מורשת אבות: חזרה לקרבות הדמים בירושלים הנצורה

אריך פרום, הפסיכואנליטיקאי והפילוסוף היהודי-גרמני, הבדיל במחקריו בין שני סוגים של שנאה: האחת, שנאה שנולדת כתגובה להתנהגות, ליחס או להשפלה, והיא בעלת מאפיינים וסיבות רציונליות, ואילו האחרת אינה רציונלית אלא יצרית, והיא כמו אש יוקדת שמתלקחת ונאחזת בכל תואנה כדי להביא את האדם לבטא את עוינותו על ידי הרס, השמדה ורצח‏. לשנאה האיומה הזאת קוראים שנאת חינם. לרגל תשעה באב שחל היום ומציין בין היתר את חורבנו של בית המקדש השני בשל שנאת חינם, נצא למסע שסוקר את שורשיה של שנאה זאת וגלגוליה השונים.

שנת 66 לספירה

חנן בן חנן, כהן גדול ובן לאחת מחמש משפחות האצולה הוותיקות והמכובדות בירושלים, מצליח לגבש קואליציה רעועה ולהכריז על ממשלה עצמאית. אף שהיה ממחנה הצדוקים ואדם מתון בעמדותיו, הוא מבין שעל מנת לבסס את שלטונו הוא חייב לרצות את הכוחות הקיצוניים שמבעבעים בירושלים

ומתקרבים לנקודת רתיחה. בעקבות הכרזת המרד, וכהכנה למצור הרומי הצפוי על העיר, הוא מורה לתושבים להתמקד בשתי פעולות עיקריות: איסוף כל סוגי המזון במחסנים גדולים וחיזוק חומות העיר.

שנת 67 לספירה

הקיסר הרומאי אספסיאנוס, שעומד בראש צבא עצום המונה 40 אלף חיילים, כובש את הגליל בסערה. חייליו משתלטים על עכו, כובשים בהליכה את ציפורי וגדר ומגיעים למבצר יודפת, שנחשב למעוז החזק ביותר בגליל. אחרי קרב ומצור ממושכים הם כובשים אותו וממשיכים לטריכיי, טבריה וגמלא המבוצרת שברמת הגולן, ובהמשך גם לגוש חלב ולהר תבור. הגליל נכבש כולו, והיהודים ששרדו בורחים בהמוניהם לירושלים.

בין הפליטים שמגיעים לעיר בולטת דמותו של יוחנן מגוש חלב, שמלווה בקבוצה גדולה של תומכים מהגליל. יוחנן, איש עסקים וסוחר ממולח, עשה את הונו הרב מהשתלטות על שוק השמן הטהור עד כדי שהפך לבעל מונופול בתחום. הוא מצטרף לממשלה ותומך בקואליציה

שמקים חנן בן חנן, אך במקביל, כמו פוליטיקאי מהזן הגרוע ביותר, הוא כורת הסכם חשאי עם הקנאים הקיצונים, הסכם שעתיד להבעיר את השטח.

בקיץ של אותה שנה, הקואליציה הרעועה נופלת בהפיכה צבאית, והקנאים המורדים משתלטים על הר הבית ועל בית המקדש. הם מייסדים ממשלה חדשה, ממנים כהן גדול מטעמם ופותחים במלחמת אחים עקובה מדם בירושלים. עיר הבירה באותם ימים מתפוצצת עד להתפקע ממאות אלפי תושבים, חלקם זורמים אליה מכל הארץ עקב נפילת הערים השונות. בפועל היו אמורים תושבי העיר להתכונן למתקפה הרומית הצפויה, אך במקום זה שתי ממשלות שונות מובילות שני צבאות יהודים להילחם אלה באלה. “וכך התנגשו נשלטים על ידי יצריהם. תחילה יידו אבנים אלה באלה מכל חלקי העיר ומחזית הר הבית, וכן הטילו חניתות ממרחק, ומשהפנה צד אחד עורף, הכהו הצד המנצח בחרב. ההרג בשני הצדדים היה רב ומספר הפצועים גדול. הפצועים מבני העיר הובאו לבתיהם, ואילו כל קנאי שנפצע הובא להר הבית, מכתים בדמו את האדמה הקדושה" (ההיסטוריון היהודי יוספוס פלביוס, “מלחמת היהודים").

כאשר הקנאים ויוחנן מגוש חלב ראו שאינם מצליחים להכריע את המערכה, הם ניצלו סופה אימתנית שהכתה בעיר על מנת להגניב פנימה חיזוק בדמות 20 אלף חיילים מבני אדום שיילחמו לצדם. בטבח הגדול הם רוצחים קרוב ל־10,000 איש ומוציאים להורג 12,000 נוספים. ירושלים הופכת למרחץ דמים. מחוץ לחומות אורבים הרומאים, אין יוצא ואין בא. בתוך העיר פועלות קבוצות שונות, וכנופיות של חמושים מפילות חיתתן על האוכלוסייה. כל אחת מהקבוצות מנסה להתחבר לקבוצה אחרת על מנת להכריע אותה ולהשתלט על העיר. שפל גדול יורד על עיר הקודש המסוכסכת והמפולגת.

שנת 69 לספירה

כעבור שנתיים וחצי חוזר לירושלים שמעון בר גיורא בראש קבוצות של חמושים שליוו אותו. בר גיורא, מנהיג כריזמטי עד מאוד, מצליח למגנט סביבו קבוצה מגוונת של אנשים שהאמינו בו כסוג של משיח. באופן מפתיע חוברים אליו גם בני האצולה והאריסטוקרטים מהממשלה הראשונה בירושלים וחלק מהכוהנים הגדולים. בכוחות מחודשים הם תוקפים את הממשלה הקנאית ששלטה בעיר, ועתה נחלקת ירושלים לשלושה מחנות עיקריים שנלחמים אלה באלה: שמעון בר גיורא – שולט בעיר העליונה ובחלק מהעיר התחתונה, מלבד הר הבית; יוחנן מגוש חלב – שולט בהר הבית ובחלק מהעיר התחתונה; אלעזר בן שמעון והקנאים – מתרכזים באזור המקדש.

שנת 70 לספירה

הימים ההם מביאים את הנורא מכל. מתוך ניסיון להתמודד עם המצור שהיה צפוי להם בעתיד, הורה חנן בן חנן, שהקים כזכור את הממשלה הראשונה, לאגור מזון רב שיכול היה להספיק לתושבי העיר למצור בן 20 שנה. ירושלים הייתה ידועה עד אז בשפע ובמגוון המזון שקיים בה. בנוסף לשווקים המשגשגים של עופות, פירות, קמח וגבינות, העולים לרגל הזרימו תוצרת חקלאית, ביכורים ובעלי חיים ששימשו עד אז לקורבנות.

באקט של טירוף מתודלק במשיחיות לאומית ובתחושת גאולה מתקרבת, מציתים הקנאים את כל מחסני המזון בעיר. כתוצאה מכך, על העיר נופל רעב כבד עוד לפני הגעת הרומאים לירושלים בשנת 70 לספירה. הלוחמים החמושים משתלטים על מקורות המזון שנותרו, ובזכות שליטתם בהר הבית הם מצליחים לשים את ידם על מלאי של בעלי חיים שהיו מיועדים לקורבנות, שמן שהיה מיועד להיכל, מים ועוד. רוב התושבים מתמודדים עם אתגר קיומי יומיומי, בסיסי – איך לשרוד את היום. הרעב החריף מעביר אותם על דעתם ודוחף את האנשים לבצע מעשים בלתי אנושיים. סיעות חמושים פושטות על הבתים, גוררות החוצה נשים וילדים כדי להחרים פת לחם. אמהות גוזלות את שיירי האוכל האחרונים מפי ילדיהן, בני משפחה תוקפים זה את זה תמורת בדל מזון, ותופעות של קניבליזם מתפשטות בעיר. במר ייאושם מנסים חלק מהתושבים לקושש עשבים קרוב לחומות, שם לוכדים אותם הרומאים ומחסלים אותם. בספרות חז"ל מסופר שהרעב היה קשה עד כדי כך ששכרם של הלוחמים בעבור ראש של לוחם רומאי היה תמר אחד.

במקביל, טיטוס, בנו של אספסיאנוס, מגיע לירושלים בראש צבא עצום: חמישה לגיונות חמושים מכף רגל ועד ראש, המונים יחדיו 65 אלף חיילים, ולצדם כוחות עזר מצוידים במגדלים, סולמות וחיל מצב. כל הכבודה מתיישבת סביב חומות העיר ונערכת למצור. בירושלים משתוללת אש הטירוף והקנאות הדתית גם כאשר הרומאים כבר צרים על החומות. בכוחותיהם האחרונים נאבקים

יוחנן מגוש חלב ואנשיו, הסוברים שהגאולה בפתח, בשמעון בר גיורא ותומכיו המשיחיים, שסבורים שהמפתח לגאולה המתקרבת נמצא בידם. הפעם המאבק הוא גם על מי ישלוט במקורות המזון שנותרו.

ההמשך הוא כבר היסטוריה: הרומאים ממוטטים בקלות יחסית חומה אחר חומה, כותשים את הכוחות המותשים בעיר ומחסלים את רובם, ושורפים את בית המקדש ואת העיר כולה. חלק מהפליטים ששרדו נכנעים לרומאים, השאר ממירים את דתם, ורובם יוצאים לגלות בת קצת פחות מאלפיים שנה.

שנת 2016

הסיפור המזעזע של מלחמות היהודים בירושלים בשנים אלה נראה בלתי נתפס. הוא כל כך קיצוני וחריג, עד שהוא גורם לנו לצקצק בלשון ולתהות איך אפשר להידרדר למצב כזה. מי שגדל כאן בארץ ב־70 השנים האחרונות יודע שבדרך כלל, כשיש לנו אויב חיצוני משותף, אנחנו יודעים להתאחד, ולו לרגע. אבל גם זה לא מדויק. ראינו תופעות דומות, אם כי לא בכזה היקף, של מלחמות אחים גם בזמן מרד גטו ורשה. שתי קבוצות של מורדים יהודים בנאצים לא הצליחו להגיע לשיתוף פעולה ולהבנות ביניהן במלחמתן באויב המשותף, מה שהיה יכול למנוע את רציחתם של עשרות אלפי יהודים.

גם בימים של טרום הקמת המדינה אל מול שליטת הבריטים בארץ לא השכילו לוחמי המחתרות להתאחד במלחמתם המשותפת לסילוק הבריטים מן הארץ. במשך תקופה ארוכה הם אף חיבלו אלה במאמצי אלה, ואף הרחיקו לכת וסירבו לאפשר לחלק מהיהודים לעלות לארץ כדי להציל את נפשם.

גם לאחר קום המדינה היינו עדים למלחמות בין יהודים על רקע אידיאולוגיות שונות. המפורסמת היא הקרב הידוע בין לוחמי האצ"ל לבין צה"ל שהתרחש על חופי כפר ויתקין בחודש יוני 1948 והגיע לשיאו עם ההפצצה המפורסמת של אלטלנה שניסתה לעגון בחופי תל אביב.

כלומר שנאת חינם היא לא תופעה היסטורית שרלוונטית רק לתקופת בית שני. גם היום אנחנו פוגשים אותה במכולת, בבית הספר, במודעות הדרושים לחיפוש עבודה ובמקומות נוספים. כ־1,950 שנה אחרי פרוץ המרד הגדול והנורא,

מדינת ישראל היא חברה שבטית, שפועלות בתוכה קבוצות שונות. בסיטואציה קיצונית, אם הן ירגישו נדחפות לקצה, האיום של מלחמת אחים על רקע דתי, לאומי או אידאולוגי איננו תרחיש בלתי אפשרי. אז נכון, יש לנו צבא חזק ומשטרה יציבה, וחוק וסדר, אך אנו טומנים את הראש בחול ומזניחים את הטיפול בשורש קיומנו. בבסיסו נוסד עם ישראל כקבוצה אידאולוגית סביב עקרון הערבות ההדדית, החמלה והדאגה לזולת. זה הדנ"א שלנו, וגנים לא מחליפים. "אל תעשה לחברך מה ששנוא עליך", או בגרסה המתקדמת שלו “ואהבת לרעך כמוך" הן לא קלישאות חבוטות מבית היוצר של קופירייטרים בני אלפיים שנה, אלא תפיסה חברתית שבמידה רבה ננטשה, ובימים אלה חייבת לחזור למרכז השיח הציבורי.

במשך שנים העזרה ההדדית, החמלה, החום האנושי, המשפחתיות, הבלתי פורמליות והסולידריות יצרו כאן חברה שידעה להתמודד עם אויבים קשים ואכזרים. זה הכרחי כאשר חיים במזרח התיכון. מגוון הדעות וריבוי התרבויות יוצר כאן פסיפס עשיר ומדהים, אבל עלינו להתחיל גם לפתח אתוס, שפה ותחושת ביחד משותפים שיאפשרו לשונים לשמור על הייחודיות שלהם, ובו בזמן לחיות כאן יחד. זה יוכל לקרות אם נבין שזה בנפשנו, ולא נחכה לאירוע קיצון מכונן שיצית שוב את הבית.

אנו נדרשים לצאת יחד לתהליך משותף שיכלול שינוי עמוק של הלך הרוח הציבורי, של העלאת ערך הערבות ההדדית למרכז השיח הציבורי והובלת תהליך מעמיק של חיזוק הסולידריות החברתית בין כל חלקי העם. תהליך כזה יאפשר טיפול אמיתי באתגרים העומדים לפנינו, מתוך סדר עדיפות המקובל על כל חלקי העם. רק עבודה מתמדת על קירוב בינינו והבנת צורכי האחר, תוך מיגור הרגשת הזרות, החשדנות והדמוניזציה של כל מי שהוא לא "אני", תאפשר טיפול נכון בחינוך, בכלכלה, ברווחה ובבריאות. איחוד העם סביב ערכים משותפים וחיזוק האחדות בינינו יוצרים עוצמה שבכוחה להשפיע על סדר היום הציבורי ולהוביל לחברה הרצויה. או כמו שאמר הרב קוק, "עומק הרע הוא עומק הטוב, עומק השנאה הוא עומק האהבה. ואם נחרבנו על ידי שנאת חינם, נשוב להיבנות על ידי אהבת חינם" ("אורות הקודש").