"אמא תחגוג בקרוב את החופש הגדול": הורים נושמים לרווחה בסוף הקיץ

בזמן שאתם קוראים את הכתבה, נותרו כ־24 שעות לסיום החופש הגדול. יש אנשים שלא רק סופרים את הדקות, אלא גם דואגים למספר כל שנייה. הרי איך מזהים הורים בסוף חודש אוגוסט? עיניים אדומות מחוסר שינה; הם כבר לא יודעים אם יום או לילה; המינוס בבנק חוגג אחרי החופשה בכרתים, הצימר בגליל, הבילוי בסופרלנד, בצפארי ובמימדיון. הם חצי בן אדם, לפי כל הגדרה מילונית.

את ערן בר־מנשה, אב לשלוש בנות, תפסנו השבוע בקניון ביוקנעם בדיוק כשסיים לנקות קרטיב לימון שהתנפץ ברעש דביק על הרצפה המבריקה. הוא בכלל מכפר סבא, המשפחה בנופש בקיסריה, אבל ליוקנעם הגיעו בגלל פגישת עבודה דחופה של אשתו. ככה זה בימינו, אתה אף פעם לא בחופש מושלם, תמיד יש נספחי שגרה שצריך לסגור.

"אין לי בעיה עם חודשיים של חופש גדול, יש לי בעיה עם כמות ימי החופשה שיש לנו", הסביר בר־מנשה, שעצר לרגע את ההתרוצצות וסידר את הנשימה. "לא היה אכפת לי להיות חודשיים עם הילדים ולהכיר אותם יותר - אבל כשיש 12 ימי חופשה בשנה, או מספר דומה, משוואתית זה לא פועל".

איך הסתדרתם הקיץ?
"כמו כולם - סבא, סבתא, יצאנו לחופשה. אני השקעתי פחות, כי אני מתעסק בבנקאות, ורוב אוגוסט הייתי במשרד. לכן אני נראה ערני יותר, אבל כמו כולם גם אני כבר רואה את קו הסיום".

בצדו השני של הקניון, בפינת היצירה - מאלה שפזורות בכל חור כדי להעניק להורים רבע שעה של מנוחה תמורת תשלום סמלי - נראה אלירן בצלאל, אב לשלושה, מתזז בין השולחנות, כאילו שעכשיו תחילת חודש יולי. מתברר שבצלאל נמצא הקיץ בחופשה כפויה; המפעל שעבד בו סגר את שעריו ונדד לסין. אומנם הוא מבלה כעת יותר עם הילדים, אך הוא אינו שוכח לבדוק ברגעי ההפוגה אם יש משרות פנויות.

"זה לא נקרא לעבוד?", הוא שואל ולא מחכה לתשובה. "להיות עם הילדים - עבודת פרך. אם לא הייתי במצבי היום, זה היה אפילו מעיק. אשתי כעת עובדת, ואני עם הילדים במקום שכל אחד יצא לחופשה ונתחלק במעמסה".

יש לך תוכנית חירום לימים האחרונים?
"זה היום היחידי שנשארנו ביוקנעם. אתה יודע איך זה, אם לא מרוויחים, אז מבזבזים. אני אומר שגם אם מצבי עכשיו לא אידיאלי, כל דבר לטובה".

בבית מול המחשב

בניגוד להורים התשושים, אצל בני הנוער המצב שונה לחלוטין. מבחינתם, גם ברגעים אלה הם רק עוצרים לתדלק - ומיד ממריאים ליעד הבא. את נוגה גפן מיוקנעם ואת אריאל ניני מהמושב מדרך עוז, שתי חברות שעולות לכיתה ח', תפסתי כשהן בדרכן לאיי ג'אמפ, פארק טרמפולינות בחיפה. "איך יכול להיות שחופשה תימאס?", גפן לא מבינה את השאלה. "הכי טוב זה להיות בבית עם הפלאפון והאינסטגרם. צריך עוד חודש חופשה".

מה עם חברים, מסגרת, מורים? ניסיתי להקשות. שתיהן הנידו ראשן לשלילה. "מה שטוב בחופשה הוא שאתה בוחר עם מי להיפגש", גפן מסבירה. "אתה לא רואה את מי שאתה שונא". גם אנחנו אהבנו מאוד את החופשה, אבל אחרת; לא נייד ולא אינסטגרם, אלא הרבה בחוץ עם חברים. זו התהום שמפרידה בינינו היום - אנחנו לא מבינים מה הם עושים מול המחשב, הם לא מבינים למה אנחנו רוצים אותם מחוץ לדלת.

פאני גולדשטיין מחדרה, אמם של עמית בן ה־9 וחצי ושיר בת ה־14 וחצי, מכירה היטב את הנושא. "הם לא יוצאים מהבית, אלא אם כן מדובר באטרקציה כמו סופרלנד או לונה פארק, ומבחינה תקציבית אין הרבה משפחות שיכולות להרשות לעצמן". את גולדשטיין פגשנו בגבעת אולגה בחוף הים - אטרקציה זולה יחסית ומעבירת זמן - עם בנה עמית. היא סיפרה שהוא כבר רוצה לחזור לבית הספר לעומת בתה שקצת פחות בעניין, בגלל הלחץ להישגים, שמתחיל בכיתות הגבוהות יותר.

"יש הורים שלוחצים על הילדים שלהם שילמדו גם במהלך החופש הגדול, אז הילדים כן רוצים לחזור לבית הספר", היא מסבירה. "אם יש הורים שמתירים את הרסן לרמה של חופש מוחלט, לילדים קשה לחשוב שוב על מסגרת. אני משתדלת לאזן, וצריך המון סבלנות. כשאני מנסה להסביר לבני בימים האחרונים שצריך ללכת לישון מוקדם, כי עוד מעט צריך לקום מוקדם, הוא מתקשה להירדם כי השתבש לו היום".

אם זה היה תלוי בך, מה היית משנה בחופשות?
"הייתי מפזרת לחופשת קיץ ולחופשת חורף; לא בבת אחת. התסכול של ההורים נוצר ממקום שחייבים למצוא מסגרת לילדים או סידור כלשהו - או להוציא סכומים גדולים במשך חודשיים שלמים".

בהמשך החוף אנחנו פוגשים את דנה ויובל מכרכור עם שני ילדיהם בני ה־3 וה־5. הם הזוג שגולדשטיין מדברת עליו: אין עזרה בטיפול, המחנק

הכלכלי חוסם. נותרו רק בילוי קליל במי הים וספירת הדקות. "אנחנו באים לפה כדי שלא לתלוש עוד שערות", מספרת דנה, "אפילו הבן שלי אומר: 'אמא, אני מתגעגע לגן', אז אם יש לך אפשרות להעביר את זה למחוקקים, תגיד שזה יותר מדי. אני זוכרת שגם כנערה בגיל העשרה הייתי אומרת 'יאללה, הבנו את הקטע, אפשר לחזור'. שבועיים, חודש, זה מספיק. חודשיים הם המון".

ניסיתי להתבדח עם דנה. אמרתי שמצבה כנראה עוד טוב אם היא מצליחה להגיע לחוף הים. החוף הריק למדי אולי מוכיח שיש הורים רבים שאפילו להיכנס לרכב כבר לא מסוגלים. אבל היא חייכה בקושי. "יש רבים במצבנו, אפילו למי שיש עזרה מסבא וסבתא. השתדלנו לאסוף כוחות בכל יום מחדש. את ימי החופשה הספורים שלי בשנה אני משקיעה בחודשיים האלה. נראה לי שאם כבר יהיה שינוי במבנה החופשות, זה יהיה אחרי שאעבור את השנים הקשות עם ילדַי".

מניו יורק עד בנגקוק

בשביל לקבל את התמונה המלאה של מצבם של ההורים בסוף חודש אוגוסט ולבסס עליה תיאוריה, הייתה לי תחנה אחרונה בהחלט - סינמה סיטי גלילות. אותו מקום מוכר שבו הורים מגיעים על אדי הדלק האחרונים - ובזמן שילדיהם בוהים במסך הענק, הם משלימים שעות שינה. אלא ששם משכה את עיני אם שנראתה דווקא מבודחת עם ילדיה. הם מדדו יחד תכשיטים באחד הדוכנים והמשיכו להתלחשש כאילו אין מדובר בימי החופשה האחרונים. בירור ראשוני העלה שמדובר במיכל קולינגר מפתח תקווה, שהגיעה מלווה בילדיה דביר ונוגה, אחייניתה הדר, ואמה ירדנה, שמשמשת סבתא במשרה מלאה.

"אני נהנית איתם מאוד", מסבירה האם, "הם בני 9 ו־13, וכל השנה עסוקים לגמרי. הוא במכבי פתח תקווה בכדורסל והיא מתעמלת קרקע. 'תיקחי, תחזירי'. אז עכשיו זה גם חופש בשבילי. אבל שלא תתבלבל - אני אומרת להם: 'איזה כיף, אמא בקרוב מתחילה לחגוג את תחילת החופש הגדול שלה'".

בבירור מעמיק יותר הובנה סיבת האופוריה: מיכל היא דיילת אוויר בחברת אל על, ובעלה גרמני. כרטיסי הטיסה בהישג ידה, לכן במהלך החופשה הם בילו שבוע אחד בספארי בדרום אפריקה, אחרי זה ביקרו בגרמניה אצל המשפחה. ובתחילת 2017, הם מתכננים, יצאו לטיול גדול בחוף המערבי בארצות הברית. הלו"ז שלהם מלא. "כשבא לי אני לוקחת אותם לניו יורק, לבנגקוק, להונג קונג. אז לא קשה לי כמו לכל ההורים", היא מספרת, "אני גם נותנת להם ליהנות לבד עם חברים, ולא מאלה שממאיסים על ילדיהם בכל יום עוד פעילות".

הילדים מתגעגעים לבית הספר?
"דביר עולה לחטיבה, ואם תשאל אותו - אז מה פתאום, הוא לא רוצה ולא מעניין אותו". 

דביר התערב ואמר שהוא דווקא כן רוצה לחזור לבית הספר - ושהוא מתגעגע לחברים. מיכל אמרה שבתה רוצה לחזור, אבל נוגה הפתיעה והודיעה שהיא מעוניינת בעוד חופשה.

סבתא ירדנה, שכאמור צוותה באותו יום להיות מלווה, ביקשה להתערב. "גידלתי ארבעה ילדים ואני יודעת כמה זה קשה. אני רואה איך ההורים מפרפרים. זה עוזב את העבודה, הסבתא לא יכולה - וגם היא כן, לא קל לאישה בת 70 להתחיל לטייל עם הנכדים, הם והשיגעונות שלהם. הם קופצים לשם ואחרי זה לשם, והארנק פתוח ולא נסגר. ובכל זאת, אם נסתכל לאחור - היה כיף".

מיכל נראית קול, חייכנית ורעננה, אבל גם היא מדברת כעת על חזרה לסדר היום המוכר. "הילדים כל השנה עובדים קשה, לכן לא אכפת לי שבחודש האחרון ילכו לישון מאוחר ויקומו בצהריים, יפרקו כל עול ואז נחזור לשגרה בכוח. יש לנו חוקים ברורים בבית: משבע וחצי בערב - רק ספרים ואין טלוויזיה".

מה שבטוח, גם ההורים המותשים וגם אלה הרעננים ישמעו הבוקר את הצלצול הראשון וחיוך יימתח מעל פניהם. פתאום כל עבודה קשה במשרד או בשדה הפתוח תיראה כמשחק ילדים. אין כמו השגרה האפורה, לפחות עד החופש הגדול הבא.