"מהמקום הזה קיבלתי את כל הכוחות": פינת החי בכלא מעשיהו עושה פלאים

לפני תשעה חודשים נכנס פ' לראשונה בחייו לשנת מאסר בכלא מעשיהו, בין רמלה ולוד, אותו בית סוהר שבו גם נשיא המדינה לשעבר משה קצב וראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מרצים את עונשם. פ', בן 25, נראה נטע זר נוף בנוף האסירים הלבושים כתום. הוא לא ראה את עצמו שורד במשך שנה מאחורי הקירות הסגורים והגדר הגבוהה. הוא החל ללמוד באגף החינוך, אבל לא דיבר עם איש, והאסירים בתא בקושי ידעו את שמו. רק למקום אחד פ' המשיך להתעקש להיכנס: פינת החי. הוא לא הפסיק לנדנד לקצינות החינוך, ואמר להן שאם יש מקום שיכול להציל אותו - זהו המקום.

פ' אינו האסיר היחיד שמצא נחמה בפינת החי, שנפתחה בכלא מעשיהו לפני שנה. כמו בבתי סוהר אחרים בארץ, המקום נחשב חלק מתוכנית השיקום של האסיר. מדי יום נכנסות קבוצות של שמונה עד עשרה אסירים לשעה וחצי של טיפול בחיות ותצפית עליהן. על הדרך הם גם מקיימים שיחות על נושאים הקשורים לבעלי חיים. את הקבוצה מנחים קצינת החינוך כלאי הילה חוגג ושוקי קרן - מטפל באמצעות בעלי חיים.

"מאחר שיש כאן אוכלוסיות ייחודיות, רצינו להגיע אליהן בעזרת כלי אחר, בלתי אמצעי", מספרת רב־כלאי לימור דגמי־סבג, ראש תחום החינוך בכלא מעשיהו. "זה מאפשר לאסירים להיפתח ולעבור חוויה חושית, ואז אפשר להוביל לתהליך שיקומי. אתה יושב פה ויש תחושה של חיבור לטבע. זה הרעיון".

תחושת העצמה

בניגוד למצופה, פינת החי ממוקמת בקרוון קטן שמעצב פנים דאג לקשטו בצבעי תכלת של שמיים ובצבעי חום אדמה. ברקע נשמע רעש עדין של פכפוך מים. בשביל אסירים שנתונים שנים מאחורי הסורגים, גם מקום קטן וצנוע כזה מעניק תחושה זמנית של חופש. שוקי קרן, המטפל, בחר בפינצטה את החיות שיאכלסו את המקום. הוא לא רצה להביא טורפים שייצרו מתח וחרדה,  ובמקומם בחר בתוכים, ארנבים, אוגרים, עכברים, שרקנים וצ'ינצ'ילה, שלמענה הפינה ממוזגת 24 שעות ביממה.

הטיפול בבעלי החיים בפינת החי מעלה סוגיות שמשפיעות על חייהם של האסירים עצמם. "לדוגמה לוקחים תוכי מדהים, שמבטא חופש, מקצצים לו את הכנפיים ושמים אותו בכלוב. זה טוב לו? זו שאלה שכדאי לאסירים לדון בה", מספר קרן על דרכי העבודה. "יש פה ארנבים שמתרבים בקצב מהיר, אז עולות סוגיות כמו 'האם אנחנו רוצים משפחה? האם זה חונק אותנו?'. בכל הנוגע לבעל חיים כמו אוגר, עולה השאלה: 'מה אנחנו אוגרים, מחביאים? מה יוצא החוצה?' המטרה היא גם להירגע, אבל היעד הסופי הוא להוציא את האסירים קצת שונים לחברה כדי שכולנו נרוויח".

האם טיפול באסירים באמצעות חיות נפוץ גם בעולם?

"באוסטרליה ובארצות הברית לוקחים כלבים שעברו שירות בצבא או במשטרה, ובמקום לתת להם להיזרק, מצמידים אותם בכלא לנאמן שגם יגדל אותם וגם יעזור להם לסיים את החיים כמו שצריך. מחקרים מוכיחים שזה פועל יפה ומוריד את סף האלימות".

אלא שבכלא מעשיהו נתקל הטיפול באמצעות כלבים במכשול; דגמי־סבג, שעומדת בראש תחום החינוך, למדה שיש בני מיעוטים שרואים בכלב חיה טמאה. בתחילת התהליך היו כאלה שרחצו את הידיים היטב לפני שנגעו בו ואחרי שנגעו בו.

כלאי חוגג מספרת שיש אסירים שהכלבים עוררו בהם פחד. "לרבים יש רתיעה דווקא בגלל המאסר", היא מבהירה. "הם מכירים את הכלבים התוקפניים והמאיימים של יחידת נחשון - צוות הליווי לבתי המשפט ולבתי הסוהר. ואילו פה הוא מגיע ממקום של אמפתיה. פתאום האסירים צריכים להיות אחראים לכלב וליצור איתו קשר. הם רואים את הצד האחר".

קרן אפילו ביקש להביא עכבר לפינת החי, למרות הרתיעה הראשונית של הצוות. "פתאום הם גילו שעכבר הוא מתוק מאוד ואוהב שמלטפים אותו", הוא מספר. "צריך להסתכל בו בגובה העיניים, וזה המסר שאנחנו רוצים להעביר".

בכלא מעשיהו שוהים יותר מ־1,000 אסירים, אך רק כמה עשרות יגיעו לקבוצות המצומצמות בפינת החי. קבוצות האסירים נבחרות לפי מי שהטיפול עשוי להועיל להם, ובהם טעוני פיקוח, אסירים בעלי בעיות נפשיות, קשישים, עצורים לפני משפט. שישה אסירים זכו בתפקיד יוקרתי של "נאמן" - מי שתפקידו לטפל, להאכיל ולנקות את המקום.

"עשינו ראיונות אישיים לפני שבחרנו את הנאמנים", מספרת חוגג. "לקחנו גם מישהו שלא התחבר לחיות ואמרנו לו: 'אם אתה לא תטפל בחיות, הן ימותו'. כל יום אנחנו אומרים לאותם אסירים מתי לקום, מתי לעמוד, ופתאום זה המנדט שלהם. זה נותן תחושה של העצמה. בשישי־שבת, כשאנחנו לא כאן - וצריכים להאכיל ולנקות - יש סוהר שאחראי להביא את הנאמן לפינת החי".

מי שסומן כנאמן מתחילת הדרך היה מ', בחור בן 27, חייכן ולבבי, ששום דבר בהתנהגותו לא חושף שהוא יושב בכלא כבר תשע שנים בגלל מקרה שהוגדר כאלימות קשה. גם בכלא מספרים על הפער העצום בין מ' של היום לבין האסיר שהגיע אליהם לראשונה. "הייתי סגור מאוד ולא נתתי מעצמי", מ' מספר כשאנו נפגשים בפינת החי. "מה ששינה אותי אלה החוויות שעברתי כאן. פתאום גיליתי שיש לי כישרון, ואני יכול להצליח אם אנצל את היתרונות שלי".

מ', ששימש בעבר כספרן בכלא, הגיע לפינת החי בלי ניסיון בגידול בחיות. "יש לי ניסיון כילד עם אוגר שמת, אבל במקרה הזה לא הייתי אשם", הוא אומר וכולם מסביבו צוחקים. "אני בן הזקונים, ובמשפחה תמיד פינקו אותי. פתאום אני צריך לדאוג, לטפל. סימה, השממית, לפעמים עושה בעיות באוכל, וזה בהתחלה היה חדש לי. הייתי חוזר לאגף ושואל את עצמי: 'השארתי להן מים או לא?'".

גם לאחר שרשימת הנאמנים נסגרה, המשיכה כלאי חוגג לקבל הפצרות חוזרות ונשנות מצד פ', שהיה אז אסיר טרי וקיווה להתמנות גם הוא לנאמן בפינת החי. "כשהגעתי לפה היה לי קשה מאוד להתחבר למקום ולאנשים, ורק פינת החי קסמה לי", פ' מספר. "ראיתי אנשים באים לשם ומשחקים עם החיות, ורציתי מאוד להיכנס. הייתה לי ממש מלחמה עם הילה".

אומנם חוגג אמרה לפ' שרשימת הנאמנים סגורה, אבל הוא המשיך לבוא גם בלי הזמנה ולהאכיל את החיות, עד שקיבל מינוי קבוע. "זו אחריות לבוא בכל יום ולתת לחיות אוכל", מספר פ'. "אין לי שעון מעורר, ואני מפחד שלא אקום בזמן, כי זה בלגן לצאת מהאגף. אתה צריך להיות מוכן בשמונה, ופעם אחת לא הספקתי ומה־זה נלחצתי. לא היו לחיות מים ואוכל, ואם אני לא בא, אף אחד לא ייתן. אני מרגיש עכשיו שאני שייך למשהו".

בעקבות מעורבותו בפינת החי החל פ', שלא דיבר לפני כן עם איש, להיפתח לפני האסירים האחרים. "יש אסירים מופנמים מאוד שאנחנו נותנים להם את המקום שלהם", מספר קרן. "מסבירים להם שבסדר להקשיב ולא לשתף, אבל זה מגיע מתישהו, כי אי אפשר להתעלם ממה שהם חווים ומהקבוצה שמשתפת. האסיר אומר בסוף: 'לא נעים לי שהוא פותח את הלב ואני עדיין שותק'. הכוח הקבוצתי הוא כדור שלג. בחור אמר לי אחרי אחד המפגשים: 'סוף־סוף למדתי להקשיב'. מה טוב יותר מזה? שעה וחצי הוא יושב ומקשיב לחברים; בעבר הוא היה רגיל יותר להשמיע".

ללטף דג

דרך החיות האסירים דנים בסוגיות שונות שרלוונטיות לחייהם. כך למשל, אוגר הוא חיה שרגילה לחיות בגפה, אבל כאן שמו שני אוגרים יחד. הם מרבים להתקוטט ואינם מסתדרים. מאחר שמדובר גם באב ובנו, הסיטואציה הזאת מאפשרת לפתוח שיחה בנושא אלימות בכלל, ואלימות במשפחה בפרט.

"דיברנו בקבוצה על השרקן ועל העובדה שלפי השריקות שלו אתה יודע בדיוק מה הוא מרגיש", מספר קרן. "התחלנו לשוחח על השאלה למי אנחנו רוצים להגיד משהו, ולמי לא אמרנו. אמרתי להם: 'בשבוע הבא אתם תחזרו ותספרו מה עשיתם בעקבות השיחה'. הם יצאו החוצה ופגשו את קצין החינוך. אחד מהם אמר לו: 'אני כבר התייאשתי. רציתי לצאת ללימודים ואמרו לי הרבה פעמים לא'. הקצין ענה לו: 'קיבלת אפשרות להשלים 12 שנות לימוד במחזור הקרוב'. האסיר היה מופתע. התחיל להבין שזה פועל. זה גורם לכל אסיר לחשוב: 'למה שמרתי את כל הכעס הזה לעצמי? למה כעסתי על המנהל ההוא ועל החבר שלא עזר?' אותו אסיר דיבר בגובה העיניים וקיבל תשובה במקום. השיח כאן עושה נסים".

מ' מספר שבתחילה לא התחבר לשרקנים בפינת החי, כי הם לא החזירו לו יחס. "לא סבלתי אותם, אז שוקי אמר לי: 'אז מה, כל אחד שלא בא לך טוב בחיים אתה רוצה לזרוק אותו? אתה לא מסתדר עם מישהו בחדר וישר מעיף?' הוא צדק. כפי שאתה מתייחס אל חיות, כך אתה מתייחס גם לבני אדם. בסוף מתברר שהשרקנים מאוד נחמדים".

פ' ראה את השרקנים בפינת החי בצורה קצת אחרת. "אני מרגיש אותם", הוא מספר. "אני רואה מי רב עם מי. יש לנו כאן ארבע נקבות של שרקנים, והן ממש לא אוהבות זו את זו, אבל יש אחת במיוחד שכולן קופצות עליה ונותנות לה ביסים. אז אני מוציא אותה, שם אותה בנפרד, מרגיש באיזה מקום שהיא די דומה לי".

"תראה איזה יופי", אומר קרן. "אחד יכול להגיד: 'בוא נחזיר את השרקנים, אין לנו מה לעשות איתם', והשני אומר: 'בשנייה אחת יכולתי להזדהות איתם'. שיח של שני אנשים שהחיה נגעה בהם במקומות שונים".

"עם אנשים קצת חלשים ועזובים עובדים על היגיינה דרך החיות", מספרת חוגג. "הם לומדים כישורים בסיסיים ברמה של למה חשוב להתרחץ, למה חשוב לנקות את החיה. כשהאסיר מתחיל לטפל בחיה, הוא מבין כמה זה עושה לה טוב. קל לדבר יותר איתו ולהראות לו, ואז הוא יתחיל להתרחץ מרצונו ולא ממקום של 'אמרו לי'".

לפ' ולמ' יש מפתח לפינת החי, וכשהם בסביבה - כל אסיר יכול להיכנס וללטף, לשאול שאלות. "נכנסו לכאן כאלה ענקים, כאלה שאם אתה רואה אותם בחוץ, אתה חושב שהם יהרגו אותך", פ' מספר. "הם נכנסים ומצווים בקשיחות 'תביא ארנב'. אתה מבקש מהם שילטפו לאט ובעדינות, ואתה פתאום רואה צד אחר שלהם. היה פעם מישהו שהוציא דג מהאקווריום והתחיל ללטף. הייתי בהלם ושאלתי: 'מה אתה עושה?' הוא אמר: 'זו חיה, איך אפשר לגעת בה?' אמרתי 'עליה רק מסתכלים' והוא המשיך: 'אבל איך נוגעים?'".

חוגג וקרן יודעים שבאסירים שנכנסים לפינת החי יש גם כאלה שבעברם התעללו בחיות, אבל הם בוחרים לשים את הדברים האלה בצד ולטפל באסירים בדרך עקיפה. "ברגע ששפטו את האנשים האלה בבית המשפט, אנחנו לא שופטים אותם שוב", הדגישה חוגג. "בעיני שיקום היא מילה גדולה מאוד. אנחנו משתדלים לתת כלים קטנים לתקשורת טובה יותר, להפוך את האסיר לאב קצת טוב יותר, לבן זוג טוב יותר, כי בסופו של דבר הוא יצא מכאן".

"האסירים מנסים לפעמים לבדוק אותנו, כמה אנחנו נרתעים", אומר קרן, "אבל אנחנו מתורגלים להסתכל בגובה העיניים. זה חשוב לטיפול. לא יהיה אותנטי אם נבוא מנקודה מתנשאת או שיפוטית. קבוצה היא תהליך דינמי".

הרגשה של חופש

כלא מעשיהו הוא קומפלקס גדול של הרבה מבנים ובטון, אבל בפינת החי הקטנה יש ניתוק משגרת היום הקודרת. "הייתי בורח לכאן משיעורים", מספר פ'. "יש לנו מורה אחת שאתה שומע את קולה גם מתל אביב. היא הייתה צורחת את השם שלי, ואני הייתי כאן עם החיות. יושב על השולחן, כוס קפה. אתה שומע את המים ושקט מסביב. לכמה דקות יש הרגשה של חופש".

עושה רושם שפינת החי מסייעת גם לרכך את המחסומים בין האסירים והקצינים. כך למשל, כשטיטי הארנבת הייתה בהריון בפעם הראשונה, כולם - אסירים וקצינים כאחד - היו בהתרגשות שיא: צילמו אותה, פינקו אותה, העיקר שיעבור בשלום. "היא המליטה 12 גורים, וכולם מתו", מספר מ'. "ההתרגשות הפכה בתוך רגע לדיכאון. כולם הלכו כאן כשראשם למטה. קצינות החינוך, הנאמנים, האסירים. ממש התבאסתי".

"התחלנו לחשוב מה עשינו לא טוב, אולי פגענו בה כי מאוד התלהבנו", מספרת דגמי־סבג. "התקשרנו לשוקי ולמדנו שגם בתהליך ההמלטה כדאי לתת לחיה פרטיות כמו שאישה יולדת, ואין מצב שכל המשפחה המורחבת תבוא ותביט. זה חלק מהאינטימיות".

"היו פעמים שחזרתי לאגף והייתי מהרהר: 'הן לבד וגם אני באגף לבד'", מספר מ'. "שאלתי את עצמי: 'האם יש להן תנאים נוחים מספיק?' הרי גם הן בסוג של כלא, אבל מצד שני בחוץ אולי היו טורפים אותן". קרן, שנהנה מהמחשבה המקורית של החניך, אומר לו: "אין אמת אחת".

פ' פותח את כלוב התוכים ומוציא ממנו את ביז'ו. כולם באזור יודעים על הקשר החזק שנרקם בין השניים, מגחכים שאפילו התספורת שלהם דומה. פ' כבר הודיע שהוא רוצה לקחת איתו גם את התוכי היפה עם שחרורו. "אני זוכר שכשהייתי קטן ביקשתי מאמא שלי תוכי", פ' נזכר. "הוא היה גדול, ואמי שאלה את המוכר כמה הוא עולה, והוא ענה: '4,000 שקל'. אמא שלי הסתובבה אלי ואמרה: 'אתה רוצה ש־4,000 שקל יעופו דרך החלון?'".

מ' מצדו חולם שאחרי שיעזוב את כותלי בית הסוהר יהיה לו בית שבו יגדל הרבה כלבים. "ארנבים אני לא יודע אם אגדל, צריך הרבה מקום לזה", הוא אומר.

פ', שצפוי לסיים בקרוב את תקופת מאסרו, מודאג כעת מהרגע שייאלץ לעזוב את פינת החי. "עברתי דברים קשים עד שהגעתי לפה", הוא מודה. "חצי שנה לא דיברו איתי, והיום מכירים אותי כפ' מפינת החי. יצרנו קשר כלשהו, ואתה מגלה שזה לא כל כך מפחיד. יש צחוקים, אני נפתח יותר. מהמקום הזה לקחתי את כל הכוחות, ובלעדיו אני לא יודע אם הייתי איתכם עכשיו".