פרשת ילדי תימן החטופים שוב מסעירה את המדינה. הממשלה מבצעת בימים אלה הליך רשמי, שצפוי להוביל להסרת החיסיון מהפרוטוקולים של וועדת החקירה, שבדקה את הנושא לפני כעשור וחצי. במקביל הוקמה שדולה בכנסת והלחץ הציבורי לחשיפת האמת גובר. רינה מצליח שוחחה בנושא ב"רדיו ללא הפסקה 103FM" עם חברת הכנסת נורית קורן, יושבת ראש השדולה, שענתה לטענות לפיהן לא הייתה חטיפת ילדים מכוונת, אלא רק בעיות ברישום וזלזול באוכלוסיית העולים: "אם זה היה נכון, לא היו כל כך הרבה סיפורים. מזעזע שמישהו חושב שהם בדויים. מדובר באלפי מקרים. אבנר פרחי סיפר שבאותם ימי צנע היה רישום על כל דבר, כולל כלי האוכל, כי חילקו את האוכל במנות, וכשאבא שלו לא החזיר את הכפית עשו לו את המוות, אז לגבי כלים ואוכל היו רישומים ולגבי ילדים לא היו רישומים? זה לא הגיוני".
מצליח ציטטה את ד"ר לוויתן, שטען שתנאי התברואה בעבר היו קשים וילדים רבים מתו, וכי ועדת קדמי שחקרה את התופעה בשנות ה-90' לא מצאה עדויות לקונספירציה. "ד"ר לוויתן לדעתי היה יחד עם האנשים שחקרו, אנשי ממסד שרצו להסתיר דברים ולכן המחקר שלו מוטה", אמרה ח"כ קורן, "נכון, הייתה תקופה קשה, היו מחלות, אבל לא ייתכן שמדובר במספר כל כך רב. בוועדה התקבצו 1,053 עדויות ומדברים על הרבה יותר. בכל השבוע הזה שארגנתי את הכנס, אנשים התקשרו ובאו לכנס עם ניירות והראו שגם האחים שלהם נעלמו, ללא תעודת פטירה. הסיפורים המזעזעים הם על לוכדי עריקים שבאו לקחת לצבא את הילד שאיננו, שהמשפחה לא יודעת מה עלה בגורלו. המטרה היא לחשוף את הפרוטוקולים ולחשוף עדויות נוספות לפני שלא יהיה מי שיעיד".
אחד הגופים הפועלים בנושא הוא עמותת "אחים וקיימים". יניב אמינוף, מפעילי העמותה, סיפר למצליח: "אחי הוא אחד מהילדים החטופים. אמי התימנייה הייתה נשואה בנישואים ראשונים. הבן השני שלה, חיים, נחטף ב-1952. היא הביאה אותו לטיפול בבית החולים בילינסון וחזרה אחרי שבוע לקחת אותו. היא ראתה אותו בריא וצוחק בלול, ואז קראו לה לחדר המנהל. היו שם שני אנשים שלא קשורים לצוות הרפואי, והמנהל ראיין אותה על ההיריון, על הבריאות שלה ומחלות במשפחה. כשבאה לקחת את הילד אמרו לה שהוא נעלם. היא חזרה למנהל שהודיע שהילד נפטר. היא שאלה אותו איך הוא נפטר, עשר דקות קודם לכן היא ראתה אותו במיטה. הוא אמר לה שהוא מצטער אבל הילד נפטר והיא יכולה ללכת הביתה. אימא שלי כמובן לא הסכימה, בכתה וצעקה. ואז אמרו לה בואי תראי את הגופה. לקחו אותה לחדר המתים, פתחו ארגז, והיא טוענת שהייתה שם גופה של ילד בן 15. היא נבהלה וברחה".
"זו הייתה תקופת הצנע והיא המשיכה לקבל אחר כך את התלושים עבור הילד", המשיך אמינוף, "אחרי שבועיים היא קיבלה הזמנה להגיע לנופש על חשבון המדינה, וזה בתקופת הצנע, משהו שלא היה מקובל. המקרה קרה ביום חמישי, כמובן שלא קראו לה לא לקבר ולא ללוויה, ואמרו לה תשבי שבעה מיום שני. בעקבות החטיפה הנישואים של אימא שלי התפרקו, הבן הבכור שלה לא בקשר איתה עד היום, והיא עד היום מטופלת בכדורים נוגדי דיכאון ולא בריאה. בכל הדלקת נרות היא בכתה דליים וייחלה שתראה את הבן שלה".
"כשאני מדבר איתה בחודשים האחרונים אני מספר לה על הפעילות שלי ואז נדלקות לה העיניים והכל חוזר לה, כאילו אנחנו נמצאים שוב ב-1952 בבית החולים בילינסון, והסיפור הזה מלווה אותנו. אני חי את המקרה הזה יום יום, שעה שעה. צילמתי תיקים מגנזך המדינה ומצאתי שתי תעודות פטירה של הילד ממרץ 52', מיום אחרי יום, הראשונה מבוטלת ועל השנייה חתום מישהו אחר, כשהחתימה היא מ-1993".
מצליח ציינה שיש כאלה שמסבירים את האירועים בכך שהמדינה הייתה צעירה, התנאים היו קשים, ילדים רבים מתו ממחלות, היו אי סדרים בקבורה ורישום, וכל אלה גרמו לאנשים לחשוב שחטפו להם את הילדים. "יכול להיות", אמר אמינוף, "אבל אם זה היה אפילו 100 מקרים הייתי מסכים איתך, אבל אנחנו מדברים על לפחות אלף מקרים שהגיעו לוועדות. המספרים מגיעים עד ל-5,000, אנשים שלא הגיעו לאף מוסד במדינה כי הם לא מאמינים שיש מוסד במדינה שיחקור אותם. אם לוקחים את הסיפור שלי ומשמיטים את השמות, מקבלים תבנית שאפשר ליצוק אליה עוד מאות סיפורים שקרו. כל סיפור הוא מיוחד אבל הייתה פה איזושהי תבנית שלפיה מישהו פעל".
עריכת תוכן: אסף נבו, 103FM
עריכת תוכן: אסף נבו, 103FM