"עם ישראל קודם לארץ ישראל": הלקח שלי מההתנתקות

מתניה אליקים (28) מבאר גנים, הישוב החדש של מפוני גוש קטיף שנבנה ליד ניצן, נולד בישוב נווה דקלים שבגוש קטיף. היה בן 17 בזמן ההתנתקות ולאחרונה העלה פוסט בדף הפייסבוק שלו שזכה לתמיכה רבה בעקבות תמונות ששיתף מתקופת ההתנתקות. "זו תקופה מאוד לא פשוטה עבורי", מספר אליקים. "כל חודש אוגוסט הזיכרונות חוזרים, החוויות של אותו קיץ, של לפני ואחרי הפינוי. במיוחד כשהמעגל החברתי שלי בנוי מהרבה חברים מהגוש וזה סוג של חוויה משותפת". 

אביו של מתניה, איש חינוך מאוד מוכר, למד בישיבת ההסדר בגוש ושם הכיר את אמו, שניהם היו מורים בנווה דקלים, המקום שבו התחנך וגדל, מגן ילדים ועד ישיבה תיכונית. אליקים מספר על הנופים שיישארו איתו לעד, הדיונות הזהובות וחופי הים הקסומים שאין בשום מקום בארץ. "אני לא רואה את עצמי חי במקום שלא קרוב לחוף הים שיזכיר לי את המקום שבו גדלתי", אמר.

"עברתי ילדות מדהימה", מספר אליקים. אך לצד הזיכרונות הענוגים שנעים להיזכר בהם, המצב הביטחוני ברצועת עזה לא פסח על אף אחד, גם לא עליו. בכיתה ז', האוטובוס בו הוא נסע עלה על מטען בציר כיסופים ובנס לא היו נפגעים. פצמ"רים נחתו על הישובים, חברים ואמהות של חברים נהרגו והוא מספר בכאב את האבדן הגדול של אנשים שהכיר. 11 שנה אחרי, חשוב לאליקים להדגיש שהוא לא שוכח את הדברים הטובים. מה למד מאז? מה הוא חושב היום על ההתנתקות? ומה חשבון הנפש שצריכים ללמוד ממנו.

אליקים היה ממתנגדי הפינוי, השתתף בהפגנות רבות באותה תקופה ואף היה חבר במטה המאבק של הנוער בגוש קטיף. "יצאנו לצמתים והייתי עוזר לדובר של המועצה. הקלטתי עבורו כתבות ששודרו בטלוויזיה". מבחינתו, היה זה מאבק על הבית. בלי קשר לפוליטיקה. בגוש קטיף חיו מגוון של אנשים: שמאלנים, ימנים, דתיים וחילונים. "הרוב קיבלו את ההכרעה וזו הייתה התנגדות לא אלימה, היה בזה משהו מאוד אצילי".

"היינו בשר תותחים"

"תחושות מאוד מעורבות, הרבה הרגישו את התחושה שהתנתקות הייתה לחינם - הנה יצאנו וכל מה שהבטיחו לנו לא קרה. אני מסתכל על השנים האלו של לפני ואחרי ההתנתקות: על אנשי גוש קטיף ואומר לך שבשנים שלפני היינו בשר תותחים. חיינו שמה במצב ביטחוני נורא ואיום, כמעט כל שבוע לוויה, משפחת חטואל, פצמ''רים, ירי, הרוגים ומטענים בציר כיסופים. חיינו בשנים שהיו במצב ביטחוני נוראי ולדעתי מדינת ישראל הייתה צריכה להכריע בין שתי החלטות: או שנשארים ונלחמים בטרור עד הסוף עם כל המחיר של זה ומספחים את גוש קטיף למדינת ישראל בדיוק כפי המשפט 'דין נצרים כדין תל אביב' או שיוצאים מגוש קטיף. אין אפשרות באמצע".

רצועת עזה הפכה מהבעיה בעיקר של תושבי גוש קטיף לבעיה של כל המדינה

"נכון. אם אנחנו נשארים השכפ''ץ של המדינה והמדינה והעם איתנו, אפשר לדון על העניין הזה. אבל אם אנחנו נשארים שם וחיילים ואזרחים נרצחים כל חודש ומדינת ישראל לא מוצאת פתרון -  אנחנו לא צריכים לספוג את מה שספגנו. זה היה אירוע הכרחי, מהלך שאני לא יכול להגדיר אותו כמהלך טוב, כי אני מפריד בין ההתנתקות מעצם העניין של יציאה מגוש קטיף ורצועת עזה לבין לאיך שהיא בוצעה בפועל. לאחר הפינוי, התושבים הופקרו ולא היה פתרון לאף מתיישב. עד היום תושבים חיים בקרוונים, יש אבטלה ומשפחות מרוסקות, צריך לעשות את ההפרדה הזו".

"בשנים האחרונות שהיינו שם, החמאס לא באמת התעצם ברגע. הסכנה הנוראית שאולי אם הייתי מקים שם משפחה והיו נולדים לי ילדים אני באמת שואל את השאלה האם אולי הרבה אנשים בעצם ניצלו בזכות תכנית ההתנתקות. אני אחד מהאנשים שחווים את הכאב של הפינוי והעקירה. אם היינו מחליטים להישאר ולא הייתה ההתנתקות אז 'עופרת יצוקה', 'עמוד ענן' ו'צוק איתן' היו קורים פי כמה כדי לחסל את הטרור שהיה פוגע בנו יום יום. 

"מבצעים האלו היו קורים בדרך כזו או אחרת. כל חודש היו הרוגים ואת זה אף אחד לא זוכר. היינו נכנסים בספארי ממוגן כדי להגיע הביתה. מישהו חושב שהמצב הביטחוני לא היה מתדרדר גם אם היינו נשארים שם? בוא נעשה סטטיסטית, בכל שנה נהרגו בערך עשרה אנשים, תיקח 11 שנה קדימה ותוסיף לזה את ההתעצמות של החמאס, אנשים חיים היום בזכות ההתנתקות והם לא מודעים שהם חיים בזכות זה ואני אומר את זה בקושי רב. 'בעופרת יצוקה' חזרתי כחייל לעזה והראיתי לחברים שלי איפה היה הבית שלי".

יש עוד שחושבים כמוך?

"כן, אין לי ספק. אני מדבר עם אנשים אבל לא הרבה אומרים את זה. היינו מתים לחזור כי אלה נופי הילדות שלנו, זו כמיהה לחזור לעבר אבל זה לא יקרה. יש לי דיונים עם חברים, חלקם מסכימים איתי יותר חלקם פחות וחלק בכלל לא אבל אני חושב שאנשים מבינים בסוף שכמו שאמרתי - מדינת ישראל הייתה צריכה להכריע באותה תקופה מה היא רוצה לעשות וזה שבסופו של דבר רוב העם לא תמך בנו ולא היה איתנו זה מוכיח שאין למה להישאר ולהיהרג אם אתה לא נמצא בקונצנזוס".

"רוב הכעס הוא יותר על איך שהמדינה התייחסה אלינו אחרי הפינוי. עד לרגע זה, רוב בתי הכנסת לא נבנו. אנשים מתפללים בקרוונים. הכעס והתחושות הקשות הוא על איך שבוצע הפינוי אלא על איך שדברים קרו אחרי. הוויכוח הוא פחות האם היה צריך או לא. ככה אני רואה את זה".

מה תחשוב אם יגיע עוד פינוי בעתיד ביהודה ושומרון?

"כשנגיע לזה אני אבחן את הדברים, זה תלוי בעוד הרבה דברים ובמציאות בשטח באותו זמן. אהיה בקונפליקט בגלל מה שעברתי ואני יודע מה יחוו בני הנוער, אני עברתי את זה. אני חושב שלסכסוך יש גם מרכיב דתי מאוד חזק ושחלק מהפתרון יהיה טריטוריאלי, אי אפשר להימנע מכך. איפה שיש רוב יהודי תהייה ישראל ואיפה שיש רוב ערבי תהייה המדינה הפלסטינית. אני לא רואה את הפתרון הזה ישים בטווח הקרוב, אבל בסוף הפתרון האחר זה מדינה דו לאומית ולחיות לעד תחת חרבנו וככה נאבד את המדינה היהודית והדמוקרטית שלנו. אם יש פתרון אחר לא לשתי מדינות אני אשמח לשמוע".

אתה חושב שיכולה להיות מלחמת אחים?

"בגוש קטיף הוכח שמלחמת אחים לא הייתה. אי אפשר לדעת אם קולות קיצוניים ישתלטו על המתונים. אנחנו צריכים ללמוד שעם ישראל קודם לארץ ישראל, זאת הלגיטימיות שלנו לחיות כאן וזה הלקח ההיסטורי אם כבר מדברים על ימים של חשבון נפש ותשעה באב. מלחמת אחים תביא עלינו את חורבן הביתה השלישי. לקחתי איתי עוד לקח, שבסופו של דבר יש משפט בתורה שאומר לה' הארץ ומלואה. הארץ שייכת לו ואנחנו אורחים. אנחנו לא לא יכולים לחנך לנכבה יהודית כדי לחזור לכל נקודה. דברים יכולים להשתנות, אבל בסוף הארץ הזו לא שייכת לאף אחד, אנחנו יכולים להיות במקום אחד או במקום אחר".

אליקים לא חוסך ביקורת על ההנהגה של הציונות הדתית שהובילה את המאבק נגד הפינוי מגוש קטיף: "אני חושב שהם היו צריכים לנהוג אחרת. לא הכינו פתרון לאנשים ולא חשבו על היום שאחרי. זו הייתה אחת השגיאות המרכזיות ולקח ללמוד ממנו. מה גם, שההנהגה של הגוש דאגו אך ורק למאבק במקום לנתב את המקום שבעצם הולך להיות פינוי ושיתחילו לדאוג לאנשים. היה להם אינטרס פוליטי, דתי או שבאמת האמינו בכך שלא יהיה פינוי ושכחו את האנשים הקטנים, את הרוב הפשוט ששהה לדבריהם והלך אחריהם עם אווירת "היו לא תהייה", התכחשו לגמרי למציאות וציפו לאיזה נס שיעצור את הפינוי ברגע האחרון. אתה יכול לראות את הפערים בין מי שכן דאג בסתר למי שנאבק בגלוי ולא עשו שום דבר לטובת אנשים שנזרקו במלונות במשך שנה וחיים בקרווילות".

יש מקום לחשבון נפש?

"צריך יותר לקבל אחד את השני, להקשיב, אתה רואה את השיח הרדוד ששוטף אותנו וחשבון הנפש צריך להיות שאנחנו צריכים להסכים שאנחנו לפעמים גם לא מסכימים. כך זה צריך להסתכם".