אמיל ירון, הלוא הוא מימל, הצלם החיפאי המוערך שהפך לאושיית תרבות עוד בחייו, הלך ביום שישי שעבר לעולמו ממחלה קשה. מימל, שעלה בגיל 7 עם משפחתו ממרוקו לחיפה, הפך - בצד עבודתו כצלם ספורט מקצועי וצלם הבית של קבוצת הכדורגל "מכבי חיפה" - לצלם החתונות המבוקש ביותר באזור בשנות השבעים והשמונים. כה מבוקש היה, עד שנהג לצלם בו־זמנית שלושה או ארבעה אירועים בערב אחד עם צוותים שונים, בשעה שהמתחרים שקמו לו מפעם לפעם היו מגרדים בקושי אירוע אחד או שניים בשבוע. לא הייתה חתונה של סלבים מקומיים - או לצורך העניין של כדורגלנים כאיציק אנגלנדר, דני שמילו רום, אלי לוונטל ואחרים - שמימל לא צילם באירוע שלהם.
"אני זוכר שאשתי ביקשה ממני שמימל יצלם את החתונה שלנו. ואמרתי לעצמי - נלך על זה. נתתי לו תאריך של כמה חודשים לאחר מכן. הוא אמר שהוא תפוס, 'אבל אל תדאג, נצלם לך'", סיפר אתמול דוד משכונת הדר. "ידעתי שאשתי לא תקבל את ה'אל תדאג', הזה והבהרתי לו שהוא מי שמצלם אצלי - אחרת אני מתגרש באותו הלילה. הוא חייך ואמר לי 'יהיה בסדר'. הוא כמובן הגיע, אבל באותו ערב ביקר גם בשני אירועים אחרים. את זה למדתי רק כשבאתי לקחת את אלבומי התמונות".
בסוף השבוע האחרון, עם היוודע דבר מותו, עלו לרשת אלפי פוסטים מרגשים. רבים העידו כי פגשו במימל, שצילם להם אירוע משמח כזה או אחר, וכי לכל אחד מהם היה סיפור אישי וחביב על האיש. בתחנות חייו הצליח האדם - שלא קמו לו שונאים - לגעת בלבבותיהם של אלפי אנשים.
מימל עצמו סיפר לי לפני שנים מספר כי אחרי האירוע ה־10,000 כבר הפסיק לספור. האמנתי לו, הרי הוא היה מכונת צילומים. נוסף על צילומי האירועים - מלאכה שהתמחה בה ואשר הפכה אותו למודל לחיקוי ללא מעט צלמים שגדלו במחיצתו - צילם מימל משנות ה־60 ועד לשנה האחרונה את כל אירועי הספורט בחיפה, ובהם חגיגות האליפות בירוק ובאדום, נפילות, טרגדיות ואירועים היסטוריים כגון הריסת היציעים באצטדיון קריית חיים והריסת האצטדיון בקריית אליעזר. מימל היה חלק מהנוף לא רק בכדורגל, אלא בכל אירוע ספורט. הוא צילם קרבות אגרוף שנערכו בבתי קולנוע, תחרויות שחייה בבריכת בת גלים בחיפה, תחרויות אתלטיקה בקריית אליעזר ומשחקי כדורסל במגרשי האספלט ליד קולנוע חן (מכבי) וליד קולנוע תמר (הפועל).
מוקד עלייה לרגל
כשמימל הגיע ארצה, הוא קיבל "ללא הסכמתו", כך טען, את השם חיים בן סימון. הוא התגורר עם משפחתו בשכונת ואדי סאליב בחיפה. כעבור שנים ביקש לשוב לשמו המקורי אמיל, ואת הבן סימון הפך לימים לירון.
כשפרצו אירועי ואדי סאליב היה מימל מי שזכה לצלם את המהומות האלימות בין סמטאות השכונה, והנציח - מבלי שידע זאת אז - את כל מה שהמשטרה לא רצתה שיראו. השנה הייתה 1959 ומימל היה רק בן 16. בהיותו ילד לא הבין את גודל האוצר שהחזיק בידיו. רק לאחר שהמשטרה החרימה את מצלמתו ואיימה שתעצור אותו, תפס את גודל הדבר. התמונות הנדירות הוחזרו לו והגיעו בסופו של דבר לעורכי השבועון "העולם הזה". הן פורסמו והצליחו לעורר הד ציבורי עצום בעקבות החשיפה הבלעדית של המחאה כנגד האפליה והקיפוח העדתיים. במשך שנים, ולמעשה עד לא מזמן, הוזמן מימל לכינוסים ולהרצאות כדי לתת עדות ממקור ראשון על מהומות ואדי סאליב. על סמך עדויותיו ותיעודו הנדיר נכתבו לא מעט מחקרים וספרים.
בקריירה הענפה שלו כצלם עיתונות עבד מימל כמעט בכל עיתון אפשרי, אלא שבשנות ה־70 וה־80 היה מזוהה בעיקר עם "חדשות הספורט", שהיה אז יומון נפוץ ופופולרי עד אשר נסגר בשנות ה־80.
לא רבים יודעים כי לצד אהבתו למצלמה טיפח אהבה נוספת - הציור. יוסי גלזר, שעבד עמו במשך 45 שנים בהיותו כתב הספורט הראשי ב"חדשות הספורט", סיפר אתמול שציוריו היו נדירים: "אני זוכר את הסיפור: ראש העיר המיתולוגי של חיפה אבא חושי נתקל באחד מציוריו בתערוכה במועדון נוער בעיר התחתית ומיהר לסדר לו מלגה של קרן אמריקאית על שם אלינור רוזוולט, רעיית נשיא ארצות הברית. מימל היה אמור לצאת ללמוד ציור בארצות הברית, אבל באותה עת אביו התנגד". בשנים האחרונות, אחרי עשרות שנים שלא עסק בציור חזר מימל לצייר.
הנטייה האמנותית הייתה ברורה מאליה, אך הרומן שניהל עם צילום הספורט היה, מתברר, די מקרי. בין סמטאות שכונת מגוריו הכיר את אהרן עמר, לימים אחד מטובי השחקנים בכדורגל הישראלי. מימל החל לצלם את עמר במשחקי מכבי חיפה, וגם לאחר פציעתו של עמר, שנאלץ לפרוש, המשיך במלאכת הצילום במגרש והפך במהרה לאחד הצלמים האיכותיים ביותר בעידן טרום הצבע.
אחד מסימני ההיכר שלו היה חנות הצילום בשכונת הדר, שהפכה למוקד עלייה לרגל לאוהדים ולידוענים. אחרי כל משחק ליגה בשבת נהגו לפקוד את המקום עשרות אוהדים שחיפשו תמונות למזכרת מהמשחק.
גלזר מספר כי בצד האירועים המשמחים, הנציח מימל את שתי הטרגדיות הגדולות ביותר של הספורט החיפאי: לכתם של אבי רן ורובי שפירא. "אלה היו רגעים מצמררים שהצליחו למחוק מעל פניו של מימל את החיוך הנצחי. ראיתי כמה עצוב הוא היה באותם אירועים". ואכן, לאחר מותו הטרגי של השוער אבי רן ב־1987 בתאונה ימית מחרידה בכנרת, הגדיל מימל תמונה צבעונית של רן לבוש באפודת שוער צהובה - והניח אותה בחלון הראווה של חנות הצילום שלו ברחוב ביאליק. הצבת התמונה הפכה את המקום למוקד עלייה לרגל לאלפי אוהדים. הם היו עומדים מולה ומזילים דמעה.
ימי הזוהר
אחד מצילומי הספורט המפורסמים של מימל מתחילת שנות ה־70 תועדו במשחק שנערך בבלומפילד. "זה היה אחד מרגעיו הגדולים כצלם ספורט ועיתונאי", סיפרו אתמול אנשי כדורגל ותיקים. הדרמה התרחשה במשחק האליפות בין מכבי תל אביב למכבי נתניה שהוכרע בשער לזכות מכבי תל אביב שכבש דרור ברנור בידו.
מימל לא הורשה לצלם את המשחק מכר הדשא, ולכן נאלץ לצפות במשחק מהיציע עם המצלמה הנצחית ביד. בחושיו החדים צילם מהיציע את ברנור כובש את השער בידו, בשעה שכל צלמי הסטילס שישבו מאחורי השער לא הצליחו לתפוס את הרגע הנדיר. זה היה התיעוד היחיד של האירוע, והוא פורסם למחרת ב"חדשות הספורט".
אבל לא רק בספורט היה מימל מומחה, אלא גם באיתור הפנים החדשות של עולם הדוגמנות. ידוע כי כדורגלנים ודוגמניות הם שילוב מוצלח, וגם מימל ידע לנצלו בעינו החדה. לא רק תיעוד גולים מופלאים, אלא גם איתור דוגמניות פוטנציאליות היו בכישרונותיו. במשך כשלושה עשורים המליץ כצלם על מועמדות
לתחרות מלכת היופי של ישראל. רבות מהמועמדות החיפאיות שזכו בתחרות בתארים שונים חבות למימל - שהיה הראשון לזהותן - את הקריירה שלהן.
בשנים החולפות, עם חילופי הדורות והמעבר לצילום דיגיטלי, היה נדמה שימי הזוהר הגדולים תמו. מימל סגר את חנות הצילום שלו בהדר, מיעט לצלם באירועים - אבל המשיך לתעד את הכדורגל ממש עד סוף העונה האחרונה באצטדיון סמי עופר. לזכותו ייאמר כי לאורך השנים הוא לא זוהה רק עם קבוצה אחת, אלא זכה לאהדה מכל מחנות האוהדים והמועדונים.
אחד האירועים המרגשים בקריירה של מימל היה טקס ההוקרה שארגנה לו קבוצת מכבי חיפה, שנערך בעונה הקודמת במשחק של הקבוצה נגד בית"ר ירושלים. הטקס נערך מול אצטדיון מלא, שם הוענקה לו חולצה ממוסגרת ועליה הספרה 1 החתומה בחתימות השחקנים. אשתו לורט וילדיו שי, גלית ויניב, נכחו בטקס. בשיאו קמו אלפים על רגליהם והריעו לו. דרך אגב, זאת הייתה הפעם הראשונה שהגיע לאצטדיון ללא מצלמה."כשהחלטנו לעשות את הטקס, למיטב הבנתי הוא היה בריא לגמרי. לפחות אף אחד לא אמר לנו שהוא לא חש בטוב", סיפר אתמול איתמר צ'יזיק, מנכ"ל מכבי חיפה ב־14 השנים האחרונות. "לא ידעתי שהוא חולה. זה בא לי בהפתעה ואני נסער", אמר והעיד כי הוא מכיר את מימל מאז היה בן שמונה. "חשבנו שבן אדם בגילו ראוי למחווה מצד המועדון שליווה במאות אלפי תמונות ובמקצועיות נדירה".
שלשום ליוו אותו בדרכו האחרונה רבבות אנשים, ובהם עשרות שחקני עבר "ירוקים" ו"אדומים", עסקנים, פעילים וכן אנשים אחרים שמימל נגע בהם בצמתים שונים בחייהם. גם את החתונה שלי הוא צילם, אבל כאמור זה היה לו דבר שבשגרה, מכיוון שנהג לצלם עשרות אלפי חתונות. בימים שלאחר החתונה, כשהגעתי לאסוף את התמונות, עמדנו ושוחחנו על כדורגל. כשנה לאחר מכן פגש אותי ושאל אם אני מעוניין לכתוב בעיתון. אמרתי לו שאני לומד, אבל אולי.
ביולי 1981 קיבלתי שיחת טלפון מיוסי גלזר. הוא הפנה אותי ליהודה גורן, בזמנו ראש מערכת הספורט של "מעריב" - וכל השאר היסטוריה. כן, מימל אחראי לקריירה של רבים כמוני שמצאו את ייעודם בעיתונות ובצילום.
מימל גילה כי חלה בסרטן רק בשבועות האחרונים לחייו, והוא דעך במהירות בלתי נסבלת. לאחר אשפוז של פחות משבוע ימים, וכרגע לאחר שחגג עם משפחתו בביתו את יום הולדתו ה־74, מסר את נשמתו לבורא.
מימל נפטר בט"ו באב. נהוג לומר כי ביום זה הולכים מעמנו האהובים באמת.