אורכו של המאבק על דמותה של השבת כאורך ימיה של התנועה הציונית. הוא החל לפני קום המדינה, עם התגברות העלייה הציונית שהייתה בעיקרה חילונית, והתעצם לאחריה. משקמה כנסת ישראל, היו לדתיים ולחרדים נציגויות במוסדות השלטון, והמתח בין החילונים לדתיים גבר. מאז ועד היום המשברים באים בזה אחר זה, מטלטלים ומסעירים את הציבור הישראלי ומעסיקים את בתי המשפט, בעיקר את בג"ץ, שנועד להכריע בין אופייה היהודי של המדינה והפגיעה ברגשות הציבור הדתי לבין הזכות לחופש התנועה והזכות לקיים אורח חיים על פי השקפתו ואמונתו של כל אדם.
למונח "יהודי" משמעות כפולה: דתית ולאומית. עד המאה ה־19 רוב העולם היהודי הקפיד לשמור על השבת לפי הערכים הדתיים ולא הלאומיים, אולם משקמה תנועת ההשכלה באירופה ואיתה התנועה הציונית, החלה תופעת החילוניות. בני הדור החדש ראו עצמם כבנים ללאום היהודי, אך לא דבקו בהכרח בדת היהודית, במובנה העמוק ובכל מצוותיה.
כשאותם יהודים חדשים עלו לארץ, החלו המאבקים על דמותה של השבת בארץ ישראל, אפילו בתל אביב החילונית. תמונות משנות ה־30 של המאה הקודמת מראות רחובות שלמים בעיר סגורים בשרשראות ברזל בשל היום השביעי.
ימים לפני ההכרזה על הקמת המדינה, דאג דוד בן־גוריון, שעמד אז בראש הסוכנות היהודית, להקים ועדה שבה ייקחו חלק אישים מכל הזרמים הפוליטיים היהודיים כדי לנסח את מגילת העצמאות, המסמך החוקתי הראשון.
מלאכתם לא הייתה קלה, בשל ניגודי ההשקפות שבין החילונים לדתיים, ובסופו של דבר הוסכם על נוסח מכונן, שבעיקרו הוא חילוני, אך מזכיר גם את ערכי היהדות במובנה הדתי. "בארץ ישראל קם העם היהודי", נכתב שם ולא נאמר אם הוא יהודי דתי. "מדינת ישראל (...) תהא מושתתת על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל (...) תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה". בקיצור, מדינה דמוקרטית ויהודית.
על מי מנוחות?
אחד החוקים הראשונים שחוקקה כנסת ישראל היה "חוק שעות עבודה ומנוחה תשי"א 1951". הוא קבע במפורש כי יום המנוחה השבועי שיחול על יהודים הוא יום השבת. נקודת המוצא של החוק איננה דתית, אלא חברתית, על פי התפיסה שלכל אדם מגיע יום מנוחה אחד בשבוע. במקרה הזה שילב המחוקק את הערך החברתי עם היהודי.
אולם היה ברור מלכתחילה שמדינה מודרנית איננה יכולה לעצור מלכת ולשתק את כל פעולותיה ומוסדותיה ביום המנוחה השבועי. לפיכך העניק החוק כבר אז סמכות לשר העבודה לתת היתרים לעבודות בשבת, מטעמים שפורטו בחוק. "אם הוא משוכנע שהפסקת העבודה למנוחה השבועית לכולה או לחלק ממנה, עלולה לפגוע בהגנת המדינה או בביטחון הגוף או הרכוש, או לפגוע פגיעה רבה בכלכלה, בתהליך עבודה או בסיפוק צרכים שהם, לדעת שר העבודה, חיוניים לציבור או לחלק ממנו", לשון החוק.
התוצאה המעשית היא שלאורך השנים ניתנו לגופים ציבוריים ופרטיים עשרות אלפי היתרים לעבודה בשבת: בתי החולים, חברת החשמל, חברות הטלפונים, שדות התעופה, נמלי ישראל, מפעלי המים, שירותי הביטחון, גופי תקשורת, מסעדות ומקומות בידור ועוד שורה ארוכה של חברות.
אלא שהרעיון, שהתגבש תחת העיקרון הידוע בכינויו "סטטוס קוו" וקודש על ידי כל הזרמים הפוליטיים, לרבות החרדים והדתיים, לא היה מגודר ומתוחם דיו. זו הסיבה שמפעם לפעם כל אחד מהצדדים - הן החילוניים והן הדתיים - מנסה למתוח את הגבולות לכיוונו.
במשך השנים החרדים והדתיים הפנימו שאי אפשר לקיים מדינה מודרנית, אפילו אם היא יהודית, ללא חילול שבת מסוים. גם הם יודעים ששירותים חיוניים צריכים לפעול בשבת, אך הם אינם מוכנים להכיר בכך בצורה פורמלית, ומעדיפים להעלים עין ולהדחיק. במשבר הרכבת האחרון ראשי הציבור החרדי ממש לא התכוונו לחולל סערה. אולם כשהעניין עלה בתקשורת, והפך בין היתר לנושא מאבק בין פוליטיקאים, הם היו חייבים להשמיע את קולם.
אין ספק כי נושא התחבורה הציבורית הוא הסעיף הבולט ביותר במאבק בין הדתיים לחילונים על אופי השבת. וזה מכבר הוא הפך לסמל של חופש התנועה וגם של חופש העיסוק.
אחד המאבקים המפורסמים בעניין זה התרחש ברחוב בר אילן בירושלים בשנות ה־90. אבל עוד קודם לכן, עם קום המדינה, נערכו סביב שכונות מאה שערים וגאולה בעיר, במקום שקיבל את השם "כיכר השבת", הפגנות נגד חילול היום הקדוש שגלשו לעתים לאלימות. היה זה ציר מרכזי לצפונה של העיר, ולאורכו שכנו מחלבות תנובה המפורסמות, שלא ממש הקפידו על שמירת השבת. בג"ץ ניסה באותן שנים למצוא פתרונות נקודתיים לכבישים ולרחובות שהיו במחלוקת, והשתדל ככל האפשר לכבד את דרישת הדתיים ולמנוע תנועת רכבים בשבתות בשכונותיהם, אך בלי לפגוע ברוב החילוני ובצירי התנועה המרכזיים. כל משבר הסתיים בפתרון נקודתי ולא עקרוני.
באמצע שנות ה־90 ההפגנות השקטות של החרדים לחסום את ציר רחוב בר אילן בירושלים הפכו קולניות יותר. בר אילן הוא עורק תחבורה מרכזי, שמחבר את מרכז ירושלים לרחובות צפון העיר, שהלכו והתרחבו לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות לחץ התושבים החרדים שמתגוררים בשכונות הסמוכות לכביש, החליט משרד התחבורה ב־1996 לסגור את הכביש בשעות התפילה, ובאוגוסט של אותה שנה הוציא בית המשפט העליון צו ביניים נגד סגירתו. מאוחר יותר החליט בצעד נדיר על הקמת ועדה שתסייע לו לבחון את הנושא, כשברקע מתקיימות הפגנות סוערות.
בפסק דין עקרוני ("חורב נגד שר התחבורה") מאפריל 1997, קבע נשיא בית המשפט העליון דאז, השופט אהרן ברק, כי הגבלה של זכויות אדם, שנועדה למנוע פגיעה ברגשות הדתיים של אדם אחר, תהיה מוצדקת רק אם מתקיימים בה התנאים הבאים: התחשבות מידתית ברגשות מתאימה לחקיקה שבה הוענקה הסמכות לפגוע לשם כך בזכויות היסוד של אחרים; ההתחשבות ברגשות הדת איננה עולה לכדי כפייה דתית; והפגיעה בזכויות היסוד תהיה מוצדקת רק כאשר הפגיעה ברגש הדת היא מעבר לרמת הסיבולת הראויה.
אולם העקרונות הללו לא קיבלו גיבוש ברזולוציה גבוהה, ונשארו במידה מסוימת עמומים וחידתיים. נכון, המשבר הנוכחי הסתיים, אך יש להניח שרבים עוד יבואו אחריו.
גבורות השופט
היום (שישי) אהרן ברק, נשיא בית המשפט העליון לשעבר, הוא בן 80. מלבד דוד בן־גוריון, ברק הוא האדם שהשפיע על דמותה של מדינת ישראל ועיצב אותה יותר מכל אדם אחר. הוא עשה זאת בכל תפקידיו: כיועץ המשפטי לממשלה, כשופט בית המשפט העליון וכנשיאו.
בכל מקום שאליו תשלחו יד תמצאו את טביעותיו, גם בנושא התחבורה הציבורית בשבת, שבו עסקנו בטור זה. מכאן אנו מברכים אותו ומאחלים לו עוד הרבה שנות יצירה והשפעה.