ילדות נשכחת: האם שכחת ילדים ברכב היא הזנחה הורית?

יום שלישי בשבוע שעבר היה עוד יום שבו נשברו שיאי החום, וההקלה לא נראתה באופק. בתחנת משטרת ערד המזגן עבד במלוא המרץ כשהטלפון צלצל. על הקו הייתה אישה נסערת, שסיפרה על תינוקת שנמצאה בתוך רכב נעול. רפ"ק איציק אמסלם, קצין האג"ם וממלא מקום מפקד התחנה בעיר, ניסה להבין היכן היא נמצאת, אך האישה התקשתה לדבר.

"כשגילינו שמדובר באזור התעשייה, נסעתי במהירות למקום עם עוד מספר ניידות", נזכר אמסלם. "כשהגענו הצוות הרפואי כבר ביצע ניסיונות החייאה בתינוקת ועל פניהם ראינו שהמצב קשה מאוד. ברקע הסבתא השתוללה, היסטרית, והאמא צרחה זעקות שבר שקרעו את האוזן ואת הלב".

בעוד הצוות מנסה להציל את חייה של באר הורוביץ, תינוקת בת תשעה חודשים מסוסיא, אמסלם החל בעבודה המשטרתית ותשאל קרובת משפחה שהייתה במקום. "מדבריה עלה שהסבתא הורידה את האם במקום עבודתה, באזור התעשייה בערד, ובמקום לקחת את התינוקת לפעוטון, היא המשיכה לעבודתה. עד שחזרה לרכב, אחרי ארבע או חמש שעות, הילדה נשארה שם בחום הנורא. במקרה כזה כל דקה היא נצח".

בינתיים הגיע גם האב למקום וכן עובדות סוציאליות של עיריית ערד ומועצת הר חברון. ההורים הוכנסו לאחד המשרדים ושם בישר להם רפ"ק אמסלם את הבשורה המרה. "ההורים ביקשו להיפרד מבתם ולא ניתן היה לעשות את זה, כי במקום היו המון צלמים ואזרחים סקרנים. נסענו בשיירה לכיוון תחנת המשטרה ושם, בחנייה של התחנה, הם נפרדו מהילדה. כשראיתי את ההורים מתקשים להיפרד מהילדה זה ריסק אותי. יחד איתי היו שוטרים שאני מכיר כקשוחים וגם הם הזילו דמעה מאחורי המשקפיים הכהים".

צער כפול

מנתוני ארגון "בטרם" לבטיחות ילדים נראה כי קיימת עלייה משמעותית במקרי מוות כתוצאה משכחת ילדים ברכב. בשנה שעברה נפטר פעוט אחד, והשנה ארבעה ילדים קיפחו כך את חייהם. בשמונה השנים האחרונות אירעו 399 מקרים שבהם ילדים נשארו לבד ברכב – הן בגלל שכחה והן בשל נעילתם בטעות. 448 ילדים היו מעורבים במקרים אלו, ו־22 מהם מצאו את מותם ברכב. על פי נתוני הארגון, ב־77% מהמקרים היו מעורבים ילדים עד גיל 3.

מאז המקרה לא יצרה משטרת ערד קשר עם בני משפחת הורוביץ. "לא התעקשנו על נתיחה או צילום הגופה. במקרים כאלה אנחנו נותנים ספייס, לא מעיקים", אומר אמסלם. "גביית עדות היא חשובה, אבל אם בשלב זה נקבל אותה מצד שלישי, כמו שעשינו, זה מספיק. אחרי השבעה נחזור ונדבר".

גישת המשטרה, המקלה במקרים מסוג זה, מצטרפת לגישת הפרקליטות, שעל פי הנחיית פרקליט המדינה איננה מגישה כתבי אישום. "ממה שראו עיני וממה שאני מבין, המשפחה כבר קיבלה את העונש החמור ביותר", הוא אומר. "אם נעניש אותם נגרום צער כפול".

לגבי הטענה שענישה מובילה להרתעה הוא מסביר "לדעתי ההרתעה מגיעה מפרסום הסיפור בתקשורת וברשתות החברתיות. אני לא חושב שכתב אישום במקרה כזה יכול להרתיע. הסבתא ששכחה את התינוקת ברכבה לא התעוררה באותו הבוקר ותכננה לעשות את זה. צריך להזכיר כל הזמן לציבור שחובה לשמור על ערנות, לנקוט אמצעי זהירות. אני חושב שהעלייה במקרים בשנים האחרונות קשורה במידה רבה לטלפונים הניידים. הנה, אני מדבר עכשיו בטלפון, הגעתי לתחנה ואני ממשיך את השיחה מחוץ לרכב. הטלפון הנייד מסיח את הדעת".

אמסלם מציע מספר המלצות אופרטיביות שימנעו שכחת ילדים ברכב: "אני ממליץ שהורים יחשבו מה יכול להלחיץ אותם או להסיח את דעתם, ומהן השעות הקריטיות שבהן מקרה כזה עלול לקרות. ישנן עשרות אפליקציות להורים שמתריעות ומזהירות, וחשוב שהגננות יעדכנו את ההורים מי לא הגיע לגן. פתרון פשוט יותר הוא לקשור חוט בצבע בוהק על צרור המפתחות שיזכיר. ניתן גם לחבר חוט קפיצי בין צרור המפתחות לכיסא התינוק. פתרון נוסף הוא לשים את התיק או את הטלפון הנייד מאחור. אני אישית שמתי לעצמי תזכורת בנייד, עשר דקות לאחר שעת ההגעה לעבודה. אבל אולי חשוב יותר שתהיה חקיקה שמחייבת התקנת מערכת התראה ברכב".

ביולי 2002 יצאה הנחיית פרקליט המדינה (הנחייה 2.13) המבקשת "להדגיש את מדיניות ההעמדה לדין של הורים החשודים בהזנחת ילדיהם, בין על ידי השארתם ברכבם, ללא השגחה, ובין במניעת טיפול ובהזנחה מתמשכת, או בכל דרך אחרת - וזאת בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה".

על פי ההנחיה "בכל מקרי הרשלנות (ואף במקרי רשלנות חד־פעמית ורגעית) של הורים שהזניחו את ילדיהם, שלא הסתיימו במוות או בפגיעה בילדים - קיים ככלל עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האינטרס הציבורי בהעלאת רף הזהירות של הורים כלפי ילדיהם, והצורך בהרתעת הרבים".

פרקליט המדינה מייחד סעיף נפרד למקרים של השארת ילד ברכב. "חריג לכלל זה עשוי להימצא במקרי רשלנות חד־פעמית ורגעית של הורים, אשר הסתיימו במות ילדיהם - דוגמת השארת ילדיהם ברכב ללא השגחה - שבהם לא יהיה בדרך כלל עניין לציבור בהעמדת ההורים לדין, בשל האסון הכבד שפקד אותם, וזאת כאמור בכפוף לנסיבותיו הספציפיות של כל מקרה ומקרה".

מבחן האדם הסביר

רפ"ק רונן עמרם, קצין החקירות והמודיעין של תחנת עיירות בנגב, דווקא מתחבט בשאלה אם יש להעמיד לדין הורים ששכחו את ילדם ברכב. ב־22 ביוני הוא היה בין הראשונים שהוזעקו ליישוב א־סייד, שם נמצאו בתוך רכב סגור מוחמד אסדי בן ה־3 ואחיו אחמד אסדי בן ה־4. פרמדיקים של מד"א שהגיעו למקום נאלצו לקבוע את מותם.

בחקירתו סיפר האב, קאסם אסדי, כי הוא הסיע את אשתו לעבודה ונסע לעבודתו בבית הספר של היישוב. שני הילדים, שישנו בספסל האחורי, נשכחו מלבו. גם כשנכנס לרכבו אחרי שעות של עבודה לא הבחין בילדים. רק כשהגיע לאסוף אותם מהמטפלת הבין שהילדים לא הגיעו. כשחזר לרכבו מצא אותם שם, ללא רוח חיים.

"זאת זירה קשה לכל אדם, קל וחומר להורה", נזכר עמרם. "כאבא לשלושה ילדים, עבורי המראה היה בלתי נשכח ובלתי נתפס. בסופו של דבר אתה מנסה לחזור לעובדות, ומזכיר לעצמך שמדובר בהורים נורמטיבים ואם להם זה קרה - זה יכול לקרות לכל אחד. כשנפגשנו עם האבא לראשונה הוא חזר ושאל 'איך זה קרה לי?'".

לדברי עמרם גביית העדות נועדה להבין את השתלשלות האירועים ולאסוף ראיות, אבל גם להשתמש בממצאים כלקח לאירועים נוספים. "כשניתן לגבות את עדותם של ההורים אנחנו מנסים לשחזר איתם לאחור מה היה. מתי הם יצאו הבית, מתי שוחחו עם הילד בפעם האחרונה. במצב כזה ההורים מסרבים להאמין", הוא אומר.

לאחר התייעצות עם הפרקליטות שוחרר האב לביתו. "במקרה הזה לא מדובר בחוסר זהירות או ברשלנות", מסביר עמרם. "זה קורה בגלל היסח הדעת, בגלל שהאב היה טרוד". אך למרות זאת וברמה האישית, עמרם חולק על הנחיית פרקליט המדינה שלא להגיש כתב אישום, ומזכיר את הכרעת הדין המפורסמת של היועץ המשפטי לממשלה נגד מרדכי בש משנת 1964.

בש, תושב חיפה, הוריד לחצר מקרר ישן שלא היה לו עוד צורך בו. מספר שבועות אחר כך שיחקו שני ילדים בחצר, ובמהלך המשחק התחבאו בתוך המקרר שעמד ללא השגחה. היות שבימים ההם דלתות מקררים לא נפתחו מבפנים, שני הילדים ננעלו בתוכו ונחנקו למוות. בש הועמד לדין בגין גרימת מוות והורשע בבית משפט השלום. לאחר שערער על ההרשעה, בית המשפט המחוזי זיכה אותו. היועץ המשפטי לממשלה ערער על החלטה זו לבית המשפט העליון, וזה הרשיע את בש.

בהכרעת הדין קבע השופט חיים כהן כי במבחן "האדם הסביר", בש היה יכול לצפות מראש את תוצאותיו של מעשה השארת המקרר ללא השגחה. "כחברה אנחנו צריכים ליצור נורמה ומנגנונים שימנעו את המקרה הבא. כל ילד שנציל הוא עולם ומלואו. שיתוף הפעולה צריך להיות מצד כולם – מערכת אכיפת החוק, משרד התחבורה, מערכת החינוך וכמובן ההורים. הגיע הזמן שגם המחוקק ייתן דעתו למקרים האלה. הייתי רוצה לראות הצעות חוק, אם זה בתחום התחבורה, כמו חובת התקנת מנגנון ברכב, ואם זה בחובת הודעה של מוסד החינוך על הגעה של הילדים. אי אפשר להמשיך ככה יותר. חייבים להתעורר".

המלחמה על החיים

גם באשדוד התרחשה טרגדיה דומה השנה. ב־30 במאי נקבע מותו של תינוק בן שנה וחצי, שנשכח ברכב במשך ארבע שעות. בחקירה ראשונית סיפר האב כי פיזר בבוקר את הילדים בבתי הספר והגנים וחזר הביתה לישון. רק כשהתעורר נזכר בבנו הקטן. כשהגיע לרכב מצא אותו בכיסאו ללא רוח חיים.

רונית צור, ראש מינהל שירותים חברתיים בעיריית אשדוד, היא הגורם שריכז את הטיפול במשפחה. בימים הקרובים תצא העירייה במסע פרסום בנושא בטיחות הילדים בקיץ, בדגש על שכחת ילדים ברכב. "העירייה מפעילה מערך כוננים שמורכב מנציגי שירותי הרווחה", אומרת צור. " בכל מקרה חריג שבו מעורבים קטינים, הם יוצאים מיד לשטח בראש ובראשונה כדי לתת תמיכה רגשית ולהעריך כיצד ניתן לסייע בעזרה ובשיח עם ילדים נוספים במשפחה. אנחנו אנשי מקצוע ותפקידנו להתערב בשעת משבר".

לדבריה, הטיפול משתנה בהתאם למשפחה. "יש משפחות שמבקשות תמיכה נפשית, יש משפחות שצריכות עזרה עם הודעה לקרובים ולילדים ועם סידורי הלוויה, ויש משפחות שיבקשו מאיתנו לעזוב את המקום. במקרה כזה נמתין מחוץ לבית וננסה בזהירות עוד כמה פעמים".

כמובן שאותם רגעים ראשונים לאחר קבלת הבשורה הם קשים ביותר למשפחה. "בשלב הראשון נמצאים בתמונה כוחות ההצלה והמשטרה, וכשהם מאפשרים לנו אנחנו נכנסים לתמונה כמעגל שני. בהתחלה אנחנו פחות מדברים, אלא פשוט נמצאים שם. דיבור לא בהכרח עוזר באותו הרגע. כשאדם נמצא בהיסטריה ולא מפסיק לצרוח, אנחנו שם כדי לחבק, להכיל, לתת מים, להרגיע. יש טכניקות שעוזרות לאנשים ברגעים כאלה לאסוף את עצמם מבחינה פיזיולוגית, תהליך של נשימה שמחזירה את המערכת לתפקוד סדיר".

לעתים יש צורך בטיפול תרופתי להרגעה. "אם אנחנו מתרשמים שאחד ההורים בהיסטריה, אזמין רופא שיטפל בו. מהניסיון שלי, ובלי להכליל, בדרך כלל הנשים במקרים כאלה מתפקדות טוב יותר. לאמא יש עוד ילדים סביבה, אז היא יותר אסופה. גברים לעתים קרובות משתתקים לגמרי, או מאבדים את זה. אבל זה משתנה ותלוי במידה רבה במעגלי התמיכה. הסביבה של המשפחה, הקהילה, הרגישות התרבותית – כל אלה משתנים שמשפיעים".

לאחר ההלם הראשוני, מגיעה תקופת ההתמודדות עם האסון. המדינה מתקצבת את הרשות המקומית, שמציעה מגוון טיפולים, פרטניים ומשפחתיים. כשאחד ההורים הוא זה שמעשיו הביאו למות הילד, הטיפול קשה שבעתיים. "ככלל, מהרגע הראשון שנולד ילד קיימים בנו רגשות אשמה", מסבירה צור. "קל וחומר שמדובר במעשים שהובילו למותו השל הילד.

"כשההורה גרם לכך ההתמודדות כמובן לא פשוטה ונדרש תהליך ארוך עד שהוא יצליח לסלוח לעצמו. יש כאלה שלא מסוגלים. אבל גם ההורה השני חש רגשות אשם, גם אם הוא כלל לא היה בתמונה כשהמקרה אירע. אנחנו מנסים לחדד את העובדה שיש עוד ילדים במשפחה, ומחפשים ומעצימים יחד איתו את הכלים שיש לו, על מנת שיצליח להתמודד עם עצמו ועם רגשות האשם".

לדברי צור, מחקרים בתחום מצביעים על חוסן לא יתואר של הנפש האנושית. "בארץ אנחנו מתמודדים עם דברים לא פשוטים, וזה הופך אותנו ליותר חסינים ומסוגלים להתמודד עם משברים. אנחנו מדינה שאחוז ההתאבדויות בה נמוך, כי אנחנו יודעים להיעזר, גם בטיפול תרופתי. אנחנו חברה מאוד פמיליארית, מחבקת ואין ניכור, לעומת שוודיה למשל, שהיא בין הראשונות מבחינת שיעורי ההתאבדות. החיים מראים שגם במצבים שנראים בלתי אפשריים, הישות האנושית יותר שורדת ממה שאנחנו מעלים על הדעת. המשמעות של המלחמה על החיים בדרך כלל מכריעה".