המשפחה שנאבקת שיכירו בה כשכולה: "הביאו ארון במקום ילד, ממררים את חיינו"

היום שבו רב"ט מקסים בסקין בן ה־19 נהרג בתאונת דרכים חקוק בזיכרונם של אמו אלה ואחיו אלכסיי. זה קרה ב־1 בנובמבר 2008, בלילה שבין שישי לשבת. "באו לאמא לפנות בוקר, הסתובבו ליד הבניין, בדקו שהיא נמצאת בבית ושזאת היא - ובשעה שש צלצלו לה בדלת", מספר כעת אלכסיי בראיון ל"מעריב המגזין". הוא עצמו היה באותה עת בעבודה, כשאמרו לו שהוא צריך לנסוע לאמו בלי להסביר לו למה. כשהגיע שמע את הבשורה הקשה. "אני זוכר רק שחיבקתי את אמא ושאלתי שאלה אחת: 'למה?'", הוא מספר. "כל השאר היה מלא בכי. איך אפשר לקבל דבר כזה? כשאומרים שהזמן מרפא, זה באמת ככה. אתה מתחיל לחשוב בהיגיון. אחרי כמה שנים אתה מתחיל לקלוט את העניין, ואז מתחילות לעלות השאלות: אתה חושב מה קרה ולמה זה קרה".

במשך שמונה שנים, מאז מותו של מקסים, נאבקו האם והאח כדי שמשרד הביטחון יכיר בהם כמשפחה שכולה, וכעת נראה סוף־סוף קו הסיום באופק, לאחר שבית משפט השלום בבאר שבע הכריע לאחרונה לטובתם. אלא שלמשרד הביטחון עדיין יש יכולת לערער על פסק הדין, ובני המשפחה ממתינים להחלטתו בתקווה מהולה בחשש.

את אלה (65) ואלכסיי (41) אני פוגשת בבית שבו מתגוררת האם באשדוד. לאורך כל השיחה אלכסיי מתרגם את דבריו של אמו, והיא מקשיבה ומהנהנת, מאשרת או משנה מעט את דבריו. השנים חלפו, אך הזיכרונות נשארו, והם בכל מקום בבית, מפוזרים בין שלל תמונותיו וחפציו של מקסים, רמז לטרגדיה שעברה המשפחה. עד שאלכסיי היה בן 19 חיה משפחתו בבלרוס. הוא עצמו גילה שהוא יהודי רק בגיל 15. "אמא באה ואמרה לי: 'אתה רוצה לטוס לישראל?'", הוא מספר. "הייתה לה חברה שארגנה קבוצות לעלייה, אבל אמא לא דיברה על זה כי הסתובבנו בסביבה שאי־אפשר לצעוק בה 'אני יהודי'.

"ב־1994, שנה אחרי שעליתי ארצה מבלרוס בגיל 19, הגיע גם מקס", מוסיף אלכסיי לספר. "הוא היה בן שמונה, ואני הייתי בצבא. שנה אחרי שעלה מקס, הגיעה אמא. היא התגרשה מאביו של מקס, שילמה לו כופר - והוא נתן לה אישור לצאת. היא עלתה לארץ, אספה את מקס מכפר חב"ד ועברנו לגור ביחד".

"מבחינת העברית, למקס היה קל יותר, כי הוא היה קטן", אלכסיי נזכר בקליטה בארץ. בשנותיו הראשונות שימש אלכסיי אב למקסים הקטן. "אני גידלתי אותו, החלפתי לו חיתולים, הייתי לו דמות אב", הוא מספר. בעוד מקס פרח בארץ החדשה, אמו נתקלה בלא מעט קשיים. לכן אלכסיי, שידע עברית, הלך איתה לכל המוסדות – בנקים, ביטוח לאומי. האם הייתה בת 44 כשעלתה ארצה. היא מודה שעלתה בעקבות ילדיה וכי הלכה לאולפן אחרי העבודה בערב, "אבל זה היה קשה אחרי יום עבודה, ועם עוד שני בנים על הראש".

סחבת משפטית

השנים חלפו, ותאריך הגיוס של מקסים קרב. הוא רצה להתגייס לשירות קרבי, אך אחיו אלכסיי ביקש מאמו שלא תחתום על טופס האישור מאחר שהיא אם חד־הורית. ואכן האם לא חתמה. מקסים התגייס, למד בקורס נהיגה ומשם עבר לביסל"ח. הוא היה "מבסוט עד השמיים", לדבריהם. "מקס היה חברותי מאוד, הוא הכיר את כולם וכולם הכירו אותו, חי שם כמו מלך", מספר אלכסיי. "הוא שכר דירה בירוחם כי אמא בזמנו הכירה גבר, והוא לא הסתדר עם מקס, שהעדיף שיכירו בו כחייל בודד. מצד אחד, מקס רצה לראות איך זה לחיות לבד, להרגיש את החיים לבד. מצד שני, גם אמא לא רצתה להתנתק מהגבר הזה משום שהיה לו קצר עם מקס. הסידור היה טוב לשניהם".

ביום התאונה יצא מקסים מהבסיס בסביבות חצות. הוא שימש נהג כונן ונהג ברכב צבאי בלי שעבר תדריך נסיעה ובלי שחתמו לו על כרטיס הנסיעה. בדרך אסף שלושה טרמפיסטים ובשעה 1:40 איבד את השליטה על הרכב בפנייה חדה. הרכב התהפך. הוא נהרג, והטרמפיסטים נפצעו באורח קל. לאחר התאונה החלו חוקרי מצ"ח לבדוק את החשד שמקס היה שיכור בעת התאונה. לאחר החקירה, שנמשכה שנה ותשעה חודשים, קבע משרד הביטחון כי התאונה אירעה בשל "התנהגות רעה חמורה", שבמסגרתה מקסים יצא מהבסיס ללא אישור וכן נהג בשכרות. עקב זאת מקסים אומנם הוכר כחלל צה"ל, אך הוחלט כי משפחתו לא תוכר כמשפחה שכולה וכי לא תקבל את הזכויות הנלוות לכך. זאת אף שהקצין התורן שהיה בתפקיד בליל התאונה הודה במהלכה כי העניק למקסים אישור בעל פה לצאת מהבסיס.

בני משפחת בסקין טענו בתגובה כי אם מקסים אכן היה שתוי, לא היה צריך לתת לו לצאת מהבסיס. "מצד אחד אלה שהיו בש"ג אומרים שמקס לא נראה שיכור – הוא לא התנדנד ולא נדף ממנו ריח, אבל מצד שני בדיקת הדם לגילוי אלכוהול אומרת משהו אחר", אומר אלכסיי. כמו כן, בני המשפחה טענו כי החקירה נמשכה זמן רב מדי. "מה יש לחקור כל כך הרבה זמן?" אומר אלכסיי. "איך הרכב התהפך? היה בוחן במקום שכתב מה קרה שם. ואיך אתם לא מכירים? קיבלתם ילד, הוא היה בצבא בהשגחתכם, פתאום אף אחד לא רוצה לקחת אחריות?".

"הוא היה ברכב צבאי, על מדים, הוא לא היה בבית, הוא לא היה בבית קפה", מוסיף אלכסיי. "לקחתם לה את הילד, תחזירו לה את הילד. אם אתם מחזירים לה ארון במקום ילד, אז מה אתם ממררים את החיים של אמא? במה היא אשמה? בזה שנתנה לכם את הילד?"

בני משפחת בסקין רצו לצאת למאבק משפטי בנושא ולגייס עורך דין, אך התקשו לעמוד במימונו. בסופו של דבר הגישו ערעור, ולאחר סחבת משפטית שארכה כמה שנים, הגיעו לעורך הדין אדיר שויגמן, שהמשיך את הטיפול בתיק. בדיון בערעור שנערך בסוף יולי בבית משפט השלום בבאר שבע קבע השופט ברוך אזולאי כי המשפחה תוכר כמשפחה שכולה. כרגע בני המשפחה מחכים לספטמבר כדי לדעת אם משרד הביטחון יגיש ערעור על פסק הדין. "מבחינה משפטית, יש להם 30 יום להגיש ערעור", מסביר עורך הדין של משפחת בסקין, אדיר שויגמן. "כרגע פסק הדין קובע שהאם כן צריכה להיות מוכרת כאם שכולה, וחשוב מזה - שהתאונה נגרמה משירותו הצבאי".

"כשהוגש לראשונה הערעור על ידי האמא, לא היה אף אחד שבא ואמר לה שהיא זכאית לייעוץ צבאי", מוסיף שויגמן. לטענתו, הייתה בתיק גם התרשלות: "בתיק מצ"ח שהועבר אלינו לא היה כל החומר. גילינו שהיו התכתבויות עם המכון לרפואה משפטית שלא קיבלנו, ובמהלך המשפט המדינה למעשה נקטה עמדה, וזה לא מה שאמור לקרות". לדברי שויגמן היו סיבות נוספו שגרמו ל"רצף של טעויות" בתיק, שבגללן הוא נמרח על שמונה שנים. "אומנם בבדיקת הדם נמצא אלכוהול", הוא אומר, "אבל המדינה לא חשפה איפה הדגימות היו עד שנבדקו. יש תופעות של ריקבון בבדיקות האלה. בתיק פלילי, כשרוצים להרשיע מישהו בשכרות, צריך לחשוף איפה הדגימות האלה נמצאות. במקרה הזה הם לא הציגו שום דבר. מקבלים פה החלטה הרת גורל, ובהתאם לכך הם היו צריכים לתת טענות מבוססות".

יד מכוונת

אף שהסוף נראה קרוב יותר מאי־פעם, בני משפחת בסקין עדיין לא בטוחים שזה באמת הולך להיגמר. "זה לא הסוף, כי יש אפשרות שהם יערערו וימשיכו למרר לאמא את החיים", אומר אלכסיי. "אני כבר התייאשתי. אולי אמא לא, אבל אני לא מרגיש שניצחנו את משרד הביטחון. ברגע שתהיה החלטה סופית, ברגע שייגמרו כל המשפטים האלה, נוכל לשמוח. כדי להילחם במדינה צריך לקחת הלוואה. יש לי שני בנים. איך אני אמור עכשיו לתת אותם לצבא? אם חס וחלילה יקרה משהו, אני אלחם במדינה?".

אלכסיי מדגיש כי אין לו טענות כלפי הצבא. "הבנתי דבר אחד מהמשפט: צה"ל ומשרד הביטחון הם שני גופים שונים". לדבריו, בעוד צה"ל מספק למשפחה מעטפת תמיכה, בעיקר ביום הזיכרון ובטקסים, במשרד הביטחון כאמור מסרבים לקבל אחריות למקרה.

ביום שאלה התבשרה כי תוכר כאם שכולה, היא חגגה את יום הולדתה ה־65. "הלב עלה וירד", היא אומרת בהתרגשות, ואלכסיי מוסיף שזו המתנה הכי יפה שהיה אפשר להעניק לאמו. "אני לא מאמין באלוהים, אבל אני חושב שיש פה יד מכוונת", הוא אומר. "הדברים האלה לא באים סתם ככה".

ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "משרד הביטחון משתתף בצערה של המשפחה. משרדנו נאלץ לדחות את פניית המשפחה להכרה מכוח חוק משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום, תש"י - 1950) ובשל נסיבות פטירה שלא ניתן לפרטן עקב צנעת הפרט. הנושא תלוי ועומד בבית המשפט המחוזי".