"לאורך כל ההופעה, רקדנו ובכינו": החברות של הנרצחת מתקשות לעכל

הבית צר מהכיל את המנחמים הרבים. חלקם הכירו את הלל, חלק מכירים את הוריה. אחרים הגיעו מתל אביב כי שמעו על המקרה ונפשם זועזעה כל כך עמוק, עד שהם פשוט נכנסו לרכב ובאו. והנה נכנס הרב הראשי לישראל, ועוד חבר כנסת ועוד אחד. ובתוך ההמון אי אפשר אפילו להתקרב להורים, שבהם מתקיים בה בעת השילוב של ריסוק ועוצמה. 
 

לא רחוק מרינה ועמיחי, ההורים המנוחמים, יושבות יחד אילה, רחל, נעמה, שיראל והיכל מכיתה ח'1 בחטיבת הביניים בקריית ארבע. אליהן הצטרפו אורית ומור, שתי חברותיה הקרובות של הלל מהכיתה המקבילה. מאז הרצח, רינה ועמיחי רוצים אותן קרוב אליהם, כי יש בהן משהו שמשאיר את הלל בבית רק עוד קצת. "זה לא ממלא את החלל, כמובן, אבל זה מחזיר להם קצת את הלל", הן אומרות. 
 

הילדות האלה, בנות ה־13, כבר למודות אבל ושכול - ויודעות בדיוק מה צריך ואיך עוזרים. הן משתלבות בשקט בבית ההומה, מנקות, מגישות אוכל למנחמים, משחקות עם האחיות הקטנות. זה גם חשוב להן. "זה הכי קרוב להלל שאפשר לקבל עכשיו". ולפעמים הן עוצרות הכל, יוצאות לחצר, יושבות יחד ומעלות זיכרונות מהחברה שרק לפני רגע הייתה חלק מהן.
 

"כל הדרך חזרה ממופע המחול רק צחקנו", נזכרת בכאב אילה שירן, שהופיעה עם הלל בערב האחרון לחייה. "הצחוק שלה היה כל כך מצחיק. היא לא הייתה צריכה להגיד משהו מצחיק, היה מספיק לשמוע אותה צוחקת". 
 

 

החברות מהנהנות בהסכמה, נזכרות בחיוך ובאופטימיות. אבל הלל לא הייתה ילדה קופצנית ותזזיתית כפי שעשוי להשתמע. "היא הייתה שקטה וצנועה", הן מדגישות ומוסיפות: "מצד שני היו לה דעות מוצקות והיא לא היססה להביע אותן".
 

חשוב לחברות לזכור את הלל כפי שהייתה באמת, ולא להפוך אותה למלאך מושלם, כמו שקורה לפעמים למי שאינם איתנו עוד. חשוב להן לזכור אותה על מגרעותיה וחסרונותיה, כך הן אומרות, כי כך היא תישאר חיה בלבן. אבל לאורך כל השיחה הן לא מצליחות להיזכר ולו במגרעה אחת. "תמיד חשבתי שהמשפט 'אלוהים לוקח רק את הטובים' זה סתם משפט, כאילו לצאת ידי חובה. אבל באמת לקחו לנו את הטוב ביותר", אומרת מור בכאב. "היא הייתה ילדה שלא פגעה באף אחד, סלחנית ועדינה. הילדה המושלמת. כנראה בגלל זה הקב"ה רצה אותה לידו". 

כמו רוב בנות גילן, וכמו הלל עצמה, גם הבנות עדיין ישנו במיטתן באותם הרגעים המזוויעים ההם, שבהם חדר מחבל לחדרה של חברתן ודקר אותה למוות במיטתה. "אחותי העירה אותי וסיפרה לי בעדינות שהלל פצועה", מספרת מור, "לא ידעתי מאיפה זה נפל עלי. רצתי לבית של אורית, בכינו יחד והלכנו להתפלל".  
 

"כשהמורה לאנגלית שלחה אס־אם־אס שצריך להתפלל על הלל, לא היה לי מושג על מה היא מדברת", מספרת שיראל. "התקשרתי ושאלתי אותה מה קרה להלל, ואז היא סיפרה לי. לא ידעתי איך להתחיל לעכל את זה. זה היה לי כל כך קשה. עכשיו, כמה ימים אחר כך, אני יותר מבינה אבל זה עדיין לא נראה לי אמין". 
 

 

כששיראל שמעה שהיה פיגוע ב"חרסינה", כך מכונה האזור שבו גרה משפחת אריאל, היא הזדעזעה. "אמרתי 'אוי', אבל לא ממש פחדתי על מישהי מסויימת", היא מודה, "ואז נזכרתי בחברות שלי שגרות שם, אבל עדיין לא חשבתי שזאת היא. בסוף התקשרתי לחברה שסיפרה לי שהלל פצועה. האחיות שלי סיפרו לי אחר כך שהיא נרצחה".
 

"כשסיפרו לי שהלל נרצחה, הייתי בשוק. זה היה בום", מספרת נעמה. "קשה לעכל את זה. אני עדיין לא יכולה לחשוב שהיא לא כאן איתנו. אני עדיין בטוחה שמחר היא תחזור". 
 

"לאבד חברה זה לא פשוט", מוסיפה אילה, "אבל אני מאמינה שהיא בגן עדן ושהיא שמחה. אני חושבת שהיא במקום טוב". 

"נכון, הלל לא בשטח, אבל היא בלב של כל אחת מאיתנו", משתפת רחל.
 

מיד לאחר היוודע האסון נקראו בנות השכבה לאולפנה לשיחה עם המחנכות, שם בכו יחד וניסו לעכל את הזוועה. ובתוך הכאב גם חשבו איך ממשיכים הלאה. "אנחנו רוצות לעשות דברים שישאירו אותה לתמיד", מספרת מור, "חשוב לנו שלא ישכחו אותה. אז אנחנו מכינות צמידים לזכרה והפנינג לזכרה. הכנו אלבום לרינה ולעמיחי, שבו כל אחת כתבה זיכרונות וסיפורים שקשורים אליה. זה חשוב להם וזה חשוב לנו". 
 

"הלל תמיד תיזכר ואנחנו תמיד נזכור אותה", אומרת היכל. "כל כך הרבה דברים יעלו ויזכירו לנו אותה. היא תישאר. מה שחשוב זה להמשיך לשמוח בעיקר בשבילה, כי היא הייתה ילדה כל כך שמחה".  
 

הלל אהבה את ארץ ישראל והייתה קשורה אליה, מספרות החברות שלה, והקשר הזה התבטא באופנים רבים. אם, למשל, הייתה רואה לכלוך על הרצפה, היא מיד הייתה רצה ומרימה אותו כדי שארץ ישראל תהיה נקייה. בחייה זה נראה כמו עוד מעשה תמים של בת 13, אבל עכשיו הוא משפיע במעגלים הולכים וגדלים יותר ויותר. בהמשך נזכרות החברות איך הלל, שאהבה בעלי חיים וחלמה להיות וטרינרית, ויתרה על החלום לאחר שאמרו לה שייתכן שתיאלץ ללמוד את המקצוע בחו"ל. היא ויתרה על החלום ובלבד שלא תצא מהארץ שאותה אהבה כל כך. 

"בדרך חזרה ממופע המחול שאלנו אותה אם היא לא מפחדת לגור פה", מספרת אילה. "שאלנו אותה את זה כי הם גרים פה לבד, במקום מבודד שקרוב מאוד לגדר, ליד הערבים. אבל הלל אמרה שהיא לא מפחדת, להפך". מור מספרת שבהזדמנות אחרת גם היא התעניינה לדעת אם הלל מפחדת לגור במקום הזה, שאינו חלק מרצף הבתים בקריית ארבע. "היא הייתה גאה לגור כאן", היא אומרת.  
 

 

לא ברור איך, אם בכלל, נערות בגיל כה צעיר קולטות מוות. ועוד מוות כל כך אלים, שגם למאות המבוגרים הנדחקים בבית, בעודנו מדברות בחוץ, קשה לקלוט. הזעזוע ניכר על פני כולם. "ברור שנשברים לפעמים, אבל מכל שבר קטן יש עלייה יותר גדולה", הן אומרות. "הכי קשה זה לעבור את זה לבד, אז אנחנו כל הזמן ביחד, מחזקות אחת את השנייה". מאז הרצח הבנות צמודות זו לזו, תומכות ומעודדות. כולן מסכימות שיש בהן פחד, אך לא כזה שיגרום להן לרצות לעבור מכאן, מקריית ארבע שידעה פיגועים רבים ושכול עמוק. 
 

"כשאני בבית שלי אני לא מפחדת, אני נזהרת", אומרת מור. "אני לא חושבת שאין לי אחריות. אם אפשר לנסוע באוטו ממוגן - ממגנים, בבית נועלים את הדלת ונזהרים. אבל בסופו של דבר, מה שאמור לקרות יקרה". 
 

"אני לא מפחדת למות", פוסקת נעמה. "אני לא יודעת אם אמות ואיך יהיה המוות שלי, אני הרבה יותר מפחדת לאבד מישהו קרוב".  אזכור האובדן של מישהו קרוב מחזיר את הבנות לאבל הפרטי שלהן. "אני הכי מתגעגעת לראות אותה", אומרת היכל. "לנוכחות שלה, לכל דבר שקשור אליה".  

באחת השיחות האחרונות שלהן הלל דיברה עם שיראל על הצמחונות שלה. "היא אמרה לי שהיא צמחונית בגלל שהיא לא יכולה לחשוב על הסבל של החיות לפני שהורגים אותן". 
 

הגעגוע התעצם עוד יותר השבוע, בזמן מופע הריקוד של להקת המחול שלהן בפתח תקווה. "הלל הייתה צריכה להיות שם", אומרת אילה. "בכל ריקוד, לאורך כל ההופעה, רקדנו ובכינו. ראינו את המקום שבו היא הייתה צריכה לרקוד, והיה לנו כל כך קשה לחשוב שהיא כבר לא איתנו. הריקוד היה משהו מאוד משמעותי בחיים של הלל. היא אהבה את זה. עבדה מאוד קשה על כל תנועה, וגם עזרה לבנות אחרות". 
 

אחד מקטעי הריקוד בלהקה מורכב מקטעים אישיים שכל אחת מהבנות המציאה. "אנחנו רוצות לקחת את הריקוד של הלל ולהעצים אותו", אומרת אילה. "אנחנו רוצות להמשיך לרקוד אותה, את התנועות שלה, את הרוח שלה. כך היא תמיד תהיה שם במחשבה ובלב שלנו".