"לא די בכך שהקימו ועדה בראשות ארז ביטון בנושא סדרת המשך מזרחית ל'עמוד האש'. הקיפוח נמשך בכל תחום מתחומי החיים. אולי הוועדה תנסה לשנות משהו, אבל מעבר לזה? חבל על הזמן. צריכה לקום ועדה שתבחן באופן יסודי את מה שקורה במדינה, עם הגזענות והקיפוח של המזרחים מקום המדינה ועד היום. אומנם סוף־סוף קמה בממשלה שרה כמו מירי רגב, שרוצה לשנות את פני הדברים בנושאים שבוערים בקרבנו. אבל מה שהוועדה והיא מנסות לעשות זו רק טיפה בים".
הדובר הוא כמובן צ'רלי ביטון, מחברי הכנסת הססגוניים שידע המשכן. אומנם זה מכבר הוא התרחק מהכותרות, אבל פעם פנתר, תמיד פנתר. הלהט שלו להגן על החלשים לא נחלש גם כשהוא יושב בביתו במבשרת ציון ונהנה מגמלה נאה פרי 15 שנות כהונה בכנסת. “בכל פעם שאני יכול להביא את קולן של האוכלוסיות החלשות, אני עושה את זה בשמחה רבה", הוא מצהיר. “זה אצלי בדנ"א".
“כיום אני פנסיונר במשרה מלאה, מייעץ לכל מי שזקוק ועוזר", מספר ביטון, 69. “צ'רלי הוא מטבעו עובד סוציאלי בלי תעודות, זה בדמו", מעידה עליו רלי רעייתו. כגמלאי, ביטון נענה להרצאות שאליהן הוא מוזמן ברחבי הארץ. “גם לפו"ם (המכללה הבין־זרועית לפיקוד ולמטה של צה"ל) מזמינים אותי", מדגיש מי שלא היה חייל למופת.
ביטון היה בן שנתיים כשעלה ממרוקו לשכונת מוסררה בירושלים. הוא אחד משבעת ילדיהם של מורה ושל קצב, שהפכו כאן לעובדת מכבסה ולפועל שחור בבניין. “התמרדנו נגד כל מה שהיה ממסד", הוא חוזר אל ילדותו ונעוריו. “עשינו פשיטות על שכונת רחביה המבוססת, שם גנבנו אופניים וקטפנו פרחים ופרי. לא הייתי תלמיד מבריק. למדתי חרטות ומסגרות מכנית באורט".
מה עשית בצבא?
“העמסתי פצצות ואחרי שלושה חודשים שלחו אותי הביתה. באותה תקופה סימנו אותנו, אנשי מוסררה, ונזרקנו בזה אחר זה".
ביטון עלה לכותרות בשנות ה־70 בתור אחד ממייסדיה של “הפנתרים השחורים", תנועת המחאה של בני הדור השני של עולים ממדינות ערב, שקמה במחאה על האפליה והקיפוח נגד מזרחים מאז קום המדינה. “קמנו ממצוקה ומרצון להתמרד ולשנות את הדברים", ביטון מציין. “התארגנו בשכונות ונערכנו להפגנות".
"מאיפה גולדה ידעה אם אנחנו נחמדים או לא"
באפריל 1971 פגשה ראשת הממשלה דאז גולדה מאיר כמה ממנהיגי התנועה, מה שהתפתח עד מהרה לחילופי דברים קשים בין הצדדים. ביטון עצמו לא היה בפגישה ההיא. "הייתי מהמתנגדים לפגישה, שבה ראינו צביעות", הוא אומר כעת. “לא האמנו שהיא תוכל לפתור איזו בעיה. ואז, אחרי אחת ההפגנות שלנו, היא אמרה עלינו: ‘הם לא נחמדים'".
סלחת לה?
“מה יש לי לסלוח. גולדה כבר הייתה אישה זקנה, שלא בטוח אם היא ידעה מה שהיא אמרה. מאיפה היה לה לדעת אם אנחנו נחמדים או לא?".
חשבתם ב־73' שהרשימה שלכם תעבור את אחוז החסימה ותיבחרו לכנסת?
“כן, בוודאי. חסרו לנו 200 קולות כדי להיבחר לאחר שהממשלה הלכה בכל הכוח נגדנו".
אלא שהעניינים התפתחו אחרת. ב־1974 נעצר ביטון במהלך הפגנה ונשלח לכלא מעשיהו. “עצרו אותי בעקבות הפגנה שלנו וחטפתי עונש של 18 חודשי מאסר בפועל על תקיפת שוטר", הוא מספר כעת. “הרגשתי מופלה ומקופח. מה העונש הזה על הפגנה? מכיוון שלא רציתי לשבת, הסתתרתי מהמשטרה בכל מיני מקומות. בסוף הסגרתי את עצמי מרצון ושוחררתי אחרי שלושה שבועות".
ב־1977 נבחר ביטון לכנסת מטעם חד"ש. “לאחר שלא הצלחנו להגיע עצמאית לכנסת, עשינו סבב בין המפלגות בניסיון למצוא מכנה משותף עם אחת מהן", הוא מסביר. “כך הגענו לחד"ש. בבסיס הייתה לרובנו תפיסה שמאלית, וכבר בוועידה הראשונה שלנו דיברנו על משא ומתן עם אש"ף, כשהאמנו בכל מאודנו שאפשר להגיע לשלום".
אתה, בנו של חרותניק?
“אבא שלי, אליהו ביטון, ומנחם בגין היו חברים טובים. ‘סר צ'רלס ביטון', בגין קרא לי פעם".
איך אביך קיבל את פנייתך שמאלה?
“הוא כעס. לא היה מוכן להשלים עם זה שבנו הלך עם הקומוניסטים, אם כי התגאה בהיותי חבר כנסת".
בלי יורש
ביטון היה בן 30 בלבד כשנבחר לראשונה לבית המחוקקים. “הייתי חבר כנסת בסדר גמור", הוא מסכם. אלא שח"כ ביטון לא עשה חשבון לאף אחד. כשרצה, דיבר אל הקיר כדי למחות על אטימות. וכשרצה, הביא לדוכן מצרכי יסוד כדי להביך את שר האוצר, שלא ידע את מחיריהם. פעם אף שלף במליאה מגפון וניסה לשאת כך דברים אל ראש הממשלה בגין ושר האוצר שמחה ארליך. כשאני מעמת אותו עם הגימיקים שליוו את כהונתו, הוא אומר: “אני לא בטוח שזה היה גימיק כשבדיון על העוני כבלתי את עצמי לדוכן, בידיעה שזה מסוכן. הזעיקו את הכלבן של הכנסת כדי שיפרק את האזיקים".
ומה יצא?
“לא יצא. לו ממשלת ישראל הייתה עושה רק מאמץ קטן, המעט שבמעט, היא הייתה יכולה לפתור את כל בעיית העוני של מדינת ישראל".
כשחדלת להיות חבר כנסת, ב־92', הרב יוסף בא־גד, שאז נבחר, היה היורש שלך בגימיקים?
“לא יודע אם היה לי יורש. הייתי הקטליזטור לגבי עשיית הצגות בכנסת. אחרי באו בא־גד וזה משכונת הארגזים, אלי בן־מנחם".
ואורן חזן?
“הוא עושה טעויות ולא משחק אותה נכון. חזן יכול לעשות את העבודה טוב יותר. בעיני הוא בחור חכם, אינטלקטואל שמבין עניין, אבל לא מפנה את המרץ שלו לאן שצריך".
איש השמאל שהתפכח
בשנת 1980 היו ביטון ובכיר מפלגתו, תופיק טובי, חברי הכנסת הראשונים שנועדו עם ראשי אש"ף, יאסר ערפאת ואבו מאזן, בכנס בינלאומי בבולגריה. “הייתי היהודי הראשון שנפגש עם ערפאת, למרות שהתקשורת טענה שאורי אבנרי היה לפני", מציין ביטון. “ערפאת דיבר בזכות השלום, אבל לא הזכיר שתי מדינות לשני עמים".
ולאחר כל השנים האם עודך מאמין בשלום עם הפלסטינים?
“היום אני כבר לא מאמין בשלום עם מי שלא באמת רוצים בו. לפלסטינים אין עניין בשתי מדינות לשני עמים, אלא במדינה אחת, שהם יהיו בעלי הבית שלה. הם רוצים הכל".
מה הביא אותך בכנסת ה־12, האחרונה שלך, להתפצל מסיעתך ולהיהפך לסיעת היחיד “הפנתרים השחורים"?
“רציתי לעזוב את הכנסת כדי להיות לראש הסיעה שלנו בהסתדרות. האמנתי שבהסתדרות אוכל להשיג יותר דברים לטובת מעמד הפועלים. מכיוון שזה לא הלך, התפצלתי ונהייתי סיעת יחיד".
לקראת הבחירות לכנסת שאחר כך הפתעת כשרצת ברשימת “התקווה" עם אשת החינוך הדתייה לאה שקדיאל.
“זה היה החיבור הכי הגיוני שיכול להיות. שקדיאל היא אשת חינוך וגם אני חשבתי שהחינוך זה דבר חשוב ביותר".
“בבית הוא חמאה"
בשנת 1980, בהיותו גרוש בן 33 מאישה מרוקאית ואב לשלושה ילדים, נקשרו חייו של ביטון בחייה של רלי פרוינד, קומוניסטית צעירה, גרושה ואם לילד. “לא כולם בפנתרים קיבלו את זה בהבנה", הוא מעיר. “היו שאמרו כי בטח השב"כ שתל אותה אצלי". כעבור 31 שנה, במחאת האוהלים של קיץ 2011, נראה ביטון בחברת מפגין בהיר שיער, שלו סייע להקים אוהל והביא לו ציוד. “באתי לתמוך בו", הוא אומר על בנו המאומץ, ד"ר שי פרוינד, מהמפגינים של הרופאים הצעירים.
והקשר ביניכם כעת?
“חבל על הזמן. שי ילד יקר שלי.
קיבלתי אותו כשהיה בן שישה חודשים".
כאמור, לביטון יש שלושה ילדים מנישואיו הראשונים: אנג'לה, מורה לחינוך מיוחד; ליאת, עורכת דין; ואלי, הייטקיסט ומאמן כדורגל. שחף, בתם המשותפת של רלי וצ'רלי, היא אחרי צבא. הוא סב אוהב ל־11 נכדיו, שיודעים שכאשר יש בטלוויזיה חדשות, לא מפריעים לו. זה מה שנשאר לביטון מהפוליטיקה.
החיבור שלהם לא שגרתי. רעייתו, רלי, הייתה מורה למתמטיקה בתיכון עד צאתה לגמלאות. “בשיעורי הסוציולוגיה, כשהיו מגיעים לפרק של תנועות המחאה, היו אומרים: ‘זה הבעל של המורה שלנו'", היא מספרת. “לא פעם התלמידים שלי היו יותר חברים של צ'רלי, כשבאו הנה".
בבית זה אותו צ'רלי שהכרנו מפעילותו הציבורית־מחאתית?
רלי: “אלה שני אנשים שונים. בבית צ'רלי הוא חמאה. כאן מה שחשוב לו זה לאהוב את כולם ולרצות אותם. בבית צ'רלי קצת אפנדי. הוא לא יודע לבשל. הוא לא יודע לנקות. לא נראה לי שרצה ללמוד את זה. אבל קניות וחשבונות - זה הוא. ותמיד צ'רלי היה זה שהכין את הילדים לבית הספר. כל מה שלא קשור למשהו נשי, הוא יעשה בשמחה וברננה. אם הוא נתן לי את הספייס ללמוד ולהתפתח, אז מה אכפת לי אם הוא לא עושה כלים".
עשו לו עוול בדימוי התקשורתי?
רלי: “נראה לי שלא ידעו להפריד בין הפן האישי לפן הפוליטי. אני מכירה את צ'רלי של הבית ושמחה על שהוא לא קופא על שמריו, אם כי יש בינינו עדיין חילוקי דעות מסוימים. בעוד שצ'רלי מטבעו פסימיסט, אני לא מסוגלת לחיות בלי לראות את האור בקצה המנהרה".
לדבריו של ביטון, קיבל בהבנה את היפלטותו מהכנסת ב־1992. “ברור שאי אפשר להיות במוסד הזה כל החיים", מעיר ביטון, שניסה את כוחו בעסקים, אם כי לטענת רעייתו הוא איננו בנוי לכך.
"לא מאמין להאשמות נגד קצב"
מה עשתה לך האינתיפאדה השנייה?
“הבנתי שלפלסטינים אין רצון להגיע איתנו להסדר מדיני, מה שהוביל לדקירות שיש עכשיו. לא שברתי ימינה כמו שנהיה לי מובן שצריך לחשוב מחדש".
חצית את הקווים לליכוד?
“מה פתאום. כיום, אני לא שייך לשום מפלגה".
בעד מי הצבעת בבחירות האחרונות?
“בעד אריה דרעי".
וזאת לאחר ששנים דיברת נגד ש"ס וטענת שהם עצרו את התפתחות עדות המזרח?
“בכל זאת, אני מאמין בכל מאודי שאריה השתנה מקצה אל קצה והוא באמת הולך לפעול למען החלשים".
ביטון בא מהשמאל, אבל אינו תומך של מרצ. הוא דחף פעם את אילן גילאון, זרק שקיק תה על נעמי חזן וירק על דדי צוקר. “זאת מפלגה שנהייתה שמאל קיצוני שבקיצוני ותומכת במפלגה הערבית כמעט בכל תחום", הוא מתריס.
והרצוג?
“בוז'י נחנח, בנאדם בלי כריזמה של מנהיג. בעיני הוא היה כישלון בתור שר הרווחה. שר התיירות אולי מתאים לו".
וראש הממשלה?
“ביבי לא מדינאי וגם לא מנהיג. לדעתי הוא לא מסוגל להיות הלפיד שהולך לפני המחנה. אין לו נחרצות בשום תחום ובשום נושא. אין כיום מנהיג שראוי להנהיג את מדינת ישראל. המדינה הזאת מתנהלת מכוח האינרציה".
פעלת מאחורי הקלעים לבחירת משה קצב כנשיא.
“כן, פעלתי".
אינך מתבייש?
“למה שאתבייש? הוא היה נשיא די טוב אם כי לא יזם דבר ולא הביא שינוי במדינה. לא האמנתי להאשמות שיוחסו לו, מה גם שרצו להשפיל אותו בהתניית קיצור המאסר שלו בהודאה".
“בנושא הזה צ'רלי ואני חלוקים", רלי ממהרת לומר. “לא מוכרחים להסכים בכל".