מכתבי אלי ויזל נחשפים: היחסים עם מיטראן, ההפצרות ברייגן, הפגישות עם קלינטון

"המכתב הזה מאוד חשוב לאלי. אם תפרסם את המכתב ההוא תעשה חסד עם אלי". ימים לפני שמת אלי ויזל, נרתע יואל רפל מלבטא את המילים המפורשות. הוא גם לא ממש שומע אותי אומר שוויזל כבר לא יידע מה באמת אכתוב. כחבר הוא מתבצר מאחורי חומות הכחשתו. כחוקר, כמנהל ארכיון אלי ויזל, ברור לד"ר רפל שתמה תקופה. שחסדו של אלי לא בידי אלא בידי שמיים, שרק תפילה יכולה לעזור. ורפל ניסה לעזור. שלוש פעמים ביום השתדל למענו בכוונה גדולה כפי שהוא חוזר באוזני: "יהיה רצון מלפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי, שתשלח מהרה רפואה שלמה מן השמיים, רפואת הנפש ורפואת הגוף לחולה אליעזר הלוי בן שרה...".

עוד לפני שוויזל נכנס לישורת האחרונה של חייו, נאבק רפל על הזיכרון שלו. על מה שיגידו אחריו. "אני רוצה שאלי יקבל תדמית לגמרי שונה מזו שהודבקה לו", אמר לי, "הוא אחר לגמרי ממה שמכירים".

איך אחר?
"על יסוד חומר שראיתי בארכיון, לא לקח לעצמו אגורה מפעילותו לזכר השואה. הכל נמצא במדינת ישראל".

ויזל הקים באשקלון ובקריית מלאכי שני מרכזי "בית ציפורה" (ע"ש אחותו שנרצחה בשואה) למען עולי אתיופיה, בנה ישיבה לזכר אביו ותרם למוסדות שעוסקים בשואה.

אבל הוא היה מעדיף להיזכר לא בגלל אלה אלא עקב פעילותו למען יהודי ברית המועצות. "השואה הייתה השמדה פיזית", נהג לומר, "אבל ברוסיה הייתה סכנה להשמדה רוחנית". בשנים 1965–1990 לא היה יום שבו לא עסק לפחות שעה ביהודי הדממה. "הגעתי לישראל לפני כמה שבועות", כתב לו יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין ב־1 באוגוסט 1987, "ואני יכול להביע אסירות תודה עמוקה לך ולמי שעבדו איתך לטובת יהודי ברית המועצות. גורלי האישי וגורל חברי היה עלול להיות לגמרי אחר ללא העבודה חסרת המנוח שלך שחיזקה אותנו. שלך, יולי אדלשטיין".

בכ־400 פגישות עם ויזל צבר רפל אלף שעות דיבורים. לפני שלושה חודשים תוכננה להם עוד אחת. אבל כשנחת בניו יורק, ויזל אושפז. כשהשתחרר כבר התקשה לדבר. פגישתם האחרונה ארכה יומיים. הם ישבו כארבע שעות ליום - ויזל ניסה להשיב על 170 שאלות שעלו מסריקת הארכיון, ודורית, אשת רפל, רשמה.

אחת השאלות עסקה בפרשת יחסיו המפותלים עם פרנסואה מיטראן. התברר שבעת שכתבו יחד ספר, התגלה שנשיא צרפת לשעבר שירת בממשל וישי. ויזל נזעק לפריז, דרש קטגורית ממיטראן להתנצל בפני העם היהודי, ומשסירב משך ידיו מהספר. כל כך כעס, שאפילו ללוויית מיטראן לא הגיע.  אלי ויזל ידע לעמוד גם מול חזקים ממיטראן. "אדוני הנשיא, אל תלך לביטבורג", הפציר ברונלד רייגן שעמד לבקר בבית העלמין שבו קבורים גם אנשי אס־אס. הנשיא האמריקאי השיב שאינו יכול לבטל את הביקור בביטבורג, אך ויזל מוזמן להצטרף אליו לגרמניה. אלי ויזל העדיף להישאר בבית.

כל שנה נבחר לעשירייה המשפיעה ביותר באמריקה, והנשיאים התייחסו בהתאם. ברק אובמה התלווה אליו לבוכנוואלד, המחנה שממנו שוחרר, בוש האב והבן היו קרובים אליו. אבל הכי קרוב הרגיש לביל קלינטון שהדליק איתו משואה במוזיאון השואה בוושינגטון. כמאה מכתבים עברו ביניהם. כשהתפוצצה פרשת מוניקה לווינסקי, הוזמן תדיר לבית הלבן. השיחות הוגדרו "פרטיות" אבל לא קשה לנחש במה עסקו, בעיקר לאחר שהילרי כתבה בביוגרפיה שלה שוויזל גישר בינה לבין ביל.

הפגישות נמשכו גם לאחר שקלינטון הפקיד את הקוד הגרעיני בידי יורשו. פעם בחודש, ורק בימי ראשון, כשהבניין היה ריק מעובדים, היה מגיע עם אשתו לשיחות עם ויזל. "בה מצא אינטליגנציה שופעת ובו מצא חוכמת חיים בלתי רגילה", אומר לי רפל.

היפה ביותר

השיחות בין רפל (70) לוויזל הותנעו כ־30 שנה קודם לכן. זה היה כשביקש שוויזל יחבר הקדמה ל"כיסופים לארץ הקודש", אחד מ־31 הספרים שלו. כשנכנס אליו, בדיוק יצא ממנו פרימו לוי, ניצול אושוויץ ומחבר "הזהו אדם?".

שנים מאוחר יותר יגלה רפל מכתב שלו לוויזל: "אני חושב שחגגת ניצחון: מבין כל ספריך, 'הבן החמישי' הוא היפה ביותר ובטח הבשל ביותר וה'עגול' ביותר. האם אני צריך להתוודות? באתי למילאנו (כנראה לפגישתם הראשונה - מ"ח) נבוך. בגלל ההבדלים התרבותיים בינינו חששתי שהשיחה תוגבל לעבר שלנו. ההפך קרה. מיד כשראיתי אותך הבנתי שאנחנו חברים, יותר מחברים, ולא מרגע מסוים אלא מאז ומעולם". כשלוי נפל מהקומה השלישית בבית מגוריו בטורינו, כתב ויזל: "פרימו לוי מת באושוויץ, רק 40 שנה מאוחר יותר".

ציטוטים ומכתבים מהסוג הזה מוצא רפל כשהוא מגיע למחקר במרכז ויזל באוניברסיטת בוסטון. הוא מרגיש שהניירת עומדת לכסות אותו כדיונה בסהרה. ב־1993 מסר ויזל את הארכיון שלו לאוניברסיטה: 180 קופסאות עם 400 אלף מסמכים. הניירת הצטברה ב־16 השנים מאז הושלכה לחדר אחסון "שנראה מבולגן כמו הגניזה הקהירית". ב־2009 רפל התחיל לעשות סדר. קרא 600 עמודים ביום, מיין לארבע שפות ול־25 נושאים והעמיד ארכיון עם מיליון תעודות. וחוץ מזה התהפנט.

אחת התכתובות המצמררות היא עם הסופר ניצול השואה יחיאל די־נור. מהנייר מהדהד מאבק מנקב מעיים שק. צטניק מנהל על בינתו, על כושר כתיבתו, על כל החסדים האינטלקטואליים שהתנפצו כשהתמוטט חודשיים קודם על דוכן העדים במשפט אייכמן.

"מצער, דווקא בעת ביקורך בארץ קרה את אשר קרה", הוא כותב לוויזל. "רבוש"ע (ריבונו של עולם), איזה מין אסון תלוי ועומד מעל ראשי. עד עצם היום הזה עלי לחיות על תרופות. השיתוק טרם עזבני כליל. לעזאזל. מאושוויץ יצאתי שלם בגופי, וכאן, לאחר כמעט עשרים שנה, הפך פגום. זה אוכל אותי. לפי שעה איני מסוגל לעסוק בשום עבודה. נלקחתי לעמוד העדים בירושלים מעם שולחן עבודתי באמצע של זרם שוטף פורה בכתיבה. כעת זה נקטף כמו במזמרה".

כשלוש שנים אחר כך, ב־7 בדצמבר 1964, נראה שהמילים מתחילות לשוב לק. צטניק. שהוא מקבל חזרה את כושרו האיזמלי. "אלי יקירי, קורא אני וקורא, הופך והופך ב'עיר המזל' שלך. עשית הראשון את החשבון עם העולם העומד ליד החלון כעד ראייה מן הצד, הריהו החשבון עם עצמנו ועם המלאך בצורתו הכרובית ובצורתו השטנית.

"טרם העריכו ספר זה, אם משום שחפרפרים המה, אם מחמת אורו החזק המנקר עיניים. יבוא היום כשעל האדמה הזאת יצאו המורים עם תלמידיהם לעיר המזל שלך להפוך בה ולשנן את לקחה לדורות הבאים".

משיטפון המילים בבוסטון מזדקרת קורספונדנציה עקבית, ממושכת וחובקת עולם עם ניצול שואה אחר. מ־1949 ועד 1990 עברו 950 מכתבים בין דב יודקובסקי, עורך "ידיעות אחרונות" ו"מעריב" לאלי ויזל. "דב היה הנשמה התאומה שלי", נהג לומר. הם כתבו זה לזה הכל, ידעו זה על זה הכל. "ניצול המחנות", כתב ויזל ב"כל הנחלים הולכים אל הים", "הוא כמעט בלתי מסוגל לאהוב". אבל בין השניים האלה מתגלים סימנים מהוססים של אהבה.

יודקובסקי היה הראשון שקרא לוויזל "אלי" ולא "אליעזר". במרוצת הזמן הוא מרשה לעצמו לכנותו "אלינק'ה" וזה משיב לו ב"דובינק'ה", אפילו "דובינק'ה הנחמד". דב כותב לאחר ביקורו בארץ: "האם לכתוב לך כמה שמחנו שבאת - וכמה הצטערנו שנסעת?". ואלי משיב: "אני נורא מתגעגע לכמה ערבים שבהם נוכל שלושתנו לשוחח: לאה (אשת דב), אתה ואני. מאז שנפרדנו - שנתיים בדיוק! - הצטברו אצלי כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לכם".

זה לא היה רק העשן של אושוויץ שחיבר ביניהם. זאת הייתה גם הפרנקופוניה. הצרפתית הייתה לשניהם לשון קודש חילונית. היא שהכתיבה עידון. אנינות לחיים ולאנשים. בערוב ימיו המקצועיים ערך יודקובסקי גם אותנו ב"מעריב". בישיבות הבוקר נראה לי כאציל שסועד על מרפסת טירתו בעמק הלואר, מפית לבנה לצווארו ובסכינו הבוהקת הוא חותך עיתון שבדרך כלל לא ערב לחכו. על ידיעות וולגריות נהג אומנם לומר "They do not suit a breakfast table" (אינן מתאימות לשולחן ארוחת הבוקר). אבל את מסכת טיעוניו המדויקים סיכם תמיד ב־voila. כפרקליט שרוצה לומר: אלה עדי.

קטלני וחרישי

אלי ויזל העדיף להרצות בצרפתית כי לדעתו נשמע בה הכי טוב. לא הכרתי אותו אישית, רק פעם הייתי מולו בסקייפ. אלי היה בביתו בניו יורק, ואנחנו, עיתונאים ישראלים, היינו בבית הולדתו בסיגט, בו חנכו "לימוד FSU" וועידת התביעות את מוזיאון השואה.

כיודקובסקי בישיבות הבוקר, ידע גם הוא להיות נוקב, אך לא בוטה. קטלני וחרישי. נוכח שאלה שלא נראתה לו, עווית נסתרת של בוז אנין - כמותה ראיתי אצל מיטראן - היה מרים את קצה שפתו. ואז היה משתתק, מעביר יד ברעמתו הנבואית ומשאיר אותך מתבוסס בטיפשותך.

דב ואלי הכירו זה את זה בביתו של יהודה מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות". ויזל בא לבקש עבודה ככתב חוץ בצרפת, ומוזס עודד אותו להתיידד עם יודקובסקי.

ההתכתבות בין השניים מאלפת. יודקובסקי בנה את כתבו בפריז בלי לדעת שעל הדרך הוא בונה סופר. הוא מזהיר אותו לא להיגרר לרגשות כשהוא מדווח על השילומים מגרמניה, מציע לו ללמוד מטעויות של מתחרים. ויזל מתחיל לקושש מקורות.

בקבלת פנים בשגרירות ישראל בפריז הוא פוגש איש צעיר בעל עיניים כחולות שעונד סמל פלמ"ח מוזהב על דש הז'קט ומתקשה להזיז את רגל שמאל ויד ימין. קוראים לו יוסף גבעון וגם זה לא בטוח. יוסף ג'י הוא איש שחי בין בדיה להרפתקה. סיפרו שהיה אורחם של סטאלין ודה גול, כתבו שהיה איש סודם של הו צ'י מין וברז'נייב, טענו שהוא מתהלך בשגרירויות אסורות, הפליגו שהוא בעל חברת סרטים, ניאגרה פילם בע"מ. ויזל מנסה לפענח את גבעון, לאתר את נקודת הג'י של יוסף. אבל האיש מתגלה כמקור עם הילה ללא סחורה. הוא חמקמק, הוא חלקלק, הוא משתף פעולה על פי תנאיו. בא כסופה והולך כאוושה. הוא מפגיז את ויזל במכתבים אבל רק לעתים נדירות משאיר כתובת.

"לכבוד אליעזר היקר, רב שלומות", הוא כותב ב־16 בינואר 1956 מפראג. "זה חמישה חודשים ומעלה הנני שרוי מעבר למסך הברזל. אולם באם תאמין או לאו, השתניתי מא' עד ת'. נשאתי לאישה נערה ממשפחה יהודית בברית המועצות אשר הייתה מעורבת במשפטים האנטישמיים שנתקיימו בארצות האלה לפני כשלוש שנים. כך אומנם סגרתי לעצמי את הדרך למערב, אך לא אצטער על כך. פה אני עושה פעולה רצינית בקרב היהדות תוך כדי קשיים בלתי אנושיים. במערב הלכתי בטל ונאלצתי להמציא סיפורים מאלף לילה ולילה כדי להצדיק את הבטלנות הזאת. ידוע לי כי בתורת עיתונאי יש לך עניין רב בהרבה מן הדברים הנעשים כאן. אני מציע לך התכתבות. אינני מפחד להתכתב איתך! נשארתי ציוני ויהודי".

ויזל מנסה להשיג ראיון עם פייר מנדס פראנס. אבל בהוטל מטיניון, מושבו של ראש ממשלת צרפת, זורקים אותו מכל המדרגות. נואש, הוא מבריק למנדס פראנס: "אם תסרב להעניק לי ראיון, יקרה אחד מן השניים: או שהעיתון שלי יפשוט את הרגל ואני אהיה מובטל או שיפטרו אותי. בשני המקרים אתה תישא באחריות". בפתק משורבט בחיפזון משיב לו ראש הממשלה: "אם תתחולל אחת הפורענויות החזויות אדאג לפרנסתך, ומכל מקום ראיון לא יהיה".

ואז צץ ג'י. שוב. "אני צריך לסדר משהו בשביל פייר", הוא מתרץ את שובו הפתאומי לפריז. פייר הוא פייר ראש הממשלה. "בואו איתי מחר לפגוש אותו". גבעון יורק מפיו את המילים המושיעות כאילו היו קליפות גרעיני אבטיח וטורק. למחרת בצהריים עוצרת מונית בפתח הבית של ויזל וג'י מצווה על הנהג: "סע". הם בדרך לאסיפה הלאומית. פלאס דה לה קונקורד. אז למה הפנייה הפתאומית לשאנז אליזה? בסוף עוצרים לפני בית ברו דו קונסייר־קולינון. גבעון מתנצל שהעביר את הפגישה לבית מנדס פראנס. עדיף לאכול צהריים בפרטיות ולא תחת מבטים צרפתיים חטטניים במשרד.

יוסף גבעון נכנס כאדם שחזר לצהריים בבית. לילי מנדס פראנס היפה באה לקראתו כולה זורחת. מנשקת על שתי הלחיים, מגישה אפריטיף, מתנצלת שבעלה מאחר, אך הוא צפוי מיד. העיתונאי שבחבורה מקפיץ ברך עצבנית. ואז טלפון מאשר את אשר חשה הברך. "מסייה ל'פרמייר מינסטרה (אדוני ראש הממשלה) תקוע באסיפה הלאומית. צר לו מאוד. באמת. העיתונאי מרגיש את הפלדה הכבדה זורמת בוורידיו. אחר כך הוא מתנחם. הוא יחבר סיפור איך כמעט ראיין את מנדס פראנס.

"כל המחמאות לרשימתך על מנדס פראנס", כותב לו יודקובסקי מתל אביב. "אם תרצה פעם לדעת מה אני מחשיב כרשימה טובה, קרא פעם נוספת את הרשימה הזאת ותדע. היא גם אקטואלית, גם תיאורית, גם פופולרית וגם מלאת תוכן. כל פעם שתכתוב על אישיות - כתוב ככה".

פריז, 13 בפברואר 1955. "דב יקירי. שלשום הייתי חולה. הלב. לא יכולתי לזוז ולפקוח את העיניים. כמובן שלא שכבתי. איני רוצה שבעלי הבית שלי יידעו על מצב בריאותי. אבל אני מוכרח לצאת לנופש של שבועיים־שלושה. אחרת - אשבר בבת אחת. באופן פתאומי and for good. כל פעם שאני מקבל משכורת אני אומר לעצמי: זוהי ההזדמנות! צא! סע! אבל מיד מופיעים הנושים ובעלי החובות שלי והחלום נגוז כמסך עשן. שלך, אלי. נ.ב. השיניים? בעד 80 אלף פרנק הכניסו לי שיניים של דון ז'ואן. הקימו בפריז אגודה למען הגנת הנערות מפני א. ויזל".

אני שבור

בראשית 1956 ויזל נוחת בניו יורק. בערב קיץ אחד - זה היה יולי - הוא הולך לקנות עיתונים בטיימס סקוור. נסחף עם ידידה בנחיל אנושי שצוחק, אוכל ומזיע. כשהוא חוצה את השדרה השביעית ברחוב 45, פוגעת בו מונית שזורקת אותו עד רחוב 44. "המכה העיפה אותי באוויר כמו דמות בציור של שאגאל", הוא כותב ב"כל הנחלים הולכים אל הים".

שבור הוא שוכב 20 דקות עד שמגיע אמבולנס. בבית החולים מסרבים לקבל אותו מחמת ארנקו הריק. מחזירים לאמבולנס. חוזרים לרחובות ללקט חמלה. שוב צופר מיילל. שוב טלטולים, ואין בית חולים. אמריקה. בסוף זה האורתופד התורן בבית החולים "ניו יורק" שמסכים לאשפז אותו. שמו פול ברונסטיין והוא מציל את חייו. צדו השמאלי משותק. משקמים בניתוח של עשר שעות, דוחסים לגבס מכף רגל עד צוואר, מרתקים למיטה. רק את ראשו הוא מסוגל להזיז.

ניו יורק, 2 בנובמבר 1956. "דובינק'ה היקר. אני שבור. עודני בכיסא. הולך על קביים וזה כרוך בסכנת נפשות. אם אפול פעם - לא אקום עוד. כך אומרים הרופאים. כל עצמותי השבורות חוברו במסמרי פלדה העלולים להתפורר. מאידך אין עוד ביטחון שלא אצטרך לעבור ניתוח חדש. להפך: לפי הסימנים הקיימים אהיה זקוק לניתוח. ואז אעבור את כל הפרשה מבראשית. כל השבוע כמעט יצאתי מדעתי. הייתי כל כך רוצה להיות איתכם".

כשהכתב שלו בניו יורק מתאושש, יודקובסקי שב להניף את שוטו הרך. "השבוע ביקרתי פעמיים באו"ם", מרצה אותו ויזל, "הרופא כעס. אסור לי לשחק בדברים כאלה. כתוב מהר, דובינק'ה, על הכל, על הכל!".

תל אביב, 25 בינואר 1960. "החומר שלך מגיע בקביעות, אולם רצוי שמדי פעם תשלח איזו פצצה שניתן לתת בהבלטה. לא טוב שתהיה ידוע רק ככותב שביבים". חולפות כמה שנים והשביבים הופכים לפגזים. "אני שומע שבאמריקה אתה הופך להיות אדם חשוב", כותב לו יודקובסקי. "אני מתחיל לאסוף את המכתבים שלך כי כנראה תקבל פרס נובל".

זה קורה ב־1986. "ויזל הוא שליח לאנושות", קובעת ועדת הנובל לשלום, "במאבקו להשלים עם חווייתו האישית של השפלה מוחלטת העביר מסר רב עוצמה של שלום, כפרה וכבוד אנושי".

הפרס מוענק בבית העירייה באוסלו ובין האורחים גם אחד מתושבי העיר. עכשיו הוא הרמן קאהן, פעם היה חיים הירש. חבר של ויזל לשואה ולשירה. שרו במקהלת בית הספר היהודי בסיגט, גורשו יחד לאושוויץ. כעבור יומיים בתופת הופרדו ושוב לא התראו.

הרמן קאהן הוא כיום אחד מעשירי נורווגיה. אימפריית הנדל"ן שלו שווה איזה 600 מיליון דולר. בשנות ה־60 היה יו"ר יהודי נורווגיה. כשחנך בניין של הקהילה סיפר לכתב ניו יורקי שהוא מסיגט. ההוא סיפר שיש לו קולגה מסיגט, אלי ויזל. קאהן מסר לו כרטיס ביקור וביקש: "אם זה האלי ויזל שלי - שיתקשר". כעבור שלושה ימים דמעו זה בזרועות זה באוסלו. בנובל דמעו שוב.

חיפה, 15 באוקטובר 1986. "אלי היקר, כשהבן הצעיר שלי נחום שאל אותי אתמול למה אלי ויזל זכה בפרס נובל לשלום, התחלתי לספר לו עליך", כותב א.ב. יהושע. "תוך כדי הסיפור אכן השתכנעתי שאין כמוך מועמד ראוי. כי מי שמזכיר וחוזר ולומד את השואה - רוצה שלום. ומי שדואג ליהודי ברית המועצות - רוצה שלום. ואני יודע היטב מאילו תהומות של שכחה והדחקה התחלת את דרך הייסורים שלך ועשית את זה לבד, יהודי בודד. יש ישראלים כאן שלא יפרגנו לך. אל תשים לב אליהם. יהודים אומנם לא הורגים זה את זה, אבל משתדלים לא לתת לחיות. ואף שאתה יודע שאין שולל גולה חזק כמוני, לך נתתי היתר מיוחד להסתובב בעולם כמשולח".

כשהוא בבית החולים בגלל סרטן שפשט בו, כותב אבא קובנר: "בין היהודים הרבים שזכו בפרס נובל במרוצת השנים אין אפילו אחד שנתכבד בו על עניין גלאט יהודי. יהודי שאיתרע מזלו להיוולד אל המאה ה־20 ואת חירות הניצול בחר להפוך לחובת העדות. הוא שכפה היום על עולם ומלואו להכיר מחדש בעוצמת החוויה היהודית. יש אומרים, ולא בלי צדק, שפרס נובל אינו פטור משיקולי מדיניות. לפיכך כפולה ומכופלת בעיני משמעות הענקת הפרס לך, בימים שחכמי היסטוריה בגרמניה עוסקים בשקידה האופיינית להם בכיבוס כתונת הדמים של היטלר".

ב־19 במרץ 1944 בא המוות בשערי סיגט. דקות לפני שגורש, הספיק נער בן 16 להטמין שעון בחצרו. 20 שנה אחרי, שב אליעזר ויזל לאותה חצר, מצא את השעון וקבר אותו שוב. ייתכן שגזר על מחוגיו החלדה עד כדי הקפאת הזמן הארור. שלא ישוב, שלא יאיים, שלא יזלוג אל חייו החדשים שבאו עתה אל קצם.