בית אבא: שלושת ילדיו של מנהיג הימין המיתולוגי יוצאים למסע בעקבותיו

מתאבד?

"אני אולי מגזים, אבל היו לי נקיפות מצפון קשות מאוד אם לא הייתי בא. עכשיו אני יכול לפרוש מהחיים ולהיות יותר שקט".

"אני רק יודע שאני חייב להיות בכפר הזה. אפילו אם אין מה לראות. אפילו אם הכל שומם, אפילו אם זה שטוח כמגרש כדורגל". 

בדרך לדולהי יושבים על שפת באר, מביטים בלילך שפורח מעלינו, הופכים בלי להרגיש לתמונה צ'כובית. "בוא אציע לך משפט", אומר לי יעקב אחימאיר (78), "זאת הבאר שממנה שתינו את מי אבא", ואחותו זאבה (86) מוסיפה "מי מבוע/מי תהום/ומי נהר", כפי שכתבה בת כיתתה נעמי שמר, ואחיהם הצעיר יוסי (73) מסנן: "אבא לא חלם ששלושתנו נעשה את הדרך הזאת". 

אב"א אחימאיר הלך לעולמו ב–1962, יום לפני ערב שבועות. בחג התפרסם המאמר האחרון שכתב במלאת 30 שנה למות ש. בן ציון. אחימאיר היה איש הפשטות וההדר, פילוסוף ובריון, אדם רך שהטיף לציונות של ברזל, אינטלקטואל עדין עם רטוריקה מתלהמת, מהפכן סוער שהעדיף את הספרים על פני הכיכרות. "היסטוריון עם סטופר ביד", הבריקה להגדיר החוקרת שושנה ברי (אישוני), "אחוז כולו בצורך להבין את ההיסטוריה, את המחזוריות שבה ולהתריע על הסכנה שיש בה לגורל העם היהודי". זאב ז'בוטינסקי הרחיק עוד יותר וקרא לו: "מורנו ורבנו!" ופרופ' בנציון נתניהו הגדיר אותו "אישיות פותחת תקופה". 

שמות מזהירים

אב"א שאול הייסנוביץ נולד ב–1897 בדולהי, שאליה אנחנו נוסעים, וגדל בבוברויסק, שגם בה נבקר. התחיל בשמאל הסוציאליסטי ונהה אחרי תנועת טולסטוי. היה כתב העיתון הסובייטי "איזבסטיה" וחבר "הפועל הצעיר". מקורב מאוד לבן עירו ברל כצנלסון, מרודפיו בפרשת רצח ארלוזורוב. לאחר שעמד על "נוראות הרבולוציה הרוסית", הצטרף לתנועת ז'בוטינסקי. טורו "מיומנו של פשיסטן" יעמיד אותו במוקד שנאת השמאל. "אבל הטור נכתב ב–1928, הרבה לפני שהפאשיזם הגיע למה שהגיע", הדף אותי בנו יוסי, "אבא ראה את הפאשיזם כאנטיתזה לקומוניזם, שאת עוולותיו הכיר". 

"הוא מייצג עוול בלתי רגיל שעשו לאבא. כשהוא מדבר על 'מזהירים' הוא מתכוון לשמות גדולים, מפורסמים. כשכתב זאת כבר הוריד את דגלי צלב הקרס מהקונסוליות של גרמניה ביפו ובירושלים".
 

 

יעקב מזכיר שהיו אנשים בשמאל שהורשעו בריגול. אחרים חתמו על מברקי תנחומים למוסקבה עם מות סטלין. איש לא מעלה זאת עכשיו וטוב שכך. אבל לאביו זוכרים, אף שלימים הצטער על הכותרת "מיומנו של פשיסטן", כתב שהפאשיזם הוא "לאומנות צרת עין", הדגיש שז'בוטינסקי ריפא אותו "ממחלת נוער זו" ומעולם לא חדל להיות ציוני. 
 

ב–1930 הקים עם חבריו, המשורר אורי צבי גרינברג והסופר יהושע השל ייבין, את "ברית הבריונים". המסר החדשני, הראשוני, של הארגון, היה שהבריטים הם "אוקופנט זר", כלומר "כובש זר". ההגדרה הזאת גזרה התנגדות אקטיבית לשלטונות המנדט. לכאורה היו אלה מעשים קלים, אך הם זרעו את זרע המאבק. הראשון שבהם היה הפגנת קומץ נגד סגן שר המושבות הבריטי דרומונד שילס שביקר בארץ. אחריה באה המחאה נגד מפקד האוכלוסין שהיה אמור להבטיח את הרוב הערבי ולמנוע את הקמת המדינה היהודית. 
 

ב–16 ביוני 1933 מתהפכים על אב"א אחימאיר חייו. זה קורה כשבחוף תל אביב נרצח חיים ארלוזורוב, מראשי מפא"י. השמאל מדביק את הרצח לרוויזיוניסטים. זה זמן מה שהם מסיתים נגד ארלוזורוב שמנסה לקיים מו"מ עם הנאצים כדי להציל את יהודי גרמניה ואת רכושם. "הדיפלומט האדום", "הינוקא האדום" ו"ערל–זה–רב" הם מקצת הכינויים שקושר לו העיתון "חזית העם". אחימאיר ועוד שניים נעצרים. אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט מזוכים בתום המשפט. אחימאיר כבר בתום עדויות התביעה. אף שזוכה הוא לא משוחרר, מועמד לדין כמקים "ברית הבריונים" ונידון ל–21 חודשי מאסר. 
 

למרות הזיכוי המהדהד, רצח ארלוזורוב נדבק לעורו. "אולי מפני שהיה בשר מבשרן של דמויות מרכזיות בתנועת הפועלים", מציעה שושנה אישוני (ברי). את ברל כצנלסון, את רחל כצנלסון–שז"ר, את המשורר דוד שמעוני, את קדיש לוז, שיהיה שר ויו"ר הכנסת, הכיר עוד מבוברויסק. את שאול אביגור (מפקד המוסד לעלייה ב'), את דב הוז (מראשי תנועת העבודה), את אליהו גולומב (ממפקדי "ההגנה") ואת משה שרתוק–שרת (ראש הממשלה השני ושר חוץ) הכיר עוד מהלימודים בגימנסיה הרצליה. לפני מותו מספיק עוד ברל כצנלסון להצטער על עמדתו בפרשת ארלוזורוב. אלא שהאיש ששומע את הווידוי, פרופ' ישעיהו לייבוביץ, נתן לו פומבי רק במכתב ליעקב אחימאיר. אישוני זוהתה עם תנועות כ"רק לא ליכוד" ו"שלום עכשיו". לסיפור אחימאיר התוודעה בעת תחקיר שהכינה בראשית שנות ה–80 לסרט של הטלוויזיה הישראלית. בעבודתה גילתה מכתב מאת דב שטוק, לימים פרופ' דב סדן, לשלמה גרודזנסקי, עורך כתב העת "אמות". במכתב מודה סדן שבליל הרצח ראה את אחימאיר מרצה בקן בית"ר בירושלים. מכיוון שלא נקרא להעיד, שתק. למכותבו הוא מציע לנהוג כמותו. 
 

 

הרצח ההוא נכח בשארית חייו הקצרים של אחימאיר. היה לאבן הבוחן של מנהיגי היישוב ואחר כך המדינה. שנים יחלפו וכשיגיעו אורחים לביתו, ישאל תמיד את סוניה (אשתו השנייה): "האם היה האיש הזה לצדנו או לצד המעלילים?". עם אותה עלילה והשלכותיה נאלץ להתמודד כמעט תמיד. 
 

פרופ' בנציון נתניהו, העורך הראשי של האנציקלופדיה העברית, נאלץ להיאבק על העסקתו. משפחת פלאי, בעלת ההוצאה, חששה שאם אחימאיר יעבוד אצלה, תפסיק הממשלה את אספקת הנייר. "רק לאחר שאיימתי להתפטר", סיפר אביו של ראש הממשלה ליעקב אחימאיר, "ההוצאה נכנעה והסכימה". אגב, בערך שכתב על בוברויסק, לא הזכיר את שמו לצד השמות הגדולים שיצאו מהעיר. 
 

אם לאנציקלופדיה תרם בכתיבתו, ב"קול ישראל" הוחרם. חוץ מפעם אחת, וגם היא הייתה די משפילה, יש לומר. כשהשתתף במשלחת עיתונאים לטורקיה, התבקש לתאר בשידור את קסמם של מי הבוספורוס. "אתה מבין?", פונה אלי בנו יעקב, "אתה נמצא בחברת אדם שאומנם שנוי במחלוקת אבל אין מחלוקת שהוא מעניין, ומה אתה שואל אותו? על מי הבוספורוס". 
 

"בהחלט. פעם פניתי ליצחק בן אהרון והוא ענה: 'אתה הבן של אחימאיר? לא רוצה להתראיין אצלך". 

לאחר המהפך במאי 77' הנחה יעקב פאנל של פרשנים. בתשובה לשאלתו אמר בן אהרון משהו שהשתמע כאי הכרה בהכרעת העם. לימים תבעה ממנו התנועה הקיבוצית לחזור בו "מקביעתו הלא–נכונה". אבל הוא בדק בארכיון "מעריב" ומצא שכל הכותבים פירשו באותה דרך את דברי בן אהרון. כשתוצאות בחירות 77' נודעו סופית, כך הוא מספר, ירד אבל על מערכת החדשות בטלוויזיה. "נפלו פניהם של גדולי הטלוויזיה". 

"השמות ברורים. רמזו שמעתה יעקב אחימאיר יהיה נציגו של בגין בחדר החדשות ויעשה לו הנחות. לא עשיתי הנחות לאיש. בגין אפילו לגלג עלי ב'מוקד' ואמר: 'יעקב, מה העיניים היפות שלך מתגלגלות?'".

"היה אז עו"ד אהרון פאפו, חבר הוועד המנהל, שהתנפל עלי בדרך שגרה, עד שהצמידו לי מאבטח ליומיים. אבל שמע, אתה גונב לי את ספר הזיכרונות". 

זאבה זבידוב–אחימאיר היא גברת חדה, ממוקדת, זיכרון שהלוואי עלי. בתש"ח השתתפה בהגנה על דגניה ב'. כיום היא עדיין עורכת ספרים ומלמדת עולים ותיקים תנ"ך וספרות. למסע המטלטל בבלארוס התייצבה כשלצדה כלתה המסורה מריאנה, אשת בנה, אבא (אבי). בתה עדה זבידוב היא אם חד–הורית והרבָּה של "הר–אל", הקהילה הרפורמית הוותיקה בארץ.
 

זאבה עצמה ברחה מהגנטיקה וצמחה בערוגת השמאל. "בהכירי את אבי ואת דעותיו שהקדימו את זמנן להילחם בכובש הבריטי", היא אומרת, "אינני מבינה מדוע ממשיכי הרוויזיוניסטים לא תופסים שעם כבוש יתמרד נגד השפלתו ושעבודו". ברוח זו ובמשך עשרות שנים חינכה את תלמידיה. היא התנגדה למלחמת ששת הימים, ביקרה את גולדה עוד לפני מלחמת כיפור, הפגינה נגד בגין במלחמת לבנון הראשונה, גינתה את הפלת מטוס הנוסעים הלובי בסיני וסיפרה לתלמידיה על טבח כפר קאסם. 

איך אביך קיבל את עמדתך הפוליטית?

"לא התווכחנו על פוליטיקה, דיברנו על ספרות, על גנסין הסופר שכל כך אהב".

אהבת הוריה נבטה בבוברויסק. חסידה (חסיה) גרצ'קובה שמעה את אב"א מרצה וחשקה בו לתמיד. כשעלה לארץ, נדדה לסנט פטרבורג ללמוד רפואה. אלה היו ימי הרעב הגדול שלאחר המהפכה הבולשביקית, אבל למרות המצוקה, היה זמן לאהבה. מחזריה היו מוכנים לקפוץ בשמה לנייבה הקפואה, אך היא חלמה על אב"א. "אני רוצה להיות איתך תחת אותם שמיים", כתבה לו. אב"א היסס. בכיסיו נשבה הרוח והוא לא ידע מהיכן יכלכל אותה. לבסוף הגיעה לארץ והם התחתנו. השנה הייתה 1928. כעבור שנתיים נולדה בתם. בהתחלה קרא לה מאירה, אבל לכבוד יום הולדת 50 לז'בוטינסקי הוחלף שמה לזאבה. כשהייתה בת שבועיים אושפזה אמה ב"עזרת נשים" בגלל מה שעדיין לא הוגדר אז כדיכאון לאחר לידה. כשזאבה תשוחח איתו כעבור שנים יאמר לה מנהל המוסד, פרופ' חיים דסברג, "בזמננו אמא שלך לא הייתה מאושפזת, כדורים היו מסדרים הכל".
 

עם אשפוזה של חסיה, אב"א הרגיש אבוד. הוא מסר את התינוקת לאחותו בלומה ולבעלה אליעזר ורדימון מדגניה ב'. כשהובאה אליהם היו חשוכי ילדים, אבל כעבור 11 חודש נולד בנם משה. "תשמרי על הקטנצ'יק שלנו", כתב לה מירושלים מישהו שאז היה בשבילה רק "דוד אב"א". עד שלמדה צורת אות, בני הזוג ורדימון המסורים קראו לה את מכתביו. גם מתנות נהג לשגר לה. כשהשתחרר מבית הסוהר הייתה בת 5. "בואי", אמרה לה הדודה בלומה, "נלך לפגוש אותו בטבריה". דוד–אבא המתין בקוצר רוח ליד חמי טבריה ומיד התחיל לדבר רוסית עם אחותו. הוא כבר היה נשוי לסוניה וביקש להחזיר אליו את בתו. הדודה בלומה, אז עדיין "אמא", סירבה. 

"לאן היה לוקח אותי? אחר כך ברח לסוריה ולבנון מפני הבריטים, סוניה ילדה בהיעדרו את יעקב".
 

כשהייתה בת 8 מתה אמה מדלקת ריאות ב"עזרת נשים". בת 38 בסך הכל. אב"א היה עם התינוק יעקב ועם סוניה אצל הוריה בדנציג. חבר מ"ברית הבריונים" קבר את חסיה בהר הזיתים. "בדגניה התלחשו סביבי, אבל איש לא הסגיר את הסוד". 
 

את הסוד גילתה באקראי. פעם פתחה מגירה ומצאה ערימת מכתבים מאוגדים בשרוך מאת הדוד. "ואני קוראת על חסיה וחסיה וחסיה ועל כך שחסיה קנתה שמלה ואני שואלת את עצמי: 'זה דבר לדווח עליו במכתב?'". כמה שורות אחר כך מצאה את המשפט המפורש: "תשמרו על הפיקדון, על בתי זאבה". בדיוק אז נכנסה בלומה לחדר והיא מיהרה לסגור את המגירה. למחרת נעלמו המכתבים והושמדו. 

"פחדתי להוציא את זה, לא ידעתי איך יקבלו את זה". 

"כל קיץ הייתי נוסעת אליו לירושלים, אבל כשראיתי אותו מלטף את יעקב ויוסי ושמח איתם אמרתי לעצמי: 'לפה, אני יותר לא באה'".

איך הוא הגיב?

"חשב שבדגניה עשו לי שטיפת מוח פוליטית".

הראשון שלו סיפרה היה ריצ'י זבידוב, בעלה לעתיד. הם נפגשו בקבוצת אורים שבנגב ושאלתה הראשונה אליו הייתה: "מי רצח את ארלוזורוב?". ריצ'י, איש התנועה המאוחדת, השיב מיד: "הרוויזיוניסטים". אז גילתה לו את סודה: שגדלה אצל דודתה ודודה, שהוריה אינם הוריה. במקביל הריצה מכתב לאביה: "אני יודעת שאתה אבא שלי ואני רוצה להיקרא 'אחימאיר'". לאחר ששינתה את שם משפחתה בתעודת הזהות, תבעה שיספר לה מה קרה באותו לילה בחוף תל אביב. "מה שלא תגיד, אני בתך ואקבל הכל", כתבה לו. אב"א השיב לה במכתב ארוך: "נשבע לך בחיי ילדי ובזכר הורי שנרצחו בשואה, שלא אני ולא איש מקרב הרוויזיוניסטים שלח ידו בארלוזורוב". 
 

הצטרפותה למשפחתה היה ראשית רדיפתה. 17 השנים מאז הרצח לא הצליחו לעצור את מערבולת השנאה והנקם. כשעלתה ללמוד בירושלים (פילוסופיה ומחשבת ישראל) חשה את רסיסי התיעוב מתעופפים אליה. זה היה משה ברעם, אז מראשי ההסתדרות בירושלים, שגידף כשבאה לבקש עבודה והתרצה רק כששמע שגדלה בדגניה ב', זאת הייתה אלקה הממונה שירדה לחייה כשעבדה בשטיפת רצפות כסטודנטית בסניף קופ"ח פרוז'ינין, וזה היה אפילו דוד בן־גוריון.
יום אחד, והיא בסך הכל תלמידה של ראשית שנה א', קיבלה מכתב בהול מהנהלת האוניברסיטה: "התייצבי מחר בתשע במשרד הדיקן". באוטובוס מגבעת רם לשדה בוקר מצאה סטודנטים מבריקים לתואר שני ולדוקטורט שנבחרו לפגוש את בן־גוריון. מה לטירונית שנה א' ולהם? כשהגיעו לצריף התברר לה שהזקן הכין לה מארב. הוא ביקש מכל סטודנט שיציג את עצמו, אך כשהגיע התור שלה אמרה: "זאבה זבידוב", כשם משפחת בעלה. בן־גוריון התקשה לכבוש את תדהמתו. הוא חזר ושאל אותה חמש–שש פעמים איך קוראים לה, והיא לא הסגירה את שם משפחת אביה. "לו הייתי אומרת 'אחימאיר' היה משתמש בזה כדי לגדף את אבא". 

"הבנתי איך הרגישו האנוסים בספרד". 

בלארוס היא ארץ עם טמפרטורות ארקטיות ובה סוחטים כל רגע אביבי או מה שדומה לאביבי. אנחנו עכשיו ב"דומה לאביבי". קר אבל פחות. שמש הססנית וברד נחוש גורמים אפילו לאספלט להיראות פורח. סוחרי תפוחי האדמה על משמרתם בצד הדרך, הפרות מחסלות פרחי קנולה צהובים ואתה מצפה שמהיערות ייצא איזה בעלים עשיר ויזמין אותך פנימה, כי ככה זה בכל הסיפורים החסידיים, תמיד יש עשיר שמחזיק ביער ומזמין אותך פנימה. אבל ביערות האלה משוטטים לעתים גם דובים. חסרי המזל שבהם פוגשים את "תיירי הציד" מחו"ל. "אבא התגעגע אל בלארוס ואל נופיה", אומר יעקב אחימאיר. "כשהזכירו שמו של אדם, טרח לציין אם הוא מבוברויסק או מדולהי". 

"מאוד מסוגר, מאוד לא מחצין, חד ראייה, משכיל מאוד".

יוסי: "עדין, רך, לבוש פשוט, אוכל לחם שחור עם בצל וזיתים, משוחח שעות עם מטאטא הרחובות שלנו, גורביץ'".
יעקב: "דבר אחד לא אהב אצלי: שאני קורא עיתונים". 

שניהם זוכרים את אביהם מהגב. שרוע או יושב כשבידיו ספר ובפיו עיפרון לרשום הערות. אף שהיה איש אידיאולוגי, מיעט להטיף. אבל יוסי חטף ממנו פעמיים. פעם רצה לקחת לטיול שנתי טרנזיסטור שקיבל מקרובים באמריקה. "אתה לא צריך רדיו בטיול", נזף בו אביו, "עליך להביט בנופי ארץ ישראל". הטרנזיסטור נשאר בבית. 
 

 

בחצר ביתו נטע אב"א קני במבוק. כשאחד הענפים צמח באלכסון, הבן ניסר והאב כעס. מאוד. "אינך מבין את היופי שבטבע, יש לתת לענף לצמוח על פי דרכו". ייתכן שלא סתם חרדה לצומח הייתה כאן. אותם קני במבוק שעל שלמותם ביקש לשמור היו הביילורוסיה הקטנה שלו ברמת גן. "במקומות בהם העפר עדיף", כתב בזיכרונותיו מביילורוסיה, "גדלים יערות עליים, ובמקומות שבהם המים עדיפים, גדלים קני סוף, אחו, ביצה". 
 

דולהי שוכנת כ–60 ק"מ מבוברויסק. מצטלמים ליד שלט הכניסה ומריאנה הכלה אומרת להם: "אתם נראים כמו לפני העלייה להר נבו". גגות הקש בדולהי מחוררים ואף כנר לא יצליח לעמוד עליהם. הבקתות נוטות ליפול, בתי השימוש נשענים על מוטות ברזל, והגדרות פרוצות. לחיי הנשים מעוכות במטפחות ראש, ופני הגברים מעוטרים זיפים קוצניים. שירת הטבע סביב מדגישה את העגמומיות של דולהי. פריחה ט"ו בשבטית של עצי הפרי מעצימה את העליבות. איך ילבלבו כאן אגס וגם תפוח? 
 

האחים, כל אחד התגעגע בדרכו וכאב על פי צרכיו. זאבה דיברה אל האדמה הטובה. קטפה פרח, אספה אבן, קילפה קליפת עץ לבנה שתניח על שולחנה בירושלים. יוסי, ח"כ בעבר ומנהל מכון ז'בוטינסקי בהווה, ניסה להכיל את הרגע, אך לא להישטף בו. כשעיניו ייצרו מבט נוסטלגי בלתי נמנע, הזכיר פיו שהחיים בדולהי היו קשים, שאנשים כאן מתו צעירים. יעקב, איש חרישי תמיד, צלל אל תהומות שתיקותיו. כשחשש שכאבו יסגיר אותו, העלה לעיניו את מצלמת הטלוויזיה שהשתלשלה מצווארו. אחרי כ–60 שנות עיתונאות, אלפי שעות אולפן ופרס ישראל אחד, עדיין הלך בשדות וחיפש את הפריים.

פה אתה בטח מתחבר יותר לאבא.
 

"גם בארץ. בימי העבודה הכי קשים. אתה תופס את הראש לכמה שניות - אולי דקה - ואומר: 'רגע, מאיפה באתי? מי ההורים שלי?'. ועכשיו כשאתה רואה את בתי העץ האלה, אתה חי באותו מקום".

הוא כל הזמן איתך.

"אתה שואל את עצמך אם אבא היה מרוצה מדבר כזה או אחר שאתה עושה. אני בטוח שמהרבה דברים שאני עושה לא היה מרוצה".

איזה דברים?

"לא יכול לפרט, אבל זה קשור לסגנון, לא לאמת של הדיווח".

ברזינה, נהר פטאלי, זורם ליד דולהי ונשפך לדנייפר. בנובמבר 1812 נפוליון השאיר על גדותיו 36 אלף מחייליו הנסוגים מרוסיה. בגלל תוצאות הקרב הייתה "ברזינה" למילה נרדפת לאסון בצרפתית. "לאחר שתי מלחמות עולם ומלחמת האזרחים", כתב אחימאיר ב"עם קריאת הגבר", "לא נשאר דבר מביילורוסיה הקודמת חוץ מהשמיים הקודרים וברזינה הנהר". 
 

בשולי הכפר זורם בצניעות נחל דולז'נקה. פעם היו הכפריים מטיילים על גדותיו, היום הוא מה שהרוסים מכנים "פינת הדוב". מקום שומם שרק הדוב מתבודד בו. על הגדות האלה היה הילד אב"א משחק עם ילדי הגויים. הם היו דוקרים במזלגות את הדגים ומשליכים אותם מפרפרים למדורה, הוא היה עומד ומביט בהם. לעתים היו רודפים אותו וצועקים: "ז'יד, ז'יד חלמיד" (יהודי, יהודי בעל בגד מרופט). והיום אין כבר שושני בר על הדולז'נקה, אך פעם היו ואחד מהם דקר עד זוב דם את אצבעותיו של הילד וברית דמים נרקמה בין הילד לבין השיח. "ומי יודע אם לא אותו השיח הוא הקשר היחידי ביני לבין המולדת הפיסית כולה... האם עוד אעמוד ליד שיח שושני הבר שעל חוף הדולז'נקה?".

יומו האחרון של אב"א אחימאיר מתחיל בצעידה מביתו בשיכון ותיקים בר"ג אל דירת בתו ברמת אביב. הוא סובל מאנגינה פקטוריס. העליות התכופות באוטובוס עם מעשנים לירושלים לעבודתו באנציקלופדיה פוגעות בבריאותו. אבל הוא מתעקש לצעוד לרמת אביב, ולא בפעם הראשונה. חשוב לו הקשר עם נכדתו עדה, בתם של זאבה וריצ'י. כששבו משליחות בבולטימור שכר סירה והגיע אל ספינתם בכניסה לנמל חיפה. עדה - בת עשרה חודשים - ישר זינקה לזרועותיו. 
 

בדרכו הפעם הוא עובר בשוק בשייח' מוניס, פוגש את זאבה ושניהם ממשיכים לביתה ברח' טורצ'ינר 3. כשזאבה וריצ'י בחדרם, הוא משחק בחדרה עם נכדתו בת השנתיים. "פתאום שמעתי חרחור כמו של מקרר מקולקל", מספרת זאבה, "רצתי אליו, לא היה לנו טלפון ובעלי רץ להזעיק רופא. הבנתי שהיה לו דום לב". לפני שנדם לתמיד עוד הספיק להניח את עדה בלול. 
 

שנה לפני שהסתלק אביו התחיל יוסי לאסוף את כתביו. ראה אותו בפעם האחרונה כשבועיים לפני מותו. כשהגיעה הבשורה לביה"ס לטיסה שבו שירת כמ"כ, קרא לו המפקד צבי גוב–ארי, כיום ראש עיריית יבנה. "קח משאית, נהג וסע הביתה, אביך חולה מאוד". בדרך, כבדרך אגב, אמר לו הנהג: "אל תצטער, גם אבא שלי מת".
 

יעקב פגש את אביו שלושה ימים לפני שנפטר. כסטודנט עבד בספרייה הלאומית, ואב"א הגיע מבית האנציקלופדיה לשאול ספר. ביום שלפני ערב שבועות נסע באוטובוס מירושלים לתל אביב. ברמלה הנהג עשה חנייה, הוא ירד לקנות "מעריב", והכותרת הלמה בו: "דמעה על אב"א", הכתיר שלום רוזנפלד את מאמר ההספד שלו. אחרי ארונו של אב"א אחימאיר צעדה כל תל אביב. וגם קדיש לוז, חברו מבוברויסק. המספיד היחיד היה "רב האסירים" אריה לוין, שחיתן אותו עם סוניה. 
 

עכשיו, עם מרחק השנים, יוסי בוחר לקחת איתו את תמונת אביו יושב בכיסא הקש שלו בחצר. ספר בידו ושניים לידו. יעקב חווה את הכאב על אביו. יודעים שיש רחוב אחימאיר, אך לא יודעים מי האיש. "ברמת אביב יש 'חניון אחימאיר' וכל פעם שאני מגיע אליו אני מחייך".

"אני מרגיש כמו בעל הבית. אני חושב שהחניון הזה שלי ובתור היורש הביולוגי שלו כל הרווחים מגיעים לי". 

"אני עפר לרגליו, משלו אין בי דבר". 

ימין ושמאל בבלארוס