תופרות עתיד: הנשים שיוצרות שמיכת שלום שתיפרש בין ירושלים לרמאללה

אחרי חודשים של עבודה, עליזה ארז כבר השלימה עם העובדה שאנשים ששומעים על הפרויקט שלה מעקמים את האף. "זה קורה כל הזמן", היא אומרת, "המון סקפטיות וחשדנות וציניות וחוסר אמון. גם בתוך התנועה שלנו. אנחנו שומעות שאין עם מי לדבר ואין פרטנר ורק צריך להיות חזקים ובכוח. זה בסדר, בתוך עמי אני חיה ומודעת לכל הקולות האלה".

התנועה שלה היא "נשים עושות שלום". תנועה שמכריזה על עצמה כבלתי מפלגתית, עם מטרה פרדיגמטית, יש שיאמרו מכוונת מגבוה מדי: להשיב את מושג השלום אל התודעה. אם זה נשמע לכם הכי ניינטיז, אתם לא לבד. "אני חושבת שהמילה שלום כל כך שגורה בשפה שלנו, הרי ככה אנחנו מקבלים כל אדם", היא מסבירה, "האנשים המאמינים בתפילות שלהם כל מילה שנייה זה 'עושה שלום במרומיו', ופתאום בשנים האחרונות הציבוריות הישראלית נכנסה לאיזה מין מצב של ייאוש, אובדן תקווה. וזה חבל, כי המילה הזאת היא כל כך רבת־רבדים. אם אני יכולה לתרום משהו קטן כדי להעלות את זה למודעות, עשיתי את שלי".

לפני כמה חודשים החליטו ארז וכמה חברות להרים פרויקט שנועד לעשות בדיוק את זה. לגרד מעט את שכבת החספוס שדבקה בתושבים שחיים בחלקת האדמה המשוסעת הזאת, להזכיר להם מה היעד שאליו יש לשאוף, גם אם התנאים לא מאפשרים כרגע, ולהחזיר ללקסיקון את המילה הארכאית ההיא. "גם להרצל קראו הוזה, והיום הוא נקרא חוזה", ארז ממשיכה, "אז אני לא אומרת שאני חוזה, אבל דברים התחילו מרעיונות שעל פניהם ברגע הראשון לא נראו ישימים ואפשריים, ואחר כך עובדה שהם קרו. כמה ישראלים גרים היום בברלין למשל? מי חשב שנדרוך בכלל על אדמת גרמניה? והנה אתה רואה שזה קורה. אז הכול אפשרי".

הפרויקט הוא שמיכה. גם כזו שאפשר יהיה להתכרבל בה ולהירדם, אבל לא רק. מפני שהפעם המוצר הוא רק תירוץ. כדי ליצור את השמיכה, שמורכבת מחיבור של המוני טלאים, יש צורך בעבודה משותפת, שארז מקווה כי תהיה מה שיאפשר לה לקרב בין אנשים - בעיקר נשים - מכל קצוות החברה בארץ, אבל גם בעולם. נשים שלא היו נפגשות אחרת, ובאמצעות השמיכה קוראות בקול אחד: עשו שלום ולא מלחמה. באופן טבעי הטלאים עצמם צריכים ליפול לקונספט, לבטא בדרך זו או אחרת את הקריאה ההיא. שישה חודשים אחרי שהרעיון נהגה בפורום חברי מצומצם, ריבועי התפירה לא מפסיקים לזרום אל ארז. "זה התחיל לפני כמה חודשים", היא מגוללת, "חברות הקבוצה התאספו בסוף שבוע בירושלים, ואני הבאתי איתי ריבועי בד וחומרי יצירה. חשבתי שזו יכולה להיות תעסוקה כיפית לכולנו. בערב התחלנו לצייר, בשבת בבוקר התחלתי לתפור את זה במכונה ובסוף עמדנו והצטלמנו עם זה. ואז אחת החברות אמרה: 'אולי תעשי מזה פרויקט עולמי?'".

שני רגעים של הרהור הספיקו לה כדי להסכים. עד כדי כך הייתה בעניין, שהציבה יעד שאפתני: להשיג מיליון ריבועי טלאי שיבטאו את הכמיהה של העמים היושבים כאן לשלום. "הריבוע שלי הוא המילה שלום בשלוש השפות (עברית, ערבית ואנגלית - ע"ר), משהו בסיסי שיצרתי בסוף השבוע ההוא, רק כדי שהנשים האחרות יבינו למה הכוונה. כיום יש לנו כבר יותר מ־500 ריבועים. זה עוד לא מיליון, אבל יש קבוצות שעובדות בימים אלה על טלאים חדשים. כל יום פונים אלי או במייל או במסנג'ר או בטלפון".

כשהיעד יושג, תיפרס השמיכה בין רמאללה לירושלים. "אלא אם יבוא שלום קודם", מוסיפה ארז. בחול המועד סוכות מתכננת התנועה לאגד אלפי נשים מכל הארץ, שיצעדו לירושלים ב"צעדת התקווה", כדי להניע את המנהיגים משני הצדדים לשוב אל שולחן המשא ומתן.

עושים חיבורים

הרעיון לקדם נושא ערכי באמצעות יצירות אומנות משותפות אינו חדש. עד כדי כך, שזכה לכינוי מיוחד משלו: craftivism, הֶלְחֵם המילים craft ("מלאכה") ואקטיביזם. גם השימוש הספציפי בשמיכת טלאים להעלאת מודעות לנושא כלשהו אינו חדש. הוא קורה במקומות רבים בעולם; הבולט שבהם בעשורים האחרונים הוא קמפיין ארוך־שנים להעלאת המודעות למחלת האיידס, בדיוק באותה השיטה של פרויקט השלום של ארז. "הפרויקט למאבק באיידס היה ההשראה לפרויקט של שמיכת הטלאים שלנו", ארז מגלה, "הפרויקט ההוא עדיין נמשך, 20 שנה לפחות". הפרויקט האמריקאי משוטט בין עיר לכפר, בעיקר ברחבי ארצות הברית. לעתים בחלקים - קצת פה קצת שם.

ברברה לוי־במברגר, ילידת ארצות הברית שהשתקעה ב־2003 בנהריה, מכירה את הפרויקט ההוא של האיידס, עוד מהימים שבהם התגוררה בווירג'יניה. מאחר שכך, היא גם ערה למגבלות הכוח של הפרויקט של ארז. "הפרויקט הזה הוא רק דרך ויזואלית לבטא את התקווה של 'נשים עושות שלום' כארגון", היא אומרת, "בדיוק כמו עם שמיכת הטלאים למלחמה באיידס: זה לא חיסל את המחלה, אבל זה בהחלט גרם לאנשים להפסיק עם הסטיגמות כלפי אנשים עם איידס ולדבר על איך לשלוט במחלה ואולי אפילו לרפא אותה".

ארז מסכימה. "הנקודה היא שקודם כל, היופי הוא בהשמעת עמדה חיובית, אופטימית. חשוב מאוד שאנשים פה לא יאבדו את האופטימיות. להציג עמדה לא מתריסה, לא נגד. אלא לבוא בכיוון של 'בואו נתאחד'. יש בזה משהו סימבולי מאוד. בעינַי, כשעושים הסכם אז בעצם עושים חיבורים. כשנצטרך לכתוב את ההסכם אז כל אחד יביא את הגוון שלו ואת הצבע שלו להסכם הזה, ורק כשנגיע להסכמה נוכל לתפור את הכול יחד".

עם זאת, כשצוללים לסוגיות עצמן, ההרמוניה מתחילה להתפצל. כפרויקט שמאגד תחתיו נשים מתרבויות שונות ומגוונות, מנעד העמדות בשאלה מה צריך לקרות כדי להניע את תהליך השלום נע על כל הסקאלה. גם בשאלת האשמה. זה נכון בפרט כאשר בפרויקט משתתפות נשים פלסטיניות לצד יהודיות. "האנשים בחברה הפלסטינית הולכים ונהיים מיואשים יותר ויותר", פוסקת פאדווה קוואג'ה, תושבת רמאללה שתרמה ריבוע טלאי משלה לשמיכת השלום. "ככל שלחץ המחסומים גובר, ככל שהרדיפות מתרבות, בשכונה, בבית, אנשים פוחדים. יש חיילים בכל מקום, אנשים נהרגים, צריך לדבר על הדברים האלה". כאשר היא נשאלת על ההנהגה, דעתה נחרצת. נתניהו, היא אומרת, מסכל את התקווה שמשהו ישתנה. "המנהיגים צריכים לשבת זה עם זה ולדבר על הדברים האלה" היא אומרת, "זו האפשרות היחידה לתקווה, אבל נתניהו הוא לא האיש שיביא שלום למזרח התיכון. לעולם לא. עבאס אומר כל הזמן, משא ומתן, משא ומתן, משא ומתן. נתניהו, אני לא מאמינה לו ולממשלה שלו".

קוואג'ה משמשת כיום חברת הנהלה במרכז הירושלמי לנשים. בעברה נשאה בתפקידים שונים ברשות הפלסטינית, ובהם מנהלת משרד הפנים של הרשות, ולאחר מכן של המרכז למידע ותיעוד עבור ארגונים בינלאומיים לא־ממשלתיים. בקרב הפלסטינים היא דמות ציבורית מוכרת ונחשבת למנהיגה הנלחמת עבור זכויות הנשים בחברה הזאת. "הפרויקט הזה חשוב כדי שערבים ויהודים יוכלו לראות עתיד משותף יחד", היא מוסיפה, "לסיים את הכיבוש, להפסיק את סידורי הביטחון נגד פלסטינים. אנחנו כפלסטינים חייבים לשים למצב הזה סוף. להקים מדינה משלנו שבירתה ירושלים, ללא הפרת זכויות אדם כמו שקורה עכשיו".

לפחות בכל מה שנוגע לשאלת ההנהגה, ברברה במברגר חושבת אחרת. "אני לא יודעת אם אני מיואשת", היא אומרת, "אני איפשהו באמצע. מקווה שיש פתרון, אבל אני לא משוכנעת לחלוטין שיש מישהו שמעוניין בכלל לכונן איתנו שלום". לאחר מכן היא מסייגת מעט: "אני לא חושבת שההנהגה בשני הצדדים מוכנה לפתרון כלשהו למצב".

אופטימיות חסרת תקנה

כל אישה, מכל מקום בעולם ומכל סוג של רקע, יכולה לשלוח טלאי ולהתקבל בנפש חפצה. "הפרויקט הזה הוא לא שיפוטי, הוא אומנותי", מבהירה ארז. "אחד יכול להשקיע 50 שעות בזה ואחר 5 דקות, והעיקר הוא עצם העשייה ועצם ההשתתפות. יש לי נשים פלסטיניות ונשים מרחבי העולם, ולא רק - גם ילדים וגם גברים".

מה לגבי טלאים מהתנחלויות?

"עדיין לא קיבלתי ריבועים משם, אבל אני מקווה שגם לשם יגיע הרעיון".

זוהירה חאסקייה, תושבת טירה, מחדדת את הצורך הזה להביט על הדברים מגבוה. אולי זה כי גדלה בישראל, אולי מפני שהיא סבתא לשישה נכדים, ואולי זה מפני שמאז מלחמת ששת הימים היא משתתפת תדיר בקבוצות הידברות שגרמו לה לראות את הסכסוך אחרת - עמדתה אופטימית חסרת תקנה. "אחרי המלחמה היינו נפגשים במקום ומביאים כל מיני כיבוד וזה, ומדברים על זה, וככה אחד הכיר את השני", היא מספרת, "בשנת 73' הייתי בחטיבת ביניים, ואחרי המלחמה שם (מלחמת יום הכיפורים - ע"ר) היו מפגשים עם תלמידים, היינו חוגגים את העצמאות יחד. לוקחים אותם לבתים שלנו, מכבדים אותם לארוחה, מסתובבים בטירה ומראים להם כל מיני דברים. שירגישו נוח, בני בית". בעשורים שבאו לאחר מכן המים בין האוכלוסייה הערבית והישראלית הלכו והעכירו. לאופטימיות של חאסקייה, לעומת זאת, זה לא קרה.

את מאמינה שנתניהו ועבאס יכולים באמת לעשות שלום?

"אני מאמינה, למה לא".

הרבה אנשים חושבים שהם לא רוצים או לא יכולים.
"מאיפה אנחנו יודעים? אולי הכול ישתנה בבת־אחת. אנחנו לא יודעים מה יקרה בעוד שעה או שעתיים. אני מקווה שזה ישתנה לטובה".

האופטימיות הזאת היא בדיוק מה שהופך אותה למשתתפת קלאסית בפרויקט של ארז. שהרי גם היא מכירה את כל הטענות ואת כל התחושות, ובכל זאת לא מניחה להם להכתיב לה את סדר היום. "אני עוד אף פעם לא עשיתי שלום, אז אני לא יודעת איך זה יקרה", ארז אומרת בקריצה. "אני לא חושבת ששמיכת הטלאים שלי תביא את השלום מחר בבוקר, אלא שזה צעד אחד מני רבים שצריך לעשות. יש המון דוגמאות בעולם של סכסוכים רציניים וממושכים שהסתיימו רק בגלל רצון של העם. זה קרה באירלנד, זה קרה בליבריה, אפילו מי היה מאמין שגרמניה וצרפת יהיו ביחסים אחרי מלחמת העולם השנייה. זה בהחלט יכול לקרות גם כאן".