במשך שנים עברה מ', בשנות ה־30 לחייה, פגיעה מינית מתמשכת בתוך המשפחה - עד שאזרה כוח להתעמת עם התוקף שלה. "אנחנו, הנפגעים, לרוב מרגישים שאנחנו בכלל לא שייכים לעולם הזה, לא שייכים לשום מסגרת או אינטראקציה אנושית", היא מספרת כעת ל"מעריב המגזין". "במשך שנים הרגשתי חריגה, לא חשבתי על עצמי בכלל כבן אדם. רק הטיפול מאפשר לי להרגיש אחרת, כמו בן אדם".
אלא שקרן הסיוע של ארגון "חברים לרפואה" - שהוקם ב־2003 כדי לסייע לחולים ולנכים במצוקה, ובזכותו קיבלה מ' טיפול זה יותר משנה - עומדת כעת על סף סגירה בשל קשיים כלכליים ומחסור בתרומות, ומ' חוששת לגורלה. "לא תהיה לי דרך לממן טיפול בעצמי", היא חוששת. "אם ייקחו לי את המטפלת שלי, ייקחו לי את החיים. אני כל כך זקוקה לה, עשיתי דרך כל כך ארוכה ואני כל יום נלחמת ומתמודדת, יש לי כך כל הרבה לחיות בשבילו, כל כך הרבה תוכניות. אבל בלי סיוע נפשי ותמיכה אין לי שום עתיד, אין לי אף אחד".
קרן הסיוע של "חברים לרפואה" מסייעת מדי שנה לכמאה נפגעים ונפגעות קורבנות תקיפה מינית במצבה של מ'. "קרן הסיוע לנפגעות תקיפות מיניות וגילוי עריות הוקמה בארגון 'חברים לרפואה' בשנת 2010 על ידי תורם פרטי שהשקיע שלושה מיליון שקלים למימון הטיפולים הפסיכולוגיים והפסיכיאטריים לנשים, לנערות ולנערים שנפגעו קשה עד כדי קושי בתפקוד עקב המצוקה הנפשית", מספרת יעל הלר, מתאמת הקרנות מארגון "חברים לרפואה”, שבו מנוהלת קרן הסיוע. "המקרים הקשים שהגיעו לעמותה היו מצמררים.
הקרן העבירה בכל חודש 1,200 שקל לכל מטפל כנגד הצגת חשבוניות מקוריות, ואחרי אימות עם המטופלת שאכן היא מגיעה כל שבוע לטיפול. אלו שמגיעות אלינו - מגיעות לעתים אחרי ניסיונות אובדניים. הן מספרות שלא הצליחו לקבל מענה דרך קופות החולים, שהתורים ארוכים מדי או שלא הצליחו להתחבר למטפל. כאן אנחנו מאפשרים להן לבחור את המטפל שהן רוצות".
איך הן הגיעו אליכן?
"ממש מפה לאוזן ובהפניות של עובדים סוציאליים. בכל מקרה של מטופלת שסייענו לה - קיבלנו דוח אבחון מהמטפל הפסיכולוגי או הפסיכיאטרי שמלווה אותה".
מה יקרה למטופלות עכשיו?
"כבר עכשיו נאלצנו להודיע לרוב המטופלים והמטופלות שאין לנו עוד דרך לממן את הטיפולים. למספר מצומצם מאוד של מטופלות מצאנו תקציב, כי זה עניין של חיים ומוות".
תמונת מצב קשה
מהנתונים של איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית עולה כי בשנת 2014 הגיעו למרכזים 40 אלף פניות המדווחות על פגיעה מינית; 84% מהן - על פגיעה בנשים, בילדות או בנערות ו־16% על פגיעה מינית בגברים, בילדים או בנערים. אחרי הדיווח - ולעתים גם הגשת התלונה - נאלצות הנפגעות להתמודד עם הפגיעה ועם התמודדות ארוכה הנמשכת כל החיים. חלקן מגיעות לאשפוז, נפלטות ממעגל העבודה ונזקקות לתמיכה מתמדת. מספר נפגעי ונפגעות התקיפה המינית שמקבלים טיפול בידי משרד הרווחה או משרד הבריאות מדי שנה אינו ידוע.
"לפגיעה מינית השלכות רחבות בטווח הקצר ובטווח הארוך על כל היבטי חייה של הנפגעת: השלכות חברתיות, משפחתיות ובין־אישיות, השלכות נפשיות והשלכות פיזיולוגיות המשפיעות על היכולת לעבוד, ללמוד ולפתח מערכות יחסים נורמטיביות", קובע דוח ששמו "טראומה בטיפול: פגיעה מינית ואשפוז פסיכיאטרי - מיפוי שירותים ומדיניות בריאות, נייר מדיניות", שנכתב בשיתוף ארגון "בזכות" ומרכזי הסיוע והוגש בתחילת אוגוסט לשר הבריאות יעקב ליצמן.
מחברת הדוח, הילה רימון־גרינשפן, מומחית לזכויות חקיקה ומדיניות העוסקת באנשים עם מוגבלות בארגון "בזכות", חושפת בו תמונת מצב קשה המתמקדת בעיקר במענים החסרים לנפגעות תקיפה מינית, המגיעות בעקבותיה למערכת האשפוז הפסיכיאטרית. אבל גם נשים ונערות שלא נזקקות לאשפוז ומנסות להשתקם בעזרת טיפול נפשי מתקשות לעתים למצוא מענה טיפולי בשל תורים ארוכים מדי או אי־רצונן של הנפגעות להיחשף כמי שעברו תקיפה מינית. זאת על אף שמשרד הרווחה והבריאות אמורים לספק מענה כזה.
"נדרש לי לא מעט זמן, כמעט שנה, עד שהבנתי שאני חייבת להתחיל טיפול ולדבר עם מישהו לפני שאני עושה לעצמי משהו רע מאוד", מודה נ', בשנות ה־30 לחייה, שעברה אונס אלים והחליטה לבקש טיפול נפשי. "לא היה לי כסף לטיפול פרטי, אז הלכתי לקופת חולים שהיא זו שאמורה לתת לי את המענה. מצבי היה לא טוב, ולמרות זאת בקופת החולים אמרו לי שאחרי הפגישה הראשונה איאלץ לחכות חודשים עד שאוכל לקבל טיפולים על בסיס קבוע, וגם זה עם מטפל לבחירתם או עם מטפל שנמצא איתם בהסדר תמורת השתתפות עצמית שלי. נבהלתי כשהבנתי שמעכשיו יצוין בתיק הרפואי שלי שנאנסתי. אני לא רוצה שרופאת המשפחה שלי תדע את זה".
מה עשית?
"חברה שלי, אחת הבודדות שיודעת מה עברתי, ראתה שמצבי קשה ומצאה מטפלת שהסכימה לטפל בי במחיר זול מאוד. החברה גם עוזרת לי במימון, כי אני לא עובדת עכשיו. בשנה האחרונה בכלל לא הייתי מסוגלת לעבוד, אבל עם הטיפול אני לאט־לאט מצליחה לצאת מהבית יותר. עכשיו אני חושבת להתחיל לחפש עבודה חלקית, בעזרתה של המטפלת. אני לא רוצה לעבוד במוסד שיקומי או בעבודה מוגנת. אני רוצה עד כמה שאפשר להשאיר את הסטיגמה של נאנסת מאחורי".
חוששות מדליפת פרטים
בין המענים שעומדים כיום לרשות הנפגעים והנפגעות בתוך הקהילה נמצאים מרכזים רב־תחומיים לטיפול בנפגעות ובנפגעי תקיפה מינית הנמצאים באחריות משרד הרווחה, מרכז לטם - מרכז רב־תחומי לטיפול באחריות משרד הבריאות, יחידות טיפול בלשכות הרווחה העירוניות, מרכזי סיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, מערך בריאות הנפש של קופות החולים שכולל מרפאות עם שירותים ייעודיים לנפגעות תקיפה מינית, מרפאות ממשלתיות לבריאות הנפש או מטפלים עצמאיים בהסדר עם קופות החולים בהשתתפות עצמית.
אלא שכאמור אלו אינם מספיקים, וסגירת קרן הסיוע עלולה להעיד כי למרות השיפור שחל בכל הנוגע לטיפול בנפגעי ובנפגעות תקיפה מינית, הדרך עודנה ארוכה, וקורבנות רבים עדיין אינם זוכים לטיפול נפשי - ונזקקים למענה פרטי בתשלום או לתרומה. "משרד הרווחה פתח מרכזי טיפול בכל הארץ", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. "זו התקדמות ממשית שמעניקה שירותים מצוינים, אבל עדיין לא מספקת.
גם הרפורמה החדשה במערכת הבריאות, שבמסגרתה נפגעות תקיפה יכולות לקבל טיפול נפשי, אינה מספקת מכמה סיבות: התורים ארוכים מאוד, וחלק מהנפגעות נמצאות במצב שבו הן לא יכולות לחכות. לא תמיד מדובר במטפל שהתמחה בתחום הפגיעה המינית - תחום מורכב מאוד. אומנם יש מטפלים מומחים, אבל הם לא רבים. בשלוש השנים האחרונות אנחנו מנסים להכשיר מטפלים בתחום, אבל עדיין בהיקף קטן.
"גם נושא הסודיות הרפואית קריטי", מוסיפה סוליציאנו. "אנחנו נתקלים בהרבה נפגעות שחוששות מאוד שעובדת היותן נפגעות תקיפה מינית תצוין בתיק הכללי שלהן אם יבקשו טיפול דרך מרפאות קופות החולים. לפעמים מדובר במרפאות קטנות בתוך יישובים קטנים או בחברה סגורה, שבה לעובדה שעברת תקיפה מינית עשויות להיות השלכות אישיות קשות עלייך. הנפגעות חוששות מדליפת פרטים".
מה בכל זאת את מציעה לעשות?
"חייבים להוסיף תקציבים. אנחנו חושבות שכמו שאדם נפגע בפיגוע, חס וחלילה, והמדינה מעמידה לו סל שיקום, כך גם צריך להיות גם במקרה של נפגעות ונפגעי תקיפה מינית. כיום הם לא זוכים לסל השיקום הזה. שיקום נפגעות תקיפה מינית הוא בסופו של דבר גם רווח למדינה. קיבלנו לאחרונה תוצאות של מחקרים שנעשו בחו"ל, המראות שהעלות השנתית של נפגעת תקיפה מינית למדינה היא כ־150 אלף דולר בשנה, כי נפגעות רבות מפסיקות לעבוד וזקוקות לסיוע כלכלי, משפטי ונפשי. אם ישקיעו יותר תקציבים במשרד הרווחה, נפגעות יוכלו להשתקם, לחזור לעבוד ולחיות. הן לא יזדקקו לאשפוזים יקרים".
חברות הכנסת ממרצ - מיכל רוזין, זהבה גלאון ותמר זנדברג - עובדות בשנתיים האחרונות על הצעת חוק לשיקום, לפיצוי ולסיוע משפטי לנפגעי עבירות מין. "פעמים רבות הפגיעה המינית יוצרת נזקים שונים, ונפגעות רבות מוצאות עצמן מוציאות כספים רבים כתוצאה ישירה מן הפגיעה", נכתב בהצעת החוק. "סיוע כספי לנפגעי העבירה נועד לסייע להם בגין ההוצאות הישירות הנגרמות להם מן הפגיעה לצורכי ריפוי ושיקום.
כיום יכולים נפגעי עבירה לקבל פיצוי או החזר הוצאות מסוים אם במסגרת גזר דינו של הנאשם לאחר הרשעתו ואם באמצעות תביעה אזרחית. כלים אלה אינם מספקים; הם מותנים הן בהרשעת הפוגע והן ביכולת לגבות את הפיצוי. חשיבות הסיוע הכספי נובעת מההכרה בנזקים הישירים ובנזקים העקיפים הנגרמים לנפגע העבירה, ובמטרה לסייע לו בהתמודדות הנובעת ממנה ובמימון הוצאות כגון טיפול רפואי, הפסד ימי עבודה והוצאות נלוות. לפי הצעת החוק, יהיה נפגע עבירת מין זכאי לקבל החזרי הוצאות שהוציא מכיסו בסמוך לפגיעה ובגללה".
לפי אומדן העלויות שנעשה לצורך הגשת הצעת החוק, תהיה עלותה כ־38.7 מיליון שקל בשנה, כ־49% אחוז מהם בעבור טיפולים נפשיים. ממשרדה של ח"כ רוזין נמסר ל"מעריב המגזין" כי העלות כוללת מענים שכבר ניתנים היום בתוך הקהילה, וכי על פי הערכת חברות הכנסת, העלות הסופית של הצעת החוק עשויה להיות נמוכה יותר.
