"אפילו לא התחלנו": יואל מרשק חוזר כדי להשיב את הנעדרים

דקות לאחר מכן הטלפון שוב מטרטר. הפעם אחד מעוזריו של חסון מופיע על הצג. "אמרתי לכם", מרשק יורה אל תוך האפרכסת. "הסיפור הוא שהתברר לעם ישראל שזה שנתיים מדינת ישראל מאפשרת לעשרות משפחות מעזה לבקר בכל יום שני את הבנים שלהן בכלא נפחא ובכלא באר שבע, 1,650 אסירים. ובאותו זמן אנחנו לא יודעים מה עלה בגורל בנינו". לפתע מרשק מתרעם. "אל תגיד חללים", הוא אומר. "נעדרים!".

כמה דקות לאחר מכן מופצת לתקשורת הודעה מטעם לשכתו של חבר הכנסת חסון. "פניתי במכתב דחוף לשר הביטחון בעקבות מידע שהגיע לידי כי משפחות אסירי חמאס מעזה מגיעות לביקורים מדי שבוע בימי שני", נכתב שם.

מרשק מתרווח בכיסאו. "כל מי שיושב באופוזיציה, חד־משמעית יש לי קשר ישיר איתו", הוא אומר. 

"ישנם חברי כנסת טובים שהם חברים טובים של המשפחות, אבל הם בדעה שאסור לשחרר מחבל אחד". 

"שאלה הערכים שעליהם המדינה הוקמה". 

"רק ערכי. אין שום משמעות למספר המחבלים שישוחררו בעסקה. שום משמעות".

מרשק - שעומד כיום בראש מטה המאבק לשחרור הנעדרים בעזה, האזרח אברה מנגיסטו והחיילים אורון שאול והדר גולדין - היה גם מי שהחזיק במושכות הקמפיין ארוך השנים לשחרור החייל גלעד שליט ומי שהוביל להפעלת לחץ על הממשלה והעומד בראשה ללכת על עסקה. "ביבי רצה את העסקה הרבה לפני שזה קרה", הוא אומר. "זה לא קשור למחאה החברתית בכלל. הוא היה מזועזע מהמסע (צעדת הענק לירושלים כחלק מהקמפיין לשחרור שליט - ע"ר), 220 אלף איש במצטבר, וגם מכל הקמפיין, מכל הישיבה מול ביתו. אני יודע ששרה הרבה לפני כן רצתה. הוא פשוט לא היה מסוגל. הוא ואהוד ברק רצו, אבל לא יכלו להעביר את זה בממשלה. ברגע שהוא יכול היה, זה עבר".

חמש שנים אחרי, מרשק נקרא לדגל בשנית ומצא עצמו שוב מאחורי ההגה בקמפיין חדש לשחרור נעדרים ושבויים ישראלים מידי חמאס. כעת הוא בא מנוסה יותר, בוגר יותר. "אני לא חושב שפה הקמפיין צריך להיות ארוך כמו אצל גלעד שליט", הוא אומר. "אצל גלעד שליט קרו שני דברים: שנתיים ישבו, לא עשו כלום, אחריהן שלוש שנים עשו, ורק בשנה וארבעת החודשים האחרונים בני המשפחה עלו לירושלים להתיישב מול בית ראש הממשלה. מרגע שהוקם אוהל המאבק, הדברים זזו. אז הפעם מיד הקמנו את האוהל".

במובן מסוים, גם המאבק בהסכם הפיוס עם טורקיה הוא תוצר של הקמפיין הממושך לשחרור שליט. "ביקרתי את נעם שליט בבית שלו לפני חודש", מרשק מספר. "ואני מספר לו שפנתה אלי משפחת שאול ושואלת מה עושים. במשך שנתיים הם ישבו בבית ולא עשו כלום. פתאום נעם שליט זורק לי רעיון ואומר שהעסקה עם הטורקים יכולה להיות הזדמנות זהב. יצאתי משם, הרמתי טלפון לשתי המשפחות, אמרתי להן: 'זהו, נפל הפור, בואו נצא לדרך'".

לדבריו, יום שלם לקח לו לשכנע אותן. "תשמע, אלה משפחות מורחבות, לכל אחד יש שתי דעות. לאמא יש עשרה אחים, לאבא יש שישה אחים. לא פשוט לנווט מה כן, מה לא", הוא מספר. בעיה נוספת צצה: חששן של המשפחות מהפרת האיזון העדין שבין רצונן במאבק ורצונן להמשיך להיות בקשר עם הממסד. "היה ויכוח, להקים אוהל או לא, לצאת עכשיו או לא. אמרתי להם: 'חבר'ה, זה המנוף שיש. הטורקים'". לבסוף הן התרצו.

מרשק, חבר קיבוץ גבעת השלושה, הוא נצר למשפחת לוחמי פלמ"ח. אביו, בני מהרשק, היה מגיבורי הקרב לכיבוש מנזר סן סימון בירושלים סמוך לקום המדינה. יואל מרשק עצמו הוא סגן אלוף במיל', ומשרת ציבור במשרה מלאה - בין אם בשלוש הקדנציות שלו כרכז מחלקת המשימות של התנועה הקיבוצית, ובין אם כעת, כמתנדב מן השורה. אבל מעל לכל אלה, שמעו יצא בעקבות התפקיד הדומיננטי שלו במסע לשחרור גלעד שליט, שהגיע לסיומו באוקטובר 2011.

"תשמע, אני מאוד מבין אותן. אבל יש פה אדם חי, יש לנו עדות לפחות לאחד כזה. אני לא יכול להתווכח עם המשפחות. משפחות שכולות, אני מצדיע לכל מילה שלהן. אבל אני לא יכול לקבל את הטיעונים שלהן נגד העסקה. החיים יותר חזקים". 

"מבחינתי, זה בדיוק העניין של רעות הדדית. עם ישראל שונה מאחרים. האמריקאים בכלל לא מנהלים משא ומתן. עכשיו זה המבחן שלנו".

כשהוא אומר "עכשיו", הוא מתכוון לשבוע הקרוב. מרשק ומשפחות הנעדרים נושאות עיניים ליום ראשון הקרוב, אז תתכנס הכנסת לאשר את הסכם הפיוס עם טורקיה, שאינו כולל כעת סעיף המתנה דבר מה בהחזרת בניהם. מבחינתם, מדובר בהזדמנות שלא תחזור. "אנחנו הולכים השבוע לאותת: רבותי, זה השבוע האחרון. יש אפשרות עד יום ראשון להכניס משהו בהסכם – יום ראשון הוא קו פרשת המים, אבל עדיין אפשר לשכב על הגדר". 

בהתאמה, השבוע הורה מרשק למשפחות ולמתנדבים הרבים להחריף את המאבק. אתמול הגיעו כמה עשרות מהם לכלא נפחא שבמצפה רמון כדי למנוע ממשפחות המחבלים היושבים בכלא להגיע לבקרם, והיום הם צפויים להגיע לכלא מגידו כדי להפגין שם.

"לא נעבור על החוק. אני קודם כל איש חינוך. אני לא יכול לחנך אנשים לדמוקרטיה, ואז להפר את החוקים. אני עושה את כל המאמצים לעשות הכל בתיאום. אתה יודע מה זה להשיג אישור לחסום אמהות, לחסום סחורות?".

בתגובה הוא שולף מן הקלסר שלו את האישור המשטרתי ומצביע על סעיף התחייבות שלא לחסום תנועת בני אדם או כלי רכב. "כתוב פה שאני לא חוסם", אומר. "אבל הגענו להסכמה שלשעה קלה אני יכול לחסום ולא יותר". 

"תראה, אסור לאיש חוק לאשר דבר כזה. אבל בשטח, בהסכמה, ביצירת אמון בינינו, לשעה קלה הם מבינים אותנו. את הגמישות מול הצבא והמשטרה הצלחתי להשיג". 

האמון הזה נבנה במידה רבה בשנים שבהן עמד מרשק בקשר יומיומי עם הגופים הללו, במסגרת הקמפיין המתוקשר לשחרור גלעד שליט. אולם סייעה לכך גם העובדה שמלבד החזרת שבויים ונעדרים, הוא שקוע עד צוואר בפרויקטים רבים אחרים: הקמת שכונה לאתיופים בצפון, שליחת חרדים לעבוד בחקלאות בערבה ושקידה על קידום פתרון שתי המדינות. על כל אלה ואחרים זכה לפני כשבועיים באות הנשיא למתנדב. 

אלא שמאבקו הנוכחי להחזרת הנעדרים כמעט מנע ממנו להגיע לטקס. "הייתי צריך להיות בבית הנשיא בארבע וחצי", הוא מגולל. "בשעה שתיים אני מתקשר ללשכת הנשיא ואומר להם: 'תשמעו, אני רוצה להזמין את משפחות הנעדרים לטקס. אני אגיד לחלק מהמשפחה שלי לא לבוא'". תחילה קיבל אישור, ולאחר חצי שעה דחייה מוחלטת. 

"כנראה. אבל לקחו כמה שעות של טלפונים. אמרתי להם: 'אם הם לא באים, אני לא בא'. בסוף מתקשר אלי מנכ"ל לשכת בית הנשיא ואומר: 'אתה יודע מה, אחרי הטקס הנשיא יתקשר לכל אחת מהמשפחות בטלפון'. רק כשזה אושר סופית, קמתי ונסעתי". 

אלא שבשל איחורו, פספס מרשק את החזרה הגנרלית, כך שלא ידע כי על הבמה עליו לגשת לנשיא ריבלין וללחוץ לו את היד. אז ריבלין הגיע אליו. "אני עולה לבמה ועומד בצד כמו איזה נעבעך", מרשק אומר. "הנשיא ראה שאני לא בא אליו, אז הוא קם, זז עשרה צעדים עד אלי ולחץ לי את היד. חמש דקות דיבר איתי שם בקול רם על כמה קשה המאבק. והוא מסביר לי שעם ארדואן זה קשה, ועם חמאס, וכולם שומעים". 

"מישהו צריך להיות לא רק צודק, גם חכם. אני אומר לך שהעתיד יביא למשהו לא טוב. שאל אותי איזה בכיר מהממסד: איך אתה חושב שהטורקים יקבלו את זה מבחינת הכבוד הלאומי שלהם, שיכניסו להם עכשיו תיקון בתוך ההסכם? לא יודע. אבל ביבי עשה הסכם. מבחינתו, הסכם טוב. מבחינתנו, החלק החשוב ביותר פשוט נכשל. מה שיפה פה שלא צריכים להפעיל כוח. חמאס מאוד מעוניין בבית חולים, בתחנת כוח, בסחורות, הרי בכל שבוע נכנסות 26 משאיות. אז צריך להתנות את קיומו של ההסכם באותו סעיף לפתיחת המשא ומתן על השבת הנעדרים בעזה. כרגע הם רוצים לשחרר 50 משוחררי גלעד שליט עבור פתיחת המשא ומתן".

"אז גם אנחנו נתבצר". 

"כשייפתח המשא ומתן. אחר כך יתחיל הקרב הכי גדול, על המחיר. אז אנחנו צריכים להתחיל את הקרב על המחיר עכשיו? למה? אתה יודע שמתוך 50 האסירים שחמאס דורש כדי להניע הידברות יש רק רוצח אחד? כל היתר נעצרו על כל מיני התנהלויות שעומדות בניגוד להסכמים שחתמו עליהם. ריבונו של עולם, יש לישראל 14 אלף מחבלים בכלא. מה יש לעשות איתם?" 

הוא שותק לרגע ומתכנס בתוך עצמו. לבסוף אומר: "מה יש לחלופין? כשמשא ומתן תקוע, לשני הצדדים זה נוח. על כל אחד רובצת 50% מהאשמה, במקרה הזה על חמאס ועל ביבי". 

"מדינת ישראל ערבה לכל אזרחיה. שילמנו כבר 1,027 אסירים על גלעד שליט אחד".

כשנכנס לעובי הקורה בנושא גלעד שליט, עוד שימש מרשק רכז המשימות בתנועה הקיבוצית. כעת הוא אדם פרטי. כך קרה שהמשפחות פנו אליו בנפרד. "משפחת מנגיסטו פנתה אלי דרך חבר של הבן המאומץ שלי, שהוא אתיופי ופעיל במאבקים של העדה", הוא מספר. זה קרה לפני כחצי שנה. לפני כחודש פנתה אליו משפחתו של החייל אורון שאול. "הקשר קרה דרך האיש שאחראי לטיפול בנפגעים בקיבוץ הדתי, סא"ל במיל' אבישי טבת", מספר מרשק. "הוא הרים אלי טלפון, אמר שהמשפחה מבקשת שאתייצב אצלם. שהם לא יודעים מה לעשות. הרמתי להם מיד טלפון, למחרת הייתי אצלם. ישבתי שם איזה חמש שעות, והם שכנעו אותי להתגייס מיד". 

סיוע למשפחתו של הדר גולדין היה רק הצעד המתבקש הבא. אלא שהוא מוצא הבדל יסודי בינם ובין זו של שאול. "לפי דעת משפחת שאול, הבן שלהם עדיין חי. גולדין עשו הלוויה, הם לא", הוא אומר. באשר לגורלו של מנגיסטו, הוא מעריך כי הוא בחיים, אם כי לא מוכן לשים על כך את כל כספו. "מבחינת חמאס, מנגיסטו הוא ביצת זהב", מרשק מעריך. "תראה, גלעד שליט היה מופנם. המופנמות שלו היא ששמרה עליו מכל משמר. הוא לא טיפס על קירות, היה מסוגל אפילו לצחוק ולשוחח עם השומרים שלו. אצל מנגיסטו אף אחד לא יודע מה עלה בגורלו. האם הוא חי או מת. אבל אם יש להם שכל, הם שומרים אותו בחיים".

"חמאס יודעים מזה. בהתחלה הם הפיצו שהוא חייל, אבל אני אישית לקחתי מכתבים מבאר יעקב שמעידים על מצבו הבריאותי, שהוא היה מאושפז, ומכתב ממשרד הביטחון שהוא שוחרר לגמרי משירות צבאי. העברנו את זה לחמאס דרך גרשון בסקין". תשובה לא קיבלו.

"לא. יש משלחת פלסטינית שמבקרת בארץ, הוועדה לאינטראקציה עם החברה הישראלית, זאת ששר הביטחון מנע ממוחמד אל־מדני, שעומד בראשה, להיכנס לארץ. רציתי שהם יבואו למאהל כדי לנסות לגשש. הם ביקשו אישור מאבו מאזן לפני שבוע. עד לרגע זה לא קיבלו". 

שלושת בכירי חמאס שמחזיקים במנגיסטו ידועים. מרשק שולף מסמך ומורה על שמותיהם. עם זאת, הוא אומר, ההגעה אליהם דרך בכירי הרשות הפלסטינית היא משימה קשה, "כי אצל הפלסטינים אין חיבור בין הדרג הצבאי לדרג המדיני", כדבריו.

מרשק יודע שאם הכנסת תדחה את הקריאה להכניס להסכם עם טורקיה סעיף שיתנה את הסיוע לעזה בשחרור הנעדרים או לפחות בפתיחת משא ומתן לגביהם – הפופולריות הציבורית של קמפיין המשפחות תצלול באחת. עם זאת, בטווח הרחוק, הוא מאמין שדברים ישתנו לטובתו. "גם אם ביום ראשון שני שלישים מהעם יהיו נגדנו, אני יודע לאן אני צועד. זה ייקח כמה חודשים שיראו שאין משא ומתן, והעם יהיה איתנו. אנחנו לא נאפשר את הביקורים (של משפחות האסירים הפלסטינים - ע"ר), אנחנו לא נאפשר את הסחורות (מעבר הסחורות לעזה - ע"ר). אתם תראו אותנו מדליקים את כל המדינה בכל פינה ופינה. עוד לא התחלנו בכלל".

בטווח הקרוב כבר יש לו תוכנית פעולה. בשבוע הבא הוא מתכוון לצאת במעין משא ומתן עוקף ממשלה, הידברות ישירה עם תושבי עזה, כפי שעשה אז, בקמפיין לשחרור שליט. "אני מתכוון לנסוע למקום שבו מנגיסטו עבר את הגבול, ואני הולך להביא לשם את המשפחה ולפתוח במשא ומתן עם חמאס. בזמן המאבק למען גלעד שליט היה לי קשר עם אנשים בעזה. פעם אחת הם הביאו אמהות של אסירים, ואני הבאתי אמהות ישראליות, זה קרה בפינה של נחל עוז. מהצד העזתי דיברה אישה בפלאפון, ובצד שלנו השמעתי את זה ברמקול. ופתאום באמצע אנשים צעקו מרוב התלהבות: 'בואו נלך אליהם, נחבק אותם'. משני הצדדים התחילו לנוע לעבר הגדר. איבדו לגמרי שליטה. הצבא ירה באוויר כדי לעצור, כולם באו אלי בטענות, אבל לא יכולתי לשלוט בזה. מה יהיה הפעם? אני לא יודע".

"לא", פוסק. "זה לא יהיה נכון". 

מרשק מתעטף בשתיקה, ואז מהנהן כמו לעצמו. "תן לי לחשוב על זה", אומר בחיוך קטן.