחוד העיר תחת ריבונות ישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, אלא גם יום הזיכרון ל־4,000 נספי עליית יהודי אתיופיה שמתו במהלך המסע וההמתנה לעלייה במחנות הפליטים בסודן בזמן מבצע אחים.
הלילה בשעה 23:00 יצאו כ־200 חניכים ממחוז דרום בפרויקט ההכנה לצה"ל של עמותת "אחריי!" למסלול שאורכו 20 קילומטר. הכיוון: הכותל המערבי והעיר ירושלים. מטרת המסע: לעורר בחניכים רגשות הזדהות ותקווה בכל הקשור למורשת יהודי אתיופיה. במהלך המסע ישולבו סיפורים ממקור ראשון של אנשי העדה, שיתארו את הקשיים והחלומות של העולים דרך מדבריות סודן, כמו גם סיפורי קרבות ממלחמת העצמאות ומלחמת ששת הימים על הדרך לשחרור ירושלים הנצורה. הקשר בין העבר, ההווה והעתיד יבוא לידי ביטוי בשיתוף החניכים, שחלקם נפלטו ממסגרות חינוך, בהעברת התכנים ובהעצמת החוויה על ידי אתגר פיזי לא פשוט - הליכה של 20 קילומטר ממבואות העיר להר הרצל והכותל המערבי.
"שכחנו לאחד"
הקרן לידידות, בראשותו של הרב יחיאל אקשטיין, תורמת כשני מיליון שקלים בשנה לעמותה החינוכית־חברתית "אחריי!", הפועלת במטרה להצמיח מנהיגות צעירה ולעודד מעורבות חברתית בקרב בני נוער וצעירים הנמצאים בצומת הדרכים האחרון שבו ניתן להשפיע על עתידם באמצעות חינוך. השותפות בין הקרן לידידות ל"אחריי!" היא שותפות משמעותית ומקצועית שכוללת היכרות, למידה מתמדת ומתן מעניה מקצועי לצורכי נוער לפני שירות צבאי בכלל, ולבני הקהילה האתיופית בפרט.
"אירוע כמו המסע הוא חשוב ומשמעותי כיוון שהוא נדבך נוסף בסיפורו של העם היהודי. הוא צריך להיות מובן מאליו, ולא מיוחד בנוף", אומרת זהבה טספאי מהקרן לידידות. "המציאות האידיאלית היא שהחברה הישראלית תכיר ותכיל גם את הסיפור ההיסטורי ואת מנהיגיה של קבוצות חברתיות נוספות הקיימות בה. הן חלק מהנרטיב. בלעדיהן הנרטיב של העם היהודי חסר. הקהילה האתיופית בעלת הון תרבותי ועוצמות שרוב הציבור הישראלי לא מכיר. המסע חושף את בני הנוער בזעיר אנפין למה שעברה הקהילה בצעדה מהכפרים דרך סודן כדי לממש את שיבת ציון. המסע הוא לא רק בהגעה הפיזית לישראל, אלא גם בתפיסת היותה של הקהילה האתיופית חלק אינטגרלי מהחברה הישראלית".
אייל אבוקסיס (27), רכז מחוז דרום בפרויקט הכנה לצה"ל של עמותת "אחריי!" הוא מיוזמי המסע זו השנה השנייה. "בשנה שעברה הגענו לגבעת שאול סביב השעה 22:00 בלילה", הוא משחזר. "החניכים כבר היו אחרי 20 קילומטר, ודי עייפים, אבל ברגע שהם לבשו את החולצה של הפרויקט ותפסו ביד דגל ישראל, יצא מהם אור. ככל שהתגלגלנו על רחוב יפו בדרך לכותל, העיר שכבר נרדמה אחרי יום ירושלים התעוררה לכבודנו מחדש. כל הדרך בעיר העתיקה הייתה מלווה בשירה אדירה. החניכים למדו היסטוריה מהלב, אבל גם למדו איך לתרגם כוחות נפשיים של מורל ורוח לכוחות פיזיים - את חמשת הקילומטרים האחרונים בתוך העיר עשינו כמעט בריצה, תוך 35 דקות".
"אני מאמין שהמסע נועד לתת מענה לשלושה ערכים חינוכיים חשובים ביותר: קבלת השונה, מנהיגות וזהות". אומר אבוקסיס, ששירת בצבא כלוחם ביחידת דובדבן, ומסיים בימים אלו תואר ראשון במדעי המדינה וקרימינולוגיה. "אנשי חינוך רבים יעידו היום על קרע עמוק בזהות של בני נוער, ובעיקרם של בני נוער יוצאי אתיופיה. התקשורת עם ההורים לוקה בחסר, כיוון שההורה לעתים מסמל את העבר, דמות מיושנת או מרוחקת עבורם. המטרה של המסע היא לקחת נער או נערה כאלה ולגרום להם לחזור הביתה כשהם מעריצים את ההורים שלהם ורואים בהם גיבורים, לגרום להם לרצות לחקור את העבר של הקהילה והמשפחה ולקרוא על דמויות מנהיגותיות הקשורות לסיפור המופלא הזה".
כיצד המסע מחזק את ערך המנהיגות?
"השיח בנוגע לעליית יהודי אתיופיה מקושר בחברה הישראלית לחולשה, כאנשים שהיו זקוקים ל'מבצע' - משה, שלמה. הנרטיב של העלייה לא נותן מספיק דגש לחלק האקטיבי הבלתי נתפס הזה שבו יהודים עזבו את ביתם ורכושם באמצע הלילה ויצאו למסע בן מאות קילומטרים אל הלא נודע – אל ירושלים. כל ראש משפחה במסע הזה הוא משה רבנו בעיני. לא סתם מקבילים את יציאת אתיופיה ליציאת מצרים. כל יהודי ציוני יכול ללמוד ציונות מהי מסיפור עליית יהודי אתיופיה. זה מוביל אותי לנקודה של קבלת השונה. קיימת גזענות במדינת ישראל. היא לובשת פנים אחרות ומופנית ברוע לב כלפי מגוון רחב של אוכלוסיות. כל אדם בישראל שילמד את סיפור העלייה של יהודי אתיופיה יגלה בתוכו פינה חמה לגיבורים המופלאים הללו, ולא מתוך חמלה אלא מתוך עוצמה ואמונה ביכולת של אותם אנשים להביא הנה אלינו את החזון שלהם. אין דבר יותר כואב מלשמוע עדות של אדם שיצא למסע, עבר את כל התלאות, איבד קרובי משפחה וחברים, ולבסוף הגיע למקום שבו הוא לא מרגיש שייך. מהי מהות הפרויקט הציוני אם לא לקבץ ולאחד את כל יהודי העולם כאן במדינת היהודים? מרגיש לי לפעמים שהשקענו כל כך הרבה ב'לקבץ', ששכחנו את החלק של האחדות".
"להעביר את זה הלאה"
בין הצועדים הלילה תהיה גם מאשה גרץ (19), שעלתה מרוסיה לפני ארבע שנים ומאז היא חיה בפנימיית כפר סילבר עם עוד 15 חניכים שהגיעו ארצה באמצעות תוכנית נעל"ה (נוער עולים לפני הורים). "המסע הזה נורא חשוב", אומרת גרץ. "צריך לזכור את אלו שעלו לארץ גם בלי המשפחות. נראה לי שהם חשבו שיחכו להם חיים יותר טובים ויפים, ולמרות זאת אני יודעת שלא כולם שרדו בעלייה הזו. מישהו הולך לידך ולא יכול להמשיך את מסע העלייה שלו, זה מאוד מטריד".
יצחק פלאקה (18), הבכור מבין שבעה אחים, נולד וגדל באשדוד וזה שנתיים הוא חלק בלתי נפרד מהפעילות ב"אחריי!". גם הוא ישתתף במסע הלילה. "הרבה אנשים זוכרים את יום ירושלים כיום שבו שחררו את ירושלים. לא זוכרים את נספי אתיופיה וסודן, שזה היה החלום שלהם, להגיע לירושלים. במהלך השנים פגשתי אנשים שההורים שלהם עלו לפה ברגל. זה אשכרה לעזוב את המולדת שלך בשביל להגשים את החלום שלך. לא הרבה יודעים על כך, וזו טעות גדולה. צריך להעביר את זה הלאה. בזה החשיבות של המסע".
הוצאת המסע לפועל השנה הייתה לא פשוטה, כי החניכים עמוסים מאוד בתקופה הזאת בבגרויות ואירועי סוף שנה. "האתגר הגדול שלנו כאנשי חינוך הוא לשקף לחניכים את הרווח העצום שישיגו אם יצטרפו אלינו", אומר אבוקסיס.
מה מבחינתך יכתיר את המסע השנה כהצלחה?
"האימפקט של החוויה המיידית הוא חשוב, אבל יש חשיבות כפולה לתהליך שהחניך יעבור גם אחרי המסע. כך למשל, בעקבות פעילות דומה שנעשתה השנה באשדוד, אחד החניכים כתב מכתב לראש העיר בבקשה לקרוא רחוב על שם פרדה אקלום, ממנהיגי העלייה מאתיופיה לישראל. אנחנו עוד מחכים לתשובה מהעירייה".
רשת ביטחון
הקרן לידידות מלווה את בני הקהילה האתיופית ומעניקה להם הזדמנות למצות את הפוטנציאל שלהם.
"הקרן לידידות" פועלת בכמה מישורים הנוגעים לבני הקהילה האתיופית. לפני זמן קצר יצאה לדרך תוכנית חדשה לצעירים בשם "אזימוט", המתוקצבת בראשית דרכה בסכומים שבין 5 ל־8 מיליון דולר ומתכתבת עם קולות מחאת הקהילה שהחלה במאי 2015. בתוכנית "אזימוט" ניתנת העדפה מתקנת לצעירים בני הקהילה האתיופית מהפריפריה החברתית והגיאוגרפית בכמה פרקי חיים. בתוכנית מוענקים לנוער לפני צבא מענקי שותפות של הקרן עם ארגונים ותוכניות הכנה קבוצתיות ופרטניות לשירות צבאי, שמטרתם לעודד השתתפות במכינות הקדם־צבאיות. הקרן מעניקה מלגות לבני הנוער באמצעות המכינות שאליהן התקבלו.
כמו כן, במהלך השירות הצבאי פועלת הקרן עם קורס "אמיר", שפיתח מכון פוירשטיין, תוך שימת דגש על השתלבותם של בני הקהילה בתפקידים איכותיים ומתן הזדמנות שנייה למי שלא עמדו בנתוני הפתיחה הנוקשים, המתבססים על קב"א ודפ"ר.
אחרי השירות הצבאי מלווה הקרן צעירים בני 21־35, מסייעת להם להשתלב בתעסוקה איכותית ומעניקה להם מעטפת של הכשרה מקצועית והשכלה בשבע רשויות. את הצעירים מלווים שבעה רכזים יישוביים, שבונים איתם את תוכנית העבודה המותאמת להם ועובדים על מימושה ועל הוצאתה לפועל.
לאורך השנים תמכה הקרן בארגונים ובפעילויות שנערכו בקרב הקהילה האתיופית, והיא ממשיכה זאת גם כעת, במטרה לסייע לצעירים לעשות שינוי ולשפר את המקום שבו הם נמצאים. התוכנית שואפת להשתלבות חברתית משמעותית של נוער וצעירים מהפריפריה, בדגש על הקהילה האתיופית, ולקידום המטרות האישיות של אוכלוסייה זו כפרט וכחלק מקהילה, על ידי יצירת הזדמנויות להשתלבות מיטבית לצד פיתוח היכולות והמצוינות הקיימות בצעירים.