זיכרון מאוחר: אחרי 100 שנים - יוזמה מפתיעה להנצחת "אבי המודיעין הישראלי"

כעת יוזמה חדשה בכנסת של ח"כ יהודה גליק (הליכוד) מבקשת לעשות צדק היסטורי ולהנציח בחוק את ארגון המחתרת ניל"י ואת זכרו ואת מורשתו של פיינברג, מחולל "ארגון הריגול היהודי הראשון לאחר 2,000 שנה". מאחורי יוזמת ההנצחה עומדת תנועת "אם תרצו". "לפני כעשר שנים חקרו שתי נערות, שיר בן חיים ומרב אביטל מאולפנת עפרה, את קורות חייו של אבשלום פיינברג", מספר מתן פלג, מנכ"ל התנועה. "להפתעתן הרבה, הן נדהמו לראות כי ביום השנה להירצחו אין אף אדם שעולה לקברו להנציח את זכרו כיאה לגיבור ישראל. הן לא מצאו סביב הקבר קריאת קדיש, טקס זיכרון אזרחי או צבאי, ואף לא נוכחות של תנועת נוער. ריק שזועק לשמיים. שנה לאחר מכן הן פנו אלינו בבקשה שנעזור. נרתמנו מיד למשימת ההנצחה, ומאז בכל שנה ושנה מתקיים כנס אזכרה שנתי לאבשלום בהשתתפות מאות אזרחים, חילונים ודתיים כאחד. לא רק כדי לציין את יום מותו של אבשלום, אלא כדי לקבל השראה מאדם המהווה אבן יסוד בתקומה הציונית בארץ ישראל".

מעבר ליוזמת החקיקה של ח"כ גליק, שאליו הצטרפו עשרה חברי כנסת מסיעות שונות, הכוונה היא גם לערוך השנה כנס גדול לזכרו של אבשלום פיינברג בכנסת ביום השנה לנפילתו, ואף נבחנת האפשרות לקיים טקס זיכרון ליד המקום שבו מצא את מותו, באזור רפיח בחצי האי סיני.

מי שמנסה כמעט לבדה לאורך השנים לספר את סיפורה של מחתרת ניל"י ואת סיפורו של אבשלום פיינברג היא תמר אשל, אחייניתו של אבשלום. אמה צילה פיינברג הייתה אחותם של אבשלום ושל שושנה פיינברג, ילדיהם של פאני (לבית בלקינד) וישראל (לוליק) פיינברג, שהיו חברי תנועת ביל"ו, ארגון הצעירים היהודי הציוני. האב ישראל פיינברג נמנה עם גרעין מייסדי המושבות ראשון לציון וחדרה.

את תמר אשל, אישה רבת־פעלים בזכות עצמה - חיילת בצבא הבריטי, אשת מודיעין ושירות החוץ, חברת כנסת לשעבר ופעילת ציבור - פגשנו בדירתה המטופחת בבית גיל הזהב בירושלים. בגיל 96 הזיכרון שלה חד כתער, ועיניה בורקות בשעה שהיא מספרת על קורותיו של פיינברג והשושלת המשפחתית שלה; סיפוריהם שזורים בתולדות היישוב, המדינה והציונות.

 

 

אשל נולדה ב־1920, שלוש שנים לאחר נפילתו של אבשלום, אבל לדבריה "הוא היה נוכח כל העת בשיח המשפחתי. אצלנו העריצו אותו, אהבו אותו, התגעגעו אליו. לאמי היה קשר מיוחד איתו ולאחר נפילתו הוא הפך לסוג של מיתוס".

לפי הסיפורים בבית, איזה מין טיפוס הוא היה?
"אבשלום היה דמות ייחודית, ששילבה בין רגישות יצירתית לגבורה ועוד אינספור תכונות. הדרך שבה מצא את מותו ומציאת גופתו אחרי 50 שנה רק הוסיפו לנופך האגדי שלו. דיברו עליו כעל אדם מוכשר מאוד, טיפוס יוצא דופן שאולי נולד לפני זמנו. היו לו כישרונות בלתי רגילים. הוא היה מלא כריזמה, רומנטיקן, משורר, ציוני בכל רמ"ח איבריו, אבל גם אינדיבידואליסט קיצוני שמעולם לא היה מסכים להיות במסגרת מחייבת".

סיפור חייו הקצרים של פיינברג מכיל את כל החומרים שמהם נבנה מיתוס של גבורה. הוא נולד בגדרה ב־23 באוקטובר 1889, בתקופת העלייה הראשונה, ימי הקמת מושבות הביל"וים הראשונות, למשפחה מכובדת, מאצולת היישוב, שהכתה שורשים גם בראשון לציון ובחדרה. את שנות ילדותו ונעוריו, מספרת אשל, עשה במסעות רגליים ועל גבי סוסים בין גדרה, יפו, ירושלים וחדרה, ואף נדד לסוריה ולבנון, לפריז, לשווייץ ולמצרים. חלומו הגדול היה לסלק מארץ ישראל את השלטון העותמני ולהביא תחתיו את הבריטים.

ב־1910 הוקמה בעתלית "התחנה לניסיונות חקלאיים" על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג האידיאליסט הנלהב, הצעיר ממנו ב־13 שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר פיינברג קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אחיו אלכסנדר, התאהב באחיותיו שרה וברבקה אהרנסון ולבסוף התארס לרבקה.

במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העותמני בארץ ישראל על ידי עזרה פעילה לבריטים באמצעות איסוף מודיעין. לכן הם הקימו את ארגון ניל"י, ובמסגרתו יצרו קשר עם הכוחות הבריטיים במצרים והעבירו מידע באמצעות יוני דואר, מסעות למצרים ואיתות לספינות בריטיות שעגנו מול חופי עתלית.

"ביישוב העברי הקטן של אותם הימים רבים חששו כי הפעילות של ניל"י תמיט עליהם אסון, בייחוד לאחר שהגיעו הדיווחים על הטבח שביצעו הטורקים בארמנים", מספרת אשל כעת. "סבא שלי, ישראל (לוליק) פיינברג, אבא של אבשלום, נפטר ב־1911, ובשנים שלפני מותו היה מתח גדול בינו לבין אבשלום. שניהם היו עקשנים ועזי רוח. אבשלום רצה לסלק את העותמנים - הוא כינה אותם מנוולים, מנוונים ולא יעילים - ורצה במקומם מדינה אירופית נקייה, תרבותית. הוא רצה רק את הבריטים ולא את הצרפתים. סבא שלי לא הסכים, והם היו צועקים זה על זה, ובמשפחה מספרים שאת הצעקות שמעו בכל הרחוב".

"סבא אמר: אני מסתדר עם הטורקים בעזרת בקשיש. מה אני יודע על האנגלים? הם ירצו לעשות פה סדר ולנצל אותנו", מוסיפה אשל. "נוח לי יותר עם הטורקים, ואני כבר מכיר אותם. על רקע זה היו ביניהם עימותים נוראים. כשאבשלום רצה להירגע, הוא היה צועד ברגל לראשון לציון לדודו שמשון בלקינד, שהיה איש נוח יותר, והוא עבד איתו בשדות".

אשל סבורה כי פועלה של מחתרת ניל"י נדחק במרוצת השנים לקרן זווית, וכך גם חלקו של אבשלום פיינברג, בשל היחס העוין שהפגינו כלפיהם מנהיגי היישוב העברי באותם הימים. "גיליתי בעבודת מאסטר שנכתבה על היחס לניל"י דבר מאוד מעניין. אני ידעתי שמנהיגי היישוב דאז, ובהם מאיר דיזנגוף, אוסישקין, מרדכי בן הלל הכהן ואחרים, התבטאו בצורה מאוד חריפה נגד ניל"י. מה שהסתבר אחר כך הוא לא רק שהם פחדו שהטורקים יתנקמו ביישוב ללא רחמים, אם יגלו אותם, אלא שהם אמרו גם את הדברים האלה: איזה בושה לצאצאים של המכבים שהם עוסקים בדבר מלוכלך כמו ריגול. זה לא מתאים לבחורים יהודים". 

"הם לא הבינו בכלל מה הם ריגול ומודיעין", מוסיפה אשל. "הם חשבו שאבשלום וניל"י משחירים את הדמות של הנוער היהודי כמו המרגלים בתקופת התנ"ך. הם ראו בזה דבר שלילי, שהיהודי החדש שבא הנה מוציא את דיבת היישוב רעה. כשקראתי את הציטוטים שלהם, צחקתי לעצמי, כי איזו מדינה מודרנית יכולה להתקיים בלי מודיעין?"

עוד אשל נזכרת כי במהלך הלווייתו של אבשלום פיינברג הספיד אותו יו"ר הכנסת דאז, קדיש לוז. "גם לאחר המדינה היו כאלה שלא יכלו להיגמל מהמתח והטינה שהיו כלפי אבשלום וניל"י. לוז קיבל בעקבות ההספד שנשא מכתב נורא משאול אביגור, שהיה בעברו מראשי ההגנה ואחר כך מראשי הממסד הביטחוני בישראל, והיה איש עקשן מאוד וקשה מאוד. הוא כתב ללוז: איך אתה מעז לתת לפיינברג את כל התשבחות האלה? אתה יודע איזה אסון יכול היה להפיל על כל היישוב?".

 

בינואר 1917, בניסיון לחדש את הקשר עם הבריטים, החליט פיינברג לצאת למצרים, עם פעיל ניל"י נוסף - יוסף לישנסקי - ומורה דרך בדואי. בליל 20 בינואר נקלעו השניים לקרב יריות מול קבוצה גדולה של בדואים באזור רפיח. פיינברג נורה בראשו ונהרג, ולישנסקי הצליח להימלט, להגיע למצרים ולעדכן בדבר מותו של חברו. המוות וההיעלמות המסתורית הסעירו את היישוב, ושמו של יוסף לישנסקי הוכתם (אך טוהר לימים) כמי שנחשד ברצח פיינברג, בין היתר על רקע משולש רומנטי עם שרה אהרנסון. 

אשל מספרת כי במשך שנים התנגדו במשפחה לנסות לאתר את עצמותיו של אבשלום. "אמי ואחותה, שתי אחיותיו של אבשלום, חששו שיביאו להן עצמות של בדואי או מישהו אחר, שכן אז לא היה דנ"א ולא רצו להסתכן. כשמלאו 40 שנה לרצח, הקימו אנדרטה לזכרו על אדמה שהייתה שייכת למשפחה בדרום חדרה, על כביש 4. עם השנים האנדרטה הועתקה כי מרחיבים שם את הכביש, ומישהו שתכנן לא שם לב שיש שם אנדרטה ועשו מחלף כשהאנדרטה באמצע - ואיש לא יכול להגיע אליה".

תעלומת מותו של אבשלום פיינברג נפתרה בזכות יוזמה פרטית של ד"ר שלמה בן אלקנה, שלאחר מלחמת ששת הימים חיפש את השלד ומצאו באזור רפיח. לאחר הזיהוי הסופי נערכה לאבשלום פיינברג הלוויה מאוחרת, והוא נטמן בטקס צבאי בחלקת עולי הגרדום בהר הרצל. בכיס מעילו של היו בעת מותו כמה תמרים, ומהם נבט עץ דקל גדול. חוטרים ממנו נלקחו וניטעו מחדש בהר הרצל, בבה"ד 1 ובחדרה. מאז, מספרת אשל, זכרו של אבשלום פיינברג כמעט נשתכח. "ההנצחה לא הייתה ממלכתית, ואנחנו במשפחה ניסינו לשמר את זכרו", היא אומרת. 

כעת מקווה ח"כ יהודה גליק כי יוזמת החקיקה שלו תכניס את אבשלום פיינברג ואת ארגון ניל"י למקומם הראוי בפנתיאון הלאומי. "אין ספק שחובה עלינו לדאוג להנחיל לבני הדורות הבאים את הלקחים ואת מסירות הנפש למען הכלל שהנחילו לנו חברי אותה קבוצה קטנה ואיכותית, ניל"י", אומר ח"כ גליק.

"כפי שקורה בעמנו פעם אחרי פעם, רבים מבני אותו דור שלא הכירו בחשיבותה העצומה של ניל"י, ראו בהם קבוצה של הזויים ולעתים אף רדפו אותם והוקיעו אותם. עלינו להזכיר לעצמנו שהפעילות של אנשי ניל"י השפיעה על ההגעה להצהרת בלפור, והם אף שימשו השראה לאצ"ל וללח"י, שקמו שני עשורים לאחר מכן והיו שותפים במאבק לביסוס ההתיישבות שהוביל להקמת המדינה הנפלאה שלנו".

ממרומי גילה אשל נשמעת סקפטית למדי. "היום לא מכירים שום דבר על אבשלום פיינברג. יש לי אמונה קטנה בחוקים שעוברים בכנסת משום שאף אחד אינו אוכף אותם ואין מקציבים להם תקציב. לכן אני קצת ספקנית, כי הניסיון שלי לא טוב, אבל אני כמובן מברכת על היוזמה ומקווה שאולי הפעם משהו בכל זאת ישתנה, ואבשלום פיינברג יזכה לכבוד הלאומי שלו הוא ראוי".