עושים שכונה: אחרי שגרף הצלחה בלוד, פרויקט דיור הסטודנטים מתרחב

למעלה ממאה איש התאספו בבוקר קר אחד בנובמבר 2015 מחוץ למוזיאון ברוקלין הוותיק שבניו יורק. על פניהם הבעה נחושה ובידיהם שלטים ומכשירי מגפון. בתוך החלל החמים של המוזיאון התקיים באותה שעה כנס הנדל"ן של הרובע, הגדול שברובעי העיר. ביודעין או שלא, יזמי הנדל"ן הרבים שפקדו אותו נגעו בעצב רגיש של התושבים המקומיים. "שהמוזיאון לא יספר לי שהוא לא מודע לסבל שהתושבים פה עוברים", אמרה אחת המפגינות לעיתון מקומי, "הם פשוט לא היו צריכים לקיים את הכנס הזה". היא באה כדי למחות על התופעה שהלכה והתרחבה בשכונה שלה, שהפכה בשנים האחרונות לתופעה כלל-עולמית: ג'נטריפיקציה. ובפשטות - כניסה של בני המעמד הבינוני-גבוה אל אזורים מוחלשים, כשהמטרה היא להזרים כסף רב אל תוך השכונות והפיכתן לפניני נדל"ן יוקרתיות.

בברלין גרמה התופעה ל־3,500 מפגינים לצאת בתחילת השבוע בזעם לרחובות העיר ולהתעמת עם 1,800 שוטרים. 123 מהם אף נעצרו. גם בישראל זה קורה, למשל בשכונת נווה צדק בתל אביב או בשכונת נחלאות בירושלים. כניסת הון חברתי ופיננסי היא לכאורה תופעה מבורכת, טוענים המוחים, אלא שעל הדרך נדחקים המקומיים החוצה, משום שאינם יכולים לעמוד במחיר המחיה החדש במקום שהיה ביתם שנים רבות.

"זאת אחת המשוכות הגדולות שאנחנו מנסים להימנע מהן", מבהיר יובל בדולח, "מצב שבו אתה אומר, 'אני באתי להציל אותך, עכשיו אדחוף אותך החוצה ואקח את כל מה שיש למקום להציע".

בדולח, 32, הוא מנכ"ל פרויקט "תוצרת הארץ": הפרויקט שהביא לפני חמש שנים את חבר הכנסת איציק שמולי לגור עם כמה חברים בבלוק בלוד. גם בדולח מתגורר מאז בלוד, עד מקרוב לתהליך שבו 30 סטודנטים שהתחילו את ההיטמעות הרכה הזאת תופחים ל-300 הסטודנטים ובוגרי התוכנית שמתגוררים בעיר כיום. לפני כמה חודשים הוא הבין שהגיע הזמן להתרחב למקומות נוספים ושלח את חברו, שי אילן, לבני ברק.

"זה התחיל מסתם נסיעות שעשיתי באוטו", מספר אילן, "חיפשתי מקום שנוכל להקים בו קהילה נוספת והגעתי לפה". אילן, 29, הוא בוגר קהילת לוד בעצמו. שנתיים התגורר שם, וכעת הוא מופקד על הקהילה הטרייה בשכונת פרדס כץ, צפונית לציר ז'בוטינסקי הסואן. הקהילה הזאת הוקמה לפני שלושה חודשים בלבד, וכבר מושכת תשומת לב מקומית. "בהתחלה הגעתי לבתי ספר, מרכזי נוער, והכי חשוב – למתנ"ס פה, יש אחד לכל האזור", ממשיך אילן, "אמרתי להם שאני מהתאחדות הסטודנטים. כשמנהלת המתנ"ס שמעה על מה שאנחנו רוצים לעשות פה, העיניים שלה התרחבו". אילן סיפר לה על קהילת הסטודנטים בלוד, הסביר איך זה יכול לעבוד גם בשכונה שלה, ודאג גם להפיס את דעתה ולהפריך את חששה העמוק: ג'נטריפיקציה לא תהיה פה. אחת המטרות, חזר והדגיש, היא גם למנוע מאוכלוסיות חזקות לעזוב.

וזה לא הסוף. בחודשים הקרובים יוקמו קהילות נוספות, מקריית שמונה, שתארח את הסטודנטים של מכללת תל חי הסמוכה, דרך קריית מלאכי ורהט, שאליהן יגיעו סטודנטים ממכלת "אחווה", ועד שדרות וקיבוץ נחל עוז, לשם יגיעו סטודנטים ממכללת ספיר הדרומית. ריקוד ההיטמעות העדין שהונהג בלוד ומונהג כעת בבני ברק, שם הסטודנטים כולם ממכללת שנקר, תופס באותה מידה בשאר המקומות.

"מצד אחד אנחנו הולכים לסטודנט ואומרים לו 'אתה הולך ללוד, קריית מלאכי או רהט'. מצד שני, הוא צריך להבין שהתושבים האלה זאת לא ביצה שהוא צריך לייבש. הוא לא הולך 'להציל' אף אחד. זה משהו שאנחנו מאוד עובדים עליו. ברגע שאתה גר בבניין, אם יש בעיה בביוב זאת גם בעיה שלך. אתה לא הולך לנהל ועד בית שם, אתה תעשה תהליך של איגוד תושבים", מסביר אילן, "הדרך היא להיות חלק, לא להשתלט. להתייצב יחד עם התושבים. לכן למשל אנחנו מתעקשים על פיזור של הסטודנטים. בכוונה לא שוכרים כולם את הדירות באותו רחוב. אנחנו גם לא נביא 600 איש לפרדס כץ, אלא נדע להביא את היחס הנכון. עד 150-200 סטודנטים ובוגרים לכל היותר. בתהליך של שנתיים-שלוש אתה תראה את השכונה משתנה מקצה לקצה".

אתר בנייה מנומנם

הפרויקט בלוד החל כיוזמה עצמאית של התאחדות הסטודנטים, ומומן מכספי תרומות עצמאיות. לפני כשנה הגיע לביקור שר החינוך היוצא שי פירון ואחריו הגיע גם השר הנכנס נפתלי בנט. שניהם הבינו שקורה שם משהו שכדאי לאמץ. "הפכו את זה לפרויקט ממשלתי", מספר בדולח, "משרד החינוך ביקש מאיתנו מיפוי של יישובים לפי מספר פרמטרים". בראשם, הדירוג הסוציו-אקונומי של המקום. רק אשכול 5 ומטה יהיו זכאים. לוד, למשל, נמצאת באשכול הרביעי, בני ברק בשני.

"המטרה שלי היא שאנשים יאמרו, 'גם בפרדס כץ טוב לחיות'", מצהיר שי אילן. סביבו נוף אקלקטי; מצד אחד בתי שיכון מתפוררים, ומצד אחר קומפלקס בניינים מוריק ומטופח. ובין אלה ואלה בתי כנסת בכל פינה ופחי אשפה פתוחים. אתר בנייה מנומנם. גם הנוף האנושי פה משתנה. מנעד התושבים נע בין מסורתי לחרדי. גברים מזוקנים ממהרים מאי פה לאי שם, אישה בשביס דוחפת עגלת תינוק וחברתה סוחבת בעמל שקיות עמוסות מצרכים. גבר במכנסיים קצרים חולף באופניים ועוצר כדי להתבונן בדבוקת בני הטובים שמתהלכת מעדנות ברחובות ילדותו. "אלה סטודנטים שבאו לגור פה עכשיו, אחר כך הם יחזרו לבתים שלהם ברמת אביב ויגידו, 'כמה קשה שם'", הוא אומר בסרקזם. סטודנטית בשם ניצן פונה אל האיש ושואלת אם יש לו ילדים. האיש משיב בחיוב. "אז תרשום אותם לקייטנה", היא אומרת, "יש לך עד סוף היום". לפתע האיש נראה מפויס יותר. "את יכולה לשלוח לי פרטים?" הוא שואל, והסטודנטים שלידה מצביעים על שלט קטן שנתלה על קיר מודעות סמוך. "פרדס קיץ!", נכתב בו בגדול, "בואו לחוויה ויצירה עם קהילת הסטודנטים בפרדס כץ. המחיר עומד על 20 שקלים".

"לא רצינו לקחת כסף", אומר אילן, "אבל בעצה עם הקהילה המקומית החלטנו לקחת סכום סמלי, בשביל המחויבות של הנרשמים". האיש על האופניים שומע, ועכשיו הטון שלו משתנה לגמרי: "אני חושב שזה מצוין שחבר'ה כאלה יבואו לגור במקום כזה. אבל שיהיו פה לא כמה חודשים-חצי שנה, שיהיו פה שנתיים".

תהליך של ניסוי וטעייה

משרד החינוך היה כל כך מרוצה מהפרויקט, עד שהחליט להזרים 15 מיליון שקלים לטובתו. 16,000 שקלים מתוכם מושקעים אישית בכל סטודנט וסטודנטית - 10,000 למלגת לימודים, ועוד 6,000 לטובת סיוע בשכר דירה, שנמוך ממילא במקומות שאליהם הם נשלחים. בתמורה, הסטודנט המיועד אכן מתחייב להתגורר במקום שנתיים לפחות, שבהן יפנה בכל שבוע שבע שעות מזמנו לפרויקט, לכל הפחות. ארבע מתוכן ישקיע בפרויקטים שונים לטובת תושבי השכונה, ושלוש שעות לטובת חבריו לקהילה. "תתחלקו לקבוצות של ארבעה", מורה סטודנטית בשם נוי, "המטרה שלכם היא להקים מבנה מהגפרורים שחילקתי לכם ולהוציא אחד בלי שכל המגדל יקרוס". בסלון הדירה הקטן שבו היא יושבת, מצטופפים סביבה חברי הקהילה של בני ברק – על כיסאות, על דרגשים, על ספות ועל הרצפה. "המטרה של המשחק היא לבחון עבודת צוות", מסבירה נוי, וחבריה נענים לאתגר. הם ישבו בסלון הזה בשלוש השעות הקרובות, כשם שקורה בכל שבוע. "ערב קהילה", כך הם מכנים את זה. ניסיון מוכני ליצור גיבוש פנימי כדי להקל על האתגר שממתין להם בחוץ. "זאת לא תנועת נוער", מבהיר שי אלין, "אנחנו רוצים ליצור פה גיבוש שהוא מעבר לסתם קבוצת חברים. לא הגעתי ללוד בשביל הקהילה, אלא בשביל העשייה החברתית. אבל יצאתי משם עם קהילה".

הפעילות עם תושבי השכונה היא לב הפעילות שלהם, סיבת הסיבות להימצאותם שם. אלא שזאת גם המשוכה השנייה; איך להושיט יד למקום נחשל, עם כל הכוונות הטהורות שבעולם, בלי להיתפס כדוד העשיר מאמריקה שבא לעזור לילידים דרך זכוכית עבה. "זה תהליך של ניסוי וטעייה", אומר אילן, "אבל הרעיון הוא שאנחנו לא עושים שום דבר בעצמנו, אלא יחד עם התושבים. קרה פעם בלוד שראינו איזה מתחם מתחת לאחד הבניינים, שעמד שם פארק הרוס. אמרנו להם, 'חבר'ה, הקמתם ועד בית, אתם מאוגדים, בואו נפנה לרשות המקומית ונרים את זה'. אבל במשך כמה שבועות ניסינו ולא הצלחנו. עד שאחד התושבים אמר לנו, 'חבר'ה, תירגעו. את הפארק הזה אנחנו הרסנו'". כששאלו למה התברר שהפארק היה מוקד משיכה לצעירים בשעות הלילה, לשתות ולהתפרע עד שעות הבוקר. "לא נעבוד בצורה הזאת יותר", מצהיר בדולח, "שעוד לפני ששאלנו, כבר חשבנו שידענו מה התשובה. אתה עובד עם קהילה, ולא פעם צד אחד לא מבין את הצד האחר. צריך רק להקשיב ולהיות חלק מזה באמת".

"אני לא אוהב את המילה 'אליטות', יש לזה קונוטציה שלילית", מוסיף אילן, "אני גם לא חושב שאני סוג של אליטה. אני כן רוצה לעזור לתושבים בנקודות מסוימות, אבל בשיתוף פעולה איתם. אני לא בא בתור פותר בעיות".

ובכל זאת, בעמוד הפייסבוק של הקבוצה ניכר כי שטף המחמאות שקיבלו עד כה מצד תושבים שהשתתפו בפעילויות שהספיקו להקים בבני ברק עד כה – יריד ספונטני ברחבת בית ספר מקומי למשל – גרר גם פניות תושבים אל חברי הקהילה לסייע בפתרון בעיות יומיום. בעיית עכברים, למשל, או אי פינוי פחים.

"תמיד יהיו אלה שיאמרו לנו, 'אלה שבאו משינקין'", אומר בדולח, "אישית אני לא מבין את ההבדל ביני ובין השכנים שלי, אבל כנראה שרואים עלי שאני שונה. לא מבין איך. אני מניח שבחלק מהדברים אתה מצליח יותר, ובחלק עוד יותר".