רעות (שם בדוי) היא אמו של עבריין מין בן 37 שישב במאסר אחרי שהורשע בעבירות פדופיליה. ברהנו טגניה וגלעד שלמור שוחחו איתה ב"רדיו ללא הפסקה" ביום בו נעצר בנה, כיממה בלבד אחרי שהשתחרר מהכלא. "הוא השתחרר ואחרי 24 שעות עצרו אותו שוב", סיפרה. "הוא הגיע אלי הביתה מהמאסר, נתתי לו להתקלח ובגדים והכל. הוא הלך לראיון בהוסטל ובאיזשהו שלב הפר את הצו ונעצר שוב.
"אנחנו לא יודעים בדיוק מתי ולא מקבלים מספיק פרטים, כי הוא לא קטין, אז אי אפשר לתת לנו פרטים. בעלי קיבל טלפון ממשטרת רמלה שהבן מבוקש לחקירה. הוא סיפר להם שהבן הלך לראיון בהוסטל ונתן להם את הטלפון של קצין הפיקוח שלו. הקצין דיבר עם המשטרה. הבוקר בעלי דיבר עם הבן והכל היה בסדר. הוא הלך לביטוח לאומי ולכל מיני סידורים (ואז נעצר)".
"המאסר האחרון שלו היה שישה חודשים על הפרת צו", הוסיפה האם. "לפני כן הבן שלי יצא החוצה, אחרי שלוש שנים שהוא ישב בכלא. הוא נכלא על הרבה עבירות, רובן עבירות פדופיליה. בכלא הוא קיבל את הטיפול, סירוס כימי, שהוא מקבל אותו רק בכלא. בחוץ יש בעיה לקבל את זה. אין טיפול מתאים. ואם יש, אז אנחנו כהורים עוברים מסכת ההתעללויות עד שמקבלים את הטיפולים האלה. זה סיפור הזוי לגמרי, כי המדינה לא עוזרת בקטעים האלה. הדאגה שלי היא לא רק לילד שלי, אלא לכל הילדים וההורים שנמצאים בחוץ והוא יוצא החוצה בלי שום פיקוח, זה בעייתי. יחידת הפיקוח עושה את העבודה שלה מעולה אבל היא לא היחידה שצריכה לפעול".
"הוא יצא עם מוטיבציה ענקית להשתנות, אבל אין מסגרות מתאימות", ציינה האם. "ההיגיון אומר שאם מישהו ברמת סיכון גבוהה כמוהו יוצא החוצה, מיד ישימו אותו במסגרת המיועדת, שהוא ישירות יגיע אליה ולא יתנו לו להסתובב ולחפש אותה. וזה לא היה. לא שיקום האסיר ולא אף אחד, לא ידע מה כתובת ההוסטל ואיפה הוא. הבן שלי התקשר לשאול איפה ההוסטל ולא ידעו איפה להגיד לו. אם הוא לא היה על רמקול ולא הייתי שומעת את השיחה הזאת, לא הייתי מאמינה".
"לצערי, נראה לי שזה הדפוס שיימשך הלאה", הדגישה, "כי כל עוד בית משפט, שופט, לא יוציא צו שייקח אותו ישירות מהכלא למסגרת סגורה וייכפו עליו טיפול, שום דבר לא ישתנה". טגניה ציין שבנה אמר לשופט שהכיר אישה ורוצה להקים בית, והאם השיבה: "דיבורים כמו חול ואין מה לאכול. אין לו את היכולת והמסוגלות לעשות את זה. ברגע שבחוץ אין מספיק טיפול ופיקוח אין לו מספיק כלים כדי להשתנות".
"יש לי שני בנים, אבל מגיל צעיר גיליתי שיש לילד הזה הרבה בעיות", סיפרה האם. "כבר כילד היו לו המון בעיות חברתיות בבית ספר ואני תמיד התרעתי עליהן. המאסר הראשון שלו היה כבר בגיל 14-15. ואז הבנו, כי התחילו להגיע תלונות וסיפורים. יש את הילד ויש את הדברים שהוא עשה. מאוד קשה לנתק, אבל אתה מבין שזה הבן שלך ושהוא שלך לכל החיים. אתה חייב לדאוג ולהיות אתו בקשר פחות או יותר קבוע ולדעת איפה הוא ומה הוא עושה, כדי לדווח כשצריך וגם מתוך דאגה אישית כלפיו.
"יש תמיד תהייה איפה אני בתמונה ומה התפקיד שלי בכל הסיפור. זה תמיד יהיה ותמיד היה. לנו כהורים אין קבוצת תמיכה כלשהי, כי הרבה הורים במצבנו לא מוכנים להיחשף ולהיפתח וזה בעייתי. הלוואי והייתה קבוצה כזו כי יחד היה לנו כוח לעשות דברים".