אני זוכרת אותה, את המורה לחשבון יעל, בבית הספר היסודי "בית הכרם". נושא השיעור היה ציר המספרים. "מי יכול, בהמשך לשיעורי הבית שנתתי לכם, לספר לנו מה זה אפס?" היא שאלה. אף יד לא הורמה. אף אחד לא הכין שיעורי בית, אף אחד לא בדק במילון, אף שביקשה, מהו האפס. "אפס זה כלום", הציע ילד אחד. "לא!", שאגה יעל על היחיד שהעז, "תשובה לא נכונה!". מכאן השיעור גלש למחוזות פילוסופיים, עד לקבלת המסקנה הניצחת: אפס משמעו לא־כלום. למה? כי כלום כן שווה משהו. לכלום יש ערך. הלא־כלום הוא כבר עניין אחר.
אם יש מקום שיכול ללמד על קצוות, על הכלום, על הלא־כלום, על האין האמיתי מול האין החלקי ועל החיבור הדק ביניהם, זו ירושלים. האדם הוא תבנית נוף הולדתו וי', שעוד מעט חוגג 47 שנה להווסדו, מבין את זה היטב. הנוף הוא לא רק נוף גיאוגרפי. הנוף הוא תרבות, עולם ערכים, שפה ועוד דברים שהפכו אותו למה שהוא היום. הנוף הוא גם זיכרונות ילדות שתמיד ילכו איתו. י' גדל בשכונה מבוססת מאוד בירושלים. רחוב אחד הפריד בינה לבין שכונה של אנשים קשי יום. הילדים שהגיעו ממשפחות מבוססות ישבו בכיתה עם ילדים ממשפחות קשות יום. הוא זוכר את יום ההולדת של אחד מהם: כנהוג באותה תקופה, בתום המסיבה שנערכה בביתו צמוד הקרקע, הגיעה שעת פתיחת המתנות. אחד הביא ספר, אחר הביא קלמר עם מגרות מגנטיות, ועוד אחד הביא פוסטר של דוראן דוראן עם לייסטים, כדי שאפשר יהיה לתלות מיד, בלי לשבור את הראש. והיה עוד ילד, שהביא כיכר לחם ממולאת בסוכריות עדשים של עלית, עטופה באהבה. כשחתן יום ההולדת פתח את המתנה, היו מי שפרצו בצחוק פרוע. י' ישב משותק. הוא הבין מה זה האין, שהביא את ההורים של הילד הזה לחשוב על מתנה שכל כולה אהבה מחד ודלות מאידך.
בשבוע שעבר שמעתי במקרה שיחה בין שתי אמהות על ספסל בגינה. "נו, לאן אתם נוסעים הקיץ עם הילדים?" שאלה האחת. "עוד לא חשבנו על זה", ענתה השנייה. אני מכירה אותה. היא עוד אחת מנפגעי הרפורמות-שמפורמות והפירוקים שעבר גוף גדול (אגב, בחסות המדינה). היא עדיין משלמת מכיסה בעבודה קשה מאוד על ההרפתקאות של בעל הבית המשוגע במקום עבודתה הקודם. את הילדים היא בקושי רואה, וכך גם בן זוגה. עבודה סביב השעון, שניצלים מהמקפיא, וילדים שצמודים למסך כי אין כסף לקייטנה. "זה המון כסף, החופשות האלו", ענתה, "כרגע אין לנו אפשרות". "נכון שזה יקר, אבל אפשר לארגן דילים מצוינים", התעקשה השנייה. "הנה, 17 אלף שקל ואנחנו טסים ל־12 יום. הכל כלול. לא כדאי?" אחר כך מנתה את הסגולות בחופשה הצפויה שלה, בזמן שחברתה ישבה נבוכה.
הקשבתי להן ונזכרתי בלחם הממולא עדשים, והבנתי שלא צריך לחפש במילון את ההגדרה של המילה "אין", כי האין הוא יחסי. האין של האחד לא דומה לאין של השני. "אני הולכת להתנדנד עם הילדים. בלילה אני צריכה לחזור למשמרת. יש לי עבודה זמנית", אמרה זו שאין לה כסף, אבל יש לה דברים אחרים להציע לילדיה, נפלאים לא פחות.
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
נראה לי שאני קצת גדול בשביל זה, אבל אני רוצה לספר על "רגע של רגש", שזה משחק שפיתחה הפסיכולוגית החינוכית נעמי דותן. יש בו לוח מגנטי (למקרר כמובן) עם 30 פרצופים של רגשות, עשר מסגרות מגנטיות בצבעים שונים שמסמנות את העוצמה של הרגשות מ־1 עד 10 (נגיד: עצבני מאוד־מאוד) ולוח נוסף של "אלוף הרגש". יש גם מדליות מגנטיות שנותנים לזוכה, כלומר מי שהשתמש בלוח הכי הרבה באותו שבוע, אבל לא סתם השתמש: גם דיבר על הרגשות שלו. וכמו שקראתי בהוראות: כדאי להורים לשאול את הילד למה אתה מרגיש כך וכך. נראה לי אתגר גדול בשבילנו, ילדי דור ה"היה כיף", אבל תמיד אפשר לנסות לשנות הרגלים.
"רגע של רגש" של Cool Games, להשיג ב־www.nomidot.co.il. מחיר: 50 שקלים
המלצת תרבות
כולם כל כך עסוקים בלהתקוטט בשאלה מי היה כאן קודם, שהם שוכחים שהם אורחים במקום הזה. על הרקע הזה נחמד להניח לרגע את האגו בצד ולצאת לסיור בעיר דוד המקראית, להכיר מקרוב איפה התרחשו רבים מסיפורי התנ"ך, לעבור במעברים תת־קרקעיים, לרדת אל המעיין הנסתר שבו הומלכו מלכים וללכת במימי נקבת חזקיהו לאורם של פנסים.
שימו לב: הסיור מתאים למשפחות אבל יש הרבה מדרגות. משך הסיור: כשלוש שעות. למידע ולהזמנות: 077-9966726. מחיר: 56 שקלים למבוגר, 42 לילד