החצר האחורית: מה קורה בחסידות גור המסתורית והמושמצת

אסתי וינשטיין ע"ה לא הייתה הראשונה ואיננה היחידה שנטשה את חסידות גור והפכה לאשה חילונית. הטרגדיה שהתחוללה במשפחתה בעקבות עזיבתה את אורח החיים הדתי-חסידי איננה האסון והקרע המשפחתי העצוב הראשון והיחידי שידעו חסידי גור.

ההיסטוריה של חסידות גור בישראל ובעולם רוויה במקרים של בנים ובנות שבגילים צעירים, לרוב עוד טרם נישואיהם, עזבו את המסורת המשפחתית ופרשו לעולם הגדול כחילונים לכל דבר. התופעה הזו, אגב, רווחת בחסידות גור הרבה יותר מאשר בחסידויות אחרות.

היום קוראים לזה "יציאה בשאלה". בעבר לא היה לזה שם רשמי וידוע בציבור. ההגדרה המקובלת, שנלחשה תמיד בשקט בין יודעי ושותפי סוד היתה, שהוא או היא "נהיו חופשיים". נטישת בן או בת את המסורת החסידית של ההורים הייתה אירוע משפחתי, אינטימי, מוצנע. לא אלה שעזבו את הבית ולא אלה שנשארו בחסידות וידעו עשו מזה עסק. הנוטשים עשו זאת בהכרה מלאה, בראש מורם, בלי להתנצל ובלי לחפש עזרה וסיוע. חלקם שמרו על קשר עם ההורים ובני המשפחה החסידיים וחלקם העדיפו לשמור על מרחק.

אכן, היו גם מקרים של הורים שהגיבו בכעס על המרידה של צאצאיהם וניתקו עמם מגע, אבל אלה היו מקרים בודדים, וגם הם, בחלוף השנים ועם הזדקנות ההורים, הסתיימו בחידוש הקשר.

הכרתי אישית בנים ובנות ממשפחות של חסידי גור שנטשו את מסורת אבותיהם לאחר שמאסו בדביקות המוקפדת של בני משפחותיהם.

לחסיד גור מפורסם בתל אביב, שנודע גם כגאון בתורה, היתה בת חברת קיבוץ של השומר הצעיר; חסיד גור אחר, תושב תל אביב אף הוא, שהיה מקורב לאדמו"רי החסידות ונודע בפעילותו הציבורית, היו בת ובן חילוניים שהקימו משפחות שניהלו אורח חיים חילוני; למשפחה חסידית שהיגרה מפולין בראשית שנות ה־30 והשתקעה בתל אביב, שאם המשפחה היתה צאצאית ישירה לאדמו"רי שושלת גור, היו שני בנים שהתנהגו כחילוניים; לחסיד גור שהיה בעל תפילה ועבר לפני התיבה בבית התפילה, השטיבל, היה בן לא דתי שכיהן כפקיד בכיר במשרד מבקר המדינה; חסיד בירושלים שנחשב בזמנו לאחד מחשובי חסידות גור היה אב לבן שהיה שחקן תיאטרון בתל אביב; לרמטכ"ל לשעבר היו שורשים משפחתיים בחסידות גור.

חסידים קשישים שעוד נסעו לאדמו"רי גור בפולין, נשאו בשקט ובצנעה את הכאב על נטישת ילדיהם את הנאמנות לחצר שהיתה כל עולמם. אני זוכר אותם מתפללים בשטיבל של החסידות ששכן ברחוב אחד העם סמוך לשיינקין במרכז תל אביב. זה היה השטיבל הגדול של חסידי גור בארץ, שאבי ע"ה הקים בשנות ה־30 המאוחרות ועדיין קיים ופועל היום ברחוב פיירברג בעיר. הכרתי אותם, את אבותיהם של פורקי העול. ביליתי שעות רבות במחיצתם ושמעתי מפיהם סיפורים ודברי תורה. הם אף פעם לא דיברו על בניהם ובנותיהם שמבחינתם סרחו.

זה היה הצד השווה לאלה שנטשו ולאלה שננטשו - הדעה והשכנוע העצמי שזה לא עניין לציבור ובטח שזה לא עניינו של הרחוב. זאת היסטוריה שכוחה ולא ידועה היום גם לרבים מחסידי גור. אלה שעזבו בעבר את דרך אבותיהם החסידים לא ביקשו חשיפה, לא הפיצו את תמונותיהם ולא פרסמו ברבים סיפורים וחוויות מעברם. אם רחשה בלבם טינה כלפי האופי התובעני של חסידות גור, הרי שהם לא דיברו על כך בפומבי. לא היה להם שום עניין לפגוע בחסידות שעזבו או לנקום בהוריהם. גם אם היו רוצים לעשות כל זאת – היו מתקשים. לא היה אז אינטרנט ורשתות חברתיות וגם לא היו ארגונים ופעילים שדאגו לגורלם ולעתידם של היוצאים בשאלה.

חסידות עילית

לתופעה של הפניית עורף לאורח החיים הדתי־חסידי והעדפת חיים חילוניים שרווחה בשנות ה־40 ה־50 ותחילת שנות ה־60 בקרב החסידויות שפעלו בארץ, ובמיוחד בקרב חסידות גור, היו כמה סיבות. אחת הסברות בגינן "נענשה" חסידות גור בריבוי היוצאים בשאלה מקרבה, היא כי היתה, אמנם באופן מורכב למדי, חסידות ציונית. האדמו"ר רבי אברהם מרדכי אלתר, שנפטר בירושלים בשנת 1948, לחם נגד תנועת הציונות באופן תקיף וחסר פשרות. אבל עשה זאת בדרך מקורית ומתוחכמת: הוא לחם בתנועת הציונית בנשק שלה.

כאמצעי לבלימת השפעתה בקרב חסידים וחרדים, הקים בפולין את ארגון "אגודת ישראל", ייסד עיתון יומי חרדי, יזם כינוסים של אדמו"רים ועסקנים חסידיים. האמצעי המועדף עליו מול התנועה הציונית הפסולה היה – עידוד עליה לארץ ישראל. האדמו"ר הזקן, שביקר בארץ חמש פעמים, היה חובב ציון מושבע, לא במאמרים ובהצהרות, אלא במעשים.

על האנייה בדרכו חזרה מביקורו הראשון בשנת 1921 כתב את המכתב המפורסם שכלל רשמים נלהבים משהותו בארץ והמלצה לעלות אליה. במכתבו פנה לחסידי גור בעלי יכולת ודחק בהם להשקיע את מממונם בארץ ישראל. ואכן, חסידי גור עלו לארץ לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה בהיקף ששום חסידות לא התקרבה אליו. רובם השתקעו בתל אביב. אחדים הביאו עמם הון, פתחו חנויות והקימו מפעלים. אך רבים מהם סבלו מחרפת רעב. המצב הכלכלי הקשה, קשיי הקליטה והעדר מערכת חינוך חרדית גרמו לכך שבניהם ובנותיהם של לא מעטים מהחסידים העולים עזבו את בתיהם ונטשו את משפחותיהם ואת אורח החיים החסידי. אם לוקחים בחשבון את עברה המפואר של החסידות, אין פלא שאותם יוצאים בשאלה לא הצליחו להתמודד עם התנאים החדשים בארץ; מאז יסודה של שושלת גור, על ידי האדמו"ר הראשון רבי יצחק מאיר, שהנהיג את החסידות בשנים 1866-1859, נחשבה גור כחסידות עילית, כסלתה ושמנה של תנועת החסידות והנבחרת של חצרות החסידות.

מוניטין אלה גברו והתפשטו תחת הנהגותיהם של אדמו"רי גור כרבי יהודה אריה ליב, הידוע בשם "שפת אמת" (1870־1905), ובנו רבי אברהם מרדכי. את מעמדה המיוחד של חסידות גור העצים וביצר בישראל רבי ישראל אלתר ששיקם את חצר גור לאחר האובדן של אלפי חסידים בשואה והפך אותה לחסידות הגדולה בישראל. חסידות גור הנהיגה את לימוד התורה כיסוד המרכזי והקובע של אורח החיים החסידי. יצוב לימוד התלמוד כגורם החשוב והעיקרי בחסידות הניב הנהגות ונוהלים מוקפדים בסדר היום של החסיד, בסולם העדיפויות שלו ובעולמו האישי. חסידות גור היא מסגרת דתית-רוחנית נוכחת, תובענית ומשמעתית. היא איננה מלטפת את מאמיניה ואיננה מחזרת אחרי מצטרפים חדשים. אבל זאת חצר חסידית פתוחה יותר מכפי שהיא מצטיירת ומוערכת. אף אחד איננו חייב להישאר במסגרת בניגוד לרצונו וכל אחד יכול ורשאי לפרוש מהמסגרת בכל עת ובכל שעה.

היציאה נבלמה

אלה ששואלים היום "מה קרה לחסידות גור?" הם אלה שאינם מכירים את חצר גור. בגור לא קרה שום דבר חדש. התקנות בתחום חיי האישות, שהפכו לאחרונה ליעד של ביקורת לעגנית והשתלחות בחסידות, הן תקנות ישנות שמיושמות מזה שנים באופן צנוע ושקט. אף אין זה סוד שלא מעטים מקרב החסידים אינם נוהגים בדיוק לפיהן. אבל איש לא עוקב אחריהם ושום עונש לא מושת עליהם. בגור קיימות גם תקנות אחרות, כאלה שאינן מעוררות תשומת לב משום שהן מונהגות ומיושמות באופן מוקפד בתחומים שאינם עסיסיים ומעוררים עניין כמו חיי אישות.

בישיבות ובכוללים לאברכים של חסידות גור נשמרת, למשל, תקנה של התעוררת משינה לפנות בוקר ללימוד שיעורי תורה. בתפילות שבת וחגים בבתי תפילה של חסידי גור מונהגות הפסקות בין התפילות שמוקדשות לשיעורי תלמוד. לפני שנים רבות, הנהיג האדמו"ר רבי שמחה בונים אלתר, הידוע בתואר "לב שמחה" (אביו של האדמו"ר הנוכחי) שורה של תקנות שמטרתן להגביל ולצמצם עלויות של חתונות ושמחות משפחתיות ושלפיהן, לחתונות מוזמנים רק בני משפחה ממעגל המשפחה הקרוב. משיחות עם עסקנים בחצר גור עולה כי היציאה בשאלה נבלמה זה כבר כתופעה כפי שהייתה בעבר אבל היא לא נעלמה לחלוטין. בשנים האחרונות, ואפילו ממש לאחרונה, אירעו מקרים של בנים למשפחות חסידיות ידועות בחצר גור, שהפסיקו לפקוד בתי תפילה, חדלו לקיים מצוות ואימצו אורח חיים חילוני.

"גור איננה חייבת דין וחשבון לאף אחד - מלבד לאלוהים", אמר לי חסיד גור מוותיקי החצר. "נכון שנהוגות בגור תקנות בתחומים שונים. גם ביחידה צבאית נבחרת דורשים מהחיילים דרישות נוקשות מיוחדות. זה מה שקורה בגור. זו חסידות מיוחדת ונבחרת שדורשת ממאמיניה אורח חיים ממושמע ומוקפד. קורסי טיס מתחילים עם חיילים רבים ששואפים להיות טייסים אבל רובם נושרים ונשארים רק הקשוחים והטובים. זה מה שקורה בגור".

אברך המנהל מוסד של חסידי גור, שבנו שירת ביחידה חרדית בצה"ל אמר בשיחה עמו: "אם כל כך רע אצלנו כפי שכותבים בעיתונים, אז איך זה שכל כך טוב? בשנות ה־60, בחג השבועות שבו חל יום הזכרון של האדמו"ר אברהם מרדכי, התפללו בבית המדרש בירושלים כאלף חסידים. בחג השבועות האחרון, הגיעו לחצר הרבי בין 15 ל־18 אלף חסידים. זאת קנאה. תמיד קנאו בחסידות גור".