"גם בפנסיה הוא תמיד לקח סטתוסקופ בתיק"

שתי אהבות גדולות היו לפרופ' יזהר זהבי בחייו: המשפחה ומקצוע הרפואה. שתיהן נפגשו השבוע בבית העלמין בנס ציונה, ללוות בדרכו האחרונה את האיש היקר שהלך לעולמו בגיל 83 לאחר מאבק במחלה קשה. מאות משתתפים היו שם: בני משפחה, חברים וגם לא מעט מטופלים שאת חייהם הציל במרוצת השנים.

פרופ' זהבי, מבכירי הקרדיולוגים בישראל ואחד מעמודי התווך ומחלוצי תחום רפואת הלב, ייסד את המערך הקרדיולוגי בבית חולים השרון בפתח תקווה, ועמד בראשו במשך כ־30 שנה במקביל לניהול המחלקה הפנימית בבית החולים. הוא היה ההוגה, היוזם והמבצע של הקמת מכון הלב, מכון הצנתורים והיחידה לטיפול נמרץ לב בבית החולים, שהפכה לאחת המחלקות המובילות בארץ.

"כמעט כנגד כל הסיכויים הוא הצליח להקים במו ידיו את מה שנראה לנו כה טריוויאלי כיום", מספר פרופ' הרצל סלמן, שהגיע לבית החולים כמתמחה, הפך לסגנו של זהבי וכיום מנהל את המחלקה הפנימית. "יזהר עשה הכל לבדו ועוד בתקופה שלא הייתה מודעות לכך שכל בית חולים בארץ זקוק למערך רפואת לב מפותח, למחלקת טיפול נמרץ לב ולציוד וכוח אדם ברמה גבוהה. הוא התעקש על כך ונלחם ללא פשרות. בסופו של דבר, במאמץ רב ובעזרת תרומות שגייס וגם באמצעות הרבה נחישות וכריזמה, הוא עשה כמעט את הבלתי אפשרי. אני לא יודע אם בלעדיו כל זה היה קיים".

פרופ' זהבי לא הסתפק רק בהקמת מכוני הלב ובפיתוח המחלקה הקרדיולוגית, אלא שקד גם על טיפוח הדור הבא. "בנוסף למטופלים, אפשר לומר שגם הסטודנטים המתמחים היו אצלו במקום הראשון", מספר פרופ' סלמן, "הוא הקים בבית החולים חדר סמינריון עבור הסטודנטים, ספרייה עשירה ומערך שתומך בכל סטודנט וסטודנט. אני זוכר שהמתלמדים היו מתעקשים ונלחמים כדי לעבוד איתו. והוא התרגש בכל פעם שאחד הסטודנטים שלו התקדם, הצליח וקיבל מינוי בכיר. הוא תמיד דאג להנחיל לתלמידיו את העובדה שרפואה היא מעבר למקצוע - היא בעיקר הקרבה ונתינה".

מצוינות וכבוד למקצוע

מגיל צעיר ועד שהלך לעולמו, זהבי היה רופא בכל רמ"ח איבריו. "שני הדברים שאפיינו אותו יותר מכל היו להיות רופא ולעזור לאנשים", מספרת אלמנתו נינה, "גם אחרי שיצא לפנסיה, תמיד לקח איתו סטתוסקופ בתיק".

צלילה אל קורות חייו המרשימים מגלה שהרפואה הייתה חלק בלתי נפרד מחייו. הוא נולד בנס ציונה בשנת 1933 לאם בת דור חמישי בישראל ולאב שעלה בצעירותו לארץ מפולין כחלוץ. את התשוקה למקצוע ירש מסבו שמואל, שהיה רופא, מורה ומנהל ואחראי לכל העניינים החברתיים במושבה הקטנה.

הרצון לעזור לאנשים בער בו מגיל צעיר. קצת קשה להאמין, אבל כבר בגיל 9 הוא הקים במו ידיו מוקד לעזרה רפואית ביישוב. עד מועד גיוסו לצבא עסק זהבי בטיפול באנשים ובניהול הסניף הקטן של קופת חולים, שהיה בו מרכז לרפואת חירום ששירת את תושבי הסביבה. במקביל התנדב הנער לנסוע למוקדי פרעות ואלימות באזור כדי להציל חיים.

ולא רק אנשים הוא הציל - גם בעלי חיים. בבית הוריו הקים מרפאה לבעלי חיים, שבה נתן להם בית עד להחלמתם המלאה.

אחרי שירות צבאי נסע זהבי ללמוד רפואה בעיר סיינה שבאיטליה, וחזר ארצה היישר לאוניברסיטה העברית, שבה היה בוגר אחד המחזורים הראשונים במקצוע. עם סיום לימודיו ב־1959 התמחה בבית חולים בילינסון אצל הפרופ' מרדכי טור בניתוחי מוח־נוירוכירורגיה, והקשר ההדוק עם הרופא הבכיר השפיע עליו להתמחות גם ברפואה פנימית.

לאחר שובו ארצה מהתמחות ברפואת לב בשיקגו שבארה"ב, קיבל זהבי את ניהול המחלקה הפנימית בבית חולים השרון, ולאחר מכן הקים כאמור את המכון הקרדיולוגי, את חדר הצנתורים ואת חדר טיפול נמרץ לב, תוך כדי התעקשות על הבאת הציוד הטוב ביותר וכוח אדם מקצועי על אף מגבלות התקציב.

"הייתה לו אישיות כריזמטית, והוא תמיד ידע למשוך את האנשים הטובים ביותר שיעבדו במחלקה", מתאר פרופ' סלמן. "יזהר הקפיד על רמה רפואית מאוד גבוהה וללא פשרות. היו לו קשרים רבים והוא נלחם על כל דבר, מהמכשור ועד שדרוג המחלקה. מבחינה מקצועית הוא ללא ספק היה אחד הגדולים, עם ידע עצום ונרחב. אישיות משכמה ומעלה ומומחה בתחומו. הוא היה אדם עם חזון נדיר ואהבה עזה למקצוע הרפואה".

אנשים רבים שעבדו לצד זהבי, שמרו עמו על קשר גם אחרי שיצא לפנסיה בשנת 1998. אחת מהם היא אילנה אפרת, שהייתה אחות אחראית בבית חולים השרון ועבדה לצד זהבי במשך 17 שנה. "לא יכולתי לבקש בוס טוב ממנו", היא מספרת, "הייתה בינינו כימיה נדירה, ושנות העבודה לצדו עברו תמיד בכיף גדול ועל מי מנוחות, בלי שרבנו או כעסנו אפילו פעם אחת.

"הוא היה איש מקצוע מהמעלה הראשונה, הייתה לו אינטואיציה טובה וידע עצום בתחומו", ממשיכה אפרת, "הוא דאג למחלקה במסירות יוצאת דופן מכל בחינה שהיא, דאג לטפח את דור ההמשך של המתמחים שעבדו תחתיו, ולהנחיל מצוינות וכבוד למקצוע".

במחלקה זוכרים את הדאגה שלו לאנשי הצוות ואת רצונו שיעבדו יחד בהרמוניה. "הטיולים הרבים ופעילויות הגיבוש שהיו במחלקה הביאו לכך שנוצרו קשרי חברות רבים והדוקים גם מעבר לשעות העבודה", מספרת אפרת. "הוא היה רגיש ואכפתי, בלי טענות, בלי בעיות ובלי בקשות מיותרות. הוא מאוד דאג לאנשי המחלקה, כמו לבני משפחתו, והיה מעורב גם עם כל הצוות הסיעודי. תמיד אמר שלום לכולם והתעניין בשלום בני משפחתם. זה לא מובן מאליו. כשבעלי חלה במקסיקו, הוא יצר קשר עם הרופאים שם ועזר לנו. לא אשכח לעולם את דאגתו, זה מאוד חימם את לבי".

הדאגה שאפיינה את פרופ' זהבי פרצה את גבולות בית החולים ועטפה את העיר פתח תקווה שבה הוא שוכן. כבר בשנת 1977 הקימו הרופא הבכיר והעירייה את אגודת מלב אל לב, שתרמה רבות לפיתוח המודעות למניעת מחלות לב אצל ילדים ומבוגרים באמצעות קשר שוטף והדוק עם התושבים, הרצאות וכנסים. זהבי אף יזם סקר בקרב ילדי העיר, שמטרתו אבחון מוקדם של גורמי סיכון למחלות לב, וערך מחקרים בנושא ילדים ומחלות לב.

על פעילותו זו, בין היתר, העניקה לו עיריית פתח תקווה ב־2011 תואר אזרחות של כבוד, שהצטרף לשלל פרסים ואותות שבהם זכה, בין היתר תואר יקיר העיר רמת גן ופרסים רבים מהאגודה לרפואה, ליונס, רוטרי ועוד.

בהמשך, הוא שאף להרחיב עוד יותר את גבולות הידע של הציבור בנושא, ויחד עם פרופ' יהודה שיינפלד פרסם את הספר "הלב בבריאות ובמחלה", שמטרתו הייתה להגביר את המודעות של הציבור ולהנגיש את הידע על אודות מחלות הלב.

קדושת המשפחה

מעבר להיותו אחד ממומחי הלב הגדולים בארץ, פרופ' זהבי היה איש משפחה, אב לארבעה ילדים וסב ל־11 נכדים, ששאף שאהבתו לרפואה תעבור לדור הבא. "הוא תמיד אמר שיש לו ארבעה ילדים: הראשון רופא ועוד שלושה", סיפר בנו צבי, היחיד שהלך בדרכי אביו ולמד רפואה. "אבא רצה שנהיה תלמידים טובים, שנשאף לדעת, להבין מוזיקה, תרבות ומדע - ובעיקר לאהוב אחד את השני. הוא הקפיד להעביר תמיד את חשיבותה של המשפחה, וביקש שנפנים שחשוב שנהיה כולנו חברים, כי קדושת המשפחה היא ערך עליון".

גם אחרי שפרש מבית החולים הוא עוד עבד כקרדיולוג בקופת חולים. לא עזב כל כך מהר. אלמנתו נינה מספרת כי הפרישה הייתה קשה עבורו, כשלא יכול היה לנהל עוד את מכון הלב, אבל העובדה הזו לא מנעה ממנו להפסיק לדאוג לכולם. "הוא היה רופא עסוק, אך גם איש משפחה למופת", היא אומרת. "אפיינה אותו בעיקר אהבת המשפחה הגדולה והמסירות הרבה, ובעיקר המילה אהבה שהגדירה אותו יותר מכל. הוא אהב צמחים, פרחים ובעלי חיים. הוא פשוט אהב".

57 שנים חיו בני הזוג יחד באהבה גדולה. "57 שנים זה מעט מדי ועבר מהר מדי", אומרת נינה בכאב. "חבל שזה נגמר כל כך מהר. עשינו הכל ביחד. הוא היה באמצע כתיבת ספר, כתיבת זיכרונותיו והשאיר הרבה פרויקטים לא גמורים, חלקם מקצועיים וחלקם אישיים. עכשיו אנחנו מקווים להמשיך את מה שעשינו".

צבי מספר שלאביו היו חלומות רבים אחרי הפרישה: "אבא פיסל פסלים מקסימים בשעות הפנאי ואהב אופרה, הוא אפילו השתתף באופרה כזמר. היו לו עוד חלומות, למשל לנסוע לבקר את בית אביו בפולין, אבל כולם היו חלומות קטנים. את הגדולים הוא כבר הספיק להגשים: הקים מחלקה לתפארת, שנבחרה תמיד במקום הראשון בביקוש הסטודנטים ללמוד שם. אבא תמיד טיפל באנשים, זה משהו שהחל אצלו עוד בגיל צעיר והיה עבורו תשוקה עצומה ונדירה. אני זוכר שפעם הוא סיפר שיש לו שתי אהבות, המשפחה והרפואה, אבל לדעתי המשפחה הייתה יותר חשובה עבורו".