פעם קראתי שאלברט איינשטיין אמר שהדבר החשוב הוא לא להפסיק לחקור. "לסקרנות יש סיבה משל עצמה לקיומה", טען. רגעי החסד של עיתונאים, כטבעם של רגעי חסד, אף פעם לא מודיעים לקראת בואם. אחד מהם הגיע השבוע בפגישה אקראית, סביב עפרונות צבעוניים ומחקים ריחניים, עם אמא לילד שעולה לכיתה א', האמצעי מבין שלושה אחים. אני כבר מזמן לא עליתי לכיתה א', אבל הסקרנות טבועה בי ופשוט הקשבתי.
אמרו לה שהניסיון וההיכרות עם המערכת הבית-ספרית מביאים להתרגשות שהולכת ופוחתת מהילד הבכור ועד לילד הקטן ביותר. "שטויות", היא אומרת. הניסיון וההיכרות עם מערכת החינוך בגילי בית הספר רק גורמים לזה שהבטן תכאב לה יותר. יש לה המון מה לומר, ואם תשאלו אותי, בצדק. אז הנה, הבמה כולה שלה. הקשיבו היטב:
"אחת מהתכונות שאפיינו את בני בכורי הייתה סקרנות. הכל הוא רצה לדעת. מה שלא ידענו לספק את התשובות עליו - הלך לחפש לבד. מה שלא היה לנו זמן ללמד אותו, לימד את עצמו, שאל והעמיק בכל תחום שעניין אותו. כשהיה בגן חובה, רציתי להשאיר אותו עוד שנה בגן. מה בוער לי? התייעצתי עם פסיכולוגית מטעם הרשות המקומית, והיא אמרה לי שעוד שנה בגן לא תקנה לו כלום, אלא רק תהפוך אותו לילד משועמם מאוד. אז העליתי אותו לכיתה א'".
עד כה, זה בסדר. עכשיו יש תפנית בעלילה. תפנית שנבנית אט אט. שוב הבמה שלה: "היום הוא כבר במחצית השנייה של בית הספר היסודי. במהלך הדרך שלו הפריעו לי דברים, ולא הצלחתי להבין מה. היום אני מבינה: הסקרנות אבדה. ההכרה הזאת באה אלי בעקבות שיחה עם אם שליוותה טיול לעתלית. היא אמרה שההדרכה במקום הייתה מעולה, אבל כל ילד שהתפרץ ושאל שאלה נבלם בידי המחנכת של הכיתה. 'אל תפריע', 'חכה לסוף ההסבר'. איזו שטות. כזה פספוס. ילד שמסתקרן שואל שאלות בלי לחכות. ככה זה. את האיפוק, אם בכלל מצליחים ללמד, צריך ללמד אחר כך. קודם כל לספק לו את הידע שהוא צמא לו. אז עוד ילד נבלם, ועוד ילד הושתק, ועוד ילד 'חונך'. ובאמת היה שקט. אף אחד לא המשיך לשאול שאלות. למה? כי כשהם הראו עניין, סתמו להם את הפה.
"כשהעברתי אני שיעור בכיתה של הבן שלי, היו לי שני כללים: הראשון, מותר לשאול שאלות גם אם הדבר כרוך בלהתפרץ לי לדיבור. השני, כל שאלה שילד שואל בנימוס לגיטימית היא. מי שיודע לענות, מוזמן. מי שלא, שיקשיב. השיעור היה מעולה וזרם בלי הפרעות. ולא, המחנכת לא התערבה בכלום. ישבה, נהנתה ולמדה כמו התלמידים שלה.
"היום אני לא סומכת על מערכת החינוך הציבורית שתשמור על הסקרנות של הילדים שלי ותגדל אותם להיות אנשים משכילים שלא מדלגים על שום שלב במחשבה. אני גם לא רוצה שמערכת החינוך תחנך את הילד שלי. זה גם התפקיד שלי. הדבר היחידי שאני מצפה ממנה, הוא שתיתן לילדים שלי את הכלים במקומות שלי אין דרך לאמן אותם לזה – להסתדר בכיתה עם 30 תלמידים, להסתדר עם מבוגרים לא אחראיים שסותמים להם את הפה, ולכבד אותם, כי אלו המורים שלהם. את היתר אני אעשה".
"ומה", שאלתי את אותה אמא, "מה עכשיו, רגע לפני שהילד עולה לכיתה א'?". היא הרהרה והשיבה: "אני שוקלת לשלוח אותו עם השלט: 'לא לגעת. שברת – שילמת'".
עיתונאי קטן שלי / יאיר ויץ (בן 11.5)
מתי לב שבקבוקי השתייה הפכו ליקרים מאוד. אני מתכון לכל מיני מתקנים מתוחכמים, שאמורים להחליף את הבקבוקים החד-פעמיים. מצד אחד, זה אמור להיות ידידותי יותר לסביבה. מצד שני, חלקם בכלל לא באמת מחזיקים מלא זמן מעמד כמו שמבטיחים על האריזות שלהם. אז הנה פתרון שיכול להפוך כל בקבוק מים חד-פעמי רגיל לבקבוק נחמד: שרוול. כן. שרוול עם כל מיני דמויות כמו פרוזן, הנסיכה סופיה, מפרץ ההרפתקאות, צומצום, צבי הנינג'ה ועוד. מלבישים אותו על הבקבוק, מדביקים במייבש שיער או במים - וזהו. בקשר לריח שהבקבוקים החד-פעמיים תופסים אחרי שממלאים אותם כמה פעמים - אין לי פתרון.
"בקבוק COOL" של חברת דיאמנט צעצועים. מחיר שלושלה שרוולים: 9.90 שקלים
המלצת תרבות
כון, אנחנו כבר מותשים ואין מה לעשות עם הילדים, כי הכיס התרוקן. יופי. אחרי ליטרת התלונות אפשר לגשת לרעיון: ביקור במערה חשוכה, שבה משעולים ומפלסים, בחלל גלריה בלב שכונת גוננים (קטמונים) בירושלים. זהו "מכרה הפלאות" - תערוכת אמנות לכל המשפחה, המציעה מבוך עשוי מבנה עץ הממוקם בחלל חשוך. בזמן הצעידה במכרה נחשפים המבקרים לעבודות עכשוויות של שבעה אמנים מדיסציפלינות מגוונות, והם משקיפים על העבודות מנקודות מבט שונות: מסע לירח מוקרן על התקרה וצופים בו בשכיבה על הגב; עולם רחוק מתקרב באמצעות התבוננות דרך משקפת; על עבודת הים משקיפים דווקא מלמעלה, מהמרפסת הבנויה במערה - ועוד.
"מכרה הפלאות", המרכז לאמנות חזותית ע"ש ג'ינוגלי, טוביה 3, ירושלים. אוצרים: יהודית שלוסברג ואיתמר מנדס פלור. התערוכה תיפתח מחמישי (1.9) ב־8:00־14:00, 16:00־19:00. הכניסה חינם