ואז ברגע אחד זה התפרץ שוב. אחרי שנדמה היה כאילו השיא כבר מאחורינו, תוך ימים ספורים הגרף החל שוב להשתולל. האמת היא שהפיגועים לא נפסקו בחודשים האחרונים, אלא שמרו על רף מסוים. נמוך יותר אומנם, אבל פחות או יותר יציב. אז מה היה הטריגר שהקפיץ את הגרף הפעם?
יספרו לנו שאלו חגי תשרי שבפתח, אולי תקופת החג' למכה וחג הקורבן שהסתיימו זה עתה. אפשר להוסיף ללוח החגים והמועדים את יום השנה לטבח בסברה ושתילה שצוין בשבוע שעבר, יחד עם יום השנה להסכם אוסלו. והנה עוד מעט מגיע יום השנה להסלמה הנוכחית. "אינתיפאדת ירושלים", בפי חמאס ואחרים, או "הַבָּה" - התלקחות - בפי הרשות הפלסטינית ופת"ח.
ויש עוד סיבות, כמובן. אלמנט החיקוי, המצוקה הכלכלית והאישית של המפגעים והמצב הכללי בשטח. אבל למה זה קרה דווקא ביום בהיר אחד ב־16 בספטמבר ולא יומיים או שבועיים קודם לכן? על זה עדיין שוברים את הראש בישראל. את הקפיצות בגרף מתקשים להסביר, במיוחד אחרי שורה של הקלות ומחוות לפלסטינים בתחום החשמל, הדואר והגז, כמו גם השבת גופות רוב המחבלים למשפחותיהם, כולל אלה ממזרח ירושלים.
בצד הפלסטיני זה הרבה יותר פשוט. הם לא מתעסקים בשאלת התזמון. זה לוקסוס השמור לחוקרי הזירה בצד הישראלי. בראייה פלסטינית הסיפור הוא הכיבוש והיעדר אופק, ולא רק אופק מדיני. בנסיבות אלו, אומרים בצד הפלסטיני, הפיגועים הם המצב הטבעי ולא להפך. אם צריך להעלות תהיות על משהו, זה דווקא על תקופות שבהן לא מתרחשים פיגועים ובטח לא לשאול מדוע הם מתפרצים בכל פעם מחדש.
הבעיה שלכם, אומר בכיר פלסטיני ברמאללה, היא שאתם סופרים רק את ההרוגים שלכם. לא את אחמד סראחין, שנהרג במהלך ניסיון מעצר ליד חברון יום קודם לגל הפיגועים החדש; לא את מוסטפא נימר, שקברנו באותו יום לאחר שהרגתם אותו בטעות במחנה הפליטים שועפאט בתחילת החודש, רק משום שחשבתם שהוא רוצה לעשות פיגוע דריסה. אפילו אצלכם הודו כי שגו. בחרתם לא לראות גם את אחמד דבאג, שנהרג בעימותים על הגדר בעזה לפני שבועיים, ולא את למא מוסא בת ה־6, שנדרסה החודש למוות על ידי מתנחל ליד בית לחם. "מוסא זה לא משה. את מוסא אתם לא תראו אף פעם. הישראלים מתחילים בספירה רק כשהגל מגיע אליהם".
אין חוקיות, ומי שמחפש אותה שבוי בקונספציה. מחבל מחליט לצאת לפיגוע, ובקצה השני של העיר או באזור אחר ומרוחק מקבל את אותה החלטה מחבל אחר, שכלל אינו מכיר את הראשון. שניים או שלושה פיגועים מתכנסים ליום אחד, ככל הנראה באקראי כפי שקרה ביום שישי שעבר. נוצרה מסת פיגועים נקודתית אשר הקרינה על ההמשך. לצבר האירועים יש דינמיקה משלו, שמקרינה על אחרים. ומעגל הפיגועים והנקמה נפתח מחדש.
כבוד לשהידים
עיסא טראיירה בן ה־16, שנהרג השבוע בעת שניסה לבצע ניסיון דקירה בכניסה לכפר באני נעים ליד חברון, הוא לא המחבל הראשון שיוצא מהחמולה הזו בהסלמה הנוכחית. בן לחמולה רצח לפני שלושה חודשים את הלל יפה אריאל בת ה־13 במיטתה בקריית ארבע.
טראיירה היא חמולה בינונית, המונה כ־4,000 איש בכפר עם אוכלוסייה של כ־30 אלף נפש. אביו של המחבל הוא קצין במנגנון הביטחון הלאומי של הרשות הפלסטינית. לאחר שנקרא לזהות את גופת בנו, אמר בסערת רגשות כי הכיבוש החליט להוציא את הפלסטינים להורג אחד־אחד. באולם האבלים שפתחה המשפחה הוא נראה מנותק, מכונס בתוך עצמו, מגלגל שרשרת חרוזים בין אצבעותיו, מדי פעם מתפרק ופורץ בבכי.
המנחמים הרבים התיישבו בכיסאות הפלסטיק הלבנים. שני צעירים פלסטינים חולפים ביניהם, מחלקים קפה שחור ותמרים. מעליהם נמתחו חבלים דקים כשתי וערב ועליהם הדגלונים הצהובים של פת"ח. על קירות האולם הרחב נתלו שלטים גדולים של סניף פת"ח בחברון. "השהיד הגיבור עיסא טראיירה מבצע פיגוע הדקירה ההרואי בכניסה למצודת השהידים (באני נעים)", נכתב על אחד מהם, לצד תמונת המחבל שצווארו עטוף כאפייה, ותמונות אבו מאזן וערפאת המנופף לשלום. בשלט אחר מברך פת"ח את המנחמים ב"חתונת השהיד הגיבור". פעם "חתונה" הייתה שם קוד לפיגוע בשיחות בין פעילי טרור, היום היא מתארת את המפגש עם אללה.
ראש מועצת הכפר לשעבר, עלי טראיירה, כפר בגרסה שבן משפחתו רצה לבצע פיגוע וטען כי הוא נורה ללא סיבה ובלי שדקר איש. הוא רק בן 16 ואין לו אומץ לקחת סכין ולדקור חייל, אמר לנו בביטחון. אבל השלטים שהכריזו על פיגוע הרואי ועל שהיד גיבור מספרים סיפור אחר. גם בעיתונות הפלסטינית נכתב כי הוא ביקש לנקום את מותם של מחבלים קודמים מבני משפחתו. אמו אמרה שהיא גאה בבנה וכי הוא נפל על קידוש שם אללה, כדי להגן על אל־אקצא ופלסטין. אז גיבור או הוצאה להורג? סתירות לא חסר.
את הגל הנוכחי פתח דווקא מחבל מירדן. הוא ניסה לדקור שוטרים של משמר הגבול בשער שכם במזרח ירושלים, נורה ונהרג. ראש הרשות הפלסטינית אבו מאזן, כפי שפורסם באתר חדשות ירדני, שיגר מברק תנחומים למשפחה באמצעות השגרירות הפלסטינית בעמאן, וייחל בה לכך שהשהיד ישתכן בגן עדן. אחר כך בא ניסיון פיגוע הדריסה ליד קריית ארבע. זוג נאהבים בני 18 שדהרו אל מותם, גם הם מהכפר באני נעים. הצעירה היא אחותה של מחבלת שביצעה פיגוע דריסה במתווה דומה ובאותו האזור רק לפני כמה חודשים. היא נותרה בחיים ובן זוגה נהרג.
גם במקרה הזה בירך פת"ח את השהיד הגיבור שנפל בפיגוע ההרואי ושיגר נציג רשמי לשאת דברים בסוכת האבלים. משלחת תלמידי תיכון לבנים, שבו למד המחבל, הגיעה עם שלטים מוכנים. "הלפיד של אנשי החופש", הוא כונה באחד מהם. פיראס ורארד אל־חודור הותירו צוואה. שני עמודי טיוטה כתובים בעט כחול וחתומים בידי שניהם. אל תקשיבו לשמועות לאחר מותנו, אין בינינו שום קשר, כתבו שם. המולדת היא הדבר היקר מכל, וניפגש בגן עדן. "הם נהגו במכוניתם לנקמה", נכתב לאחר מכן בכותרת הכתבה בעיתון הפלסטיני הפופולרי "אל־קודס", שסיפרה כי מאז שנהרגה בת המשפחה השניים לא התאוששו. הם יצאו לפיגוע כדי לנקום את מותה של האחות.
את סדרת הפיגועים ביום שישי סיים מחבל בן 15 מחמולת רג'בי, שדקר חייל בחברון ונהרג. כעבור שלושה ימים יצאו שניים מבני אותה החמולה, בני דודים, לנקום את מותו ליד מערת המכפלה ונהרגו אף הם. המושל של חברון, כאמל חמיד, טען השבוע כי הרשות עצרה צעירים פלסטינים שקיבלו לכאורה הנחיות מהשב"כ להתסיס את השטח. נשמע מופרך? לא ברחוב הפלסטיני.
מאזן הפיגועים
במרוצת השבוע נפגשו ברמאללה כמה בכירים בפת"ח לשיחת חולין. לדברי אחד מהם, השתררה הסכמה בין הנוכחים שפיגועי הדקירה חסרי תוחלת. כך היה גם בתחילת ההסלמה לפני שנה. כל עוד הסתכם מאזן הפיגועים בהרוגים פלסטינים לעומת אפס או מעט נפגעים לצד הישראלי, נותר לבכירים הפלסטינים מרחב תמרון. הם יכלו להתייצב בפני הציבור ולומר לו שזה לא שווה את זה. שעוד ועוד ילדים פלסטינים נהרגים לשווא.
אך ככל שהפיגועים הפכו קטלניים יותר, מרחב הלגיטימציה של הבכירים הפלסטינים לנופף באותו הטיעון רק הלך והצטמצם. אף אחד לא רצה להטיל עצמו מול הרכבת הדוהרת. אף שסניפי פת"ח ברמה המקומית עדיין מגלים אהדה כלפי המפגעים, ניתן היה בכל זאת לזהות השבוע כמה דפוסים שהשתנו, ייתכן כלקח מהחודשים הראשונים של ההסלמה. לא פורסמו למשל מודעות אבל עם שמות המחבלים בעיתונות הפלסטינית ולא שמענו חברי הנהגה מפת"ח ומהרשות הפלסטינית מתבטאים בגלוי בזכותם, למעט המברק מאבו מאזן למשפחת המחבל הירדני. הרשות עומדת כרגע בעמדת המשקיף, המתצפת על האירועים מרחוק.
בתחילת השנה נדרש לרשות הפלסטינית זמן להבין שההסלמה אינה משרתת אותה. בשלב מסוים, יש יאמרו מאוחר מדי, היא החלה בפעילות הסברה בבתי הספר, כדי למנוע מתלמידים ליטול סכינים לידיהם וללכת להתאבד במחסומים. נערכו חיפושים בילקוטים ונעצרו כמה צעירים שהיו בדרכם לפיגוע. "אי אפשר להבטיח מאה אחוז של ביטחון, ואנחנו לא יכולים להציב איש ביטחון על כל צעיר פלסטיני, בדיוק כמו שישראל אינה יכולה להציב איש ביטחון בכל פינה", אומר תוופיק טיראווי, חבר ההנהגה הפלסטינית מפת"ח, שהיה במשך שנים ראש מנגנון המודיעין של הרשות הפלסטינית בגדה. "זה לא נכון שהעניינים התפוצצו מחדש. מדובר בגלים שבאים והולכים, משום שאין אופק מדיני והנוער מתוסכל. הם לא מקבלים הנחיות מאיש. במצב הזה פעם יש שקט ופעם אלימות. היום זה בחברון ומחר זה בשכם ובכל מקום אחר. הגלים האלה יסתיימו רק לאחר סוף הכיבוש".
לדברי גורם ביטחוני פלסטיני, גם בשבוע החולף נעצרה בידי מנגנוני הביטחון של הרשות צעירה בת 19 מאבו דיס, חמושה בסכין, שהייתה בדרכה לפיגוע במחסום א־זעים בין ירושלים למעלה אדומים. לדבריו, פתיחת שנת הלימודים החדשה תרמה להקפצת גרף הפיגועים. "אלו המפגשים התכופים בין חברים לספסל הלימודים, שמחליפים ביניהם חוויות וזיכרונות קשים", הוא אומר. "כל אחד רוצה לצאת 'גבר' בעיני החברים שלו. למפגש האישי בין התלמידים יש השפעה רבה הרבה יותר מהאינטראקציה בפייסבוק".
מגיפה חברתית
מידת ההשפעה של הרשתות החברתיות על תופעת פיגועי הבודדים עומדת במוקד המחקר שעורך במשך שנה הדסק לחקר רשתות חברתיות במרכז דיין, ועומד להתפרסם בקרוב. הוא מצביע על התפקיד המרכזי שממלאת המדיה החברתית בעיצוב התפיסות ודפוסי ההתנהגות של הדור הצעיר. הדבר ניכר, בין השאר, במאפייני הפעולה של מפגעים בודדים רבים, נוסף על תרומת תעבורת המידע במדיה החברתית להעצמת האלימות בשטח.
המחקר מדבר על מובילי דעה וירטואליים, המכתיבים את כיווני השיח וקובעים את עוצמות הווליום שהדור הצעיר יונק מהרשת החברתית. אם רוצים להשפיע על השיח, צריך לפעול מולן. החל בקבוצות סגורות של חברים ודפי פייסבוק ברמה המקומית (כמו דפים של מחבלים הרוגים, שלאחר מותם מהווים במת שיח שוקקת), עבור בדפי פייסבוק עירוניים ואזוריים ("אוהבי שכם" ו"מחנה קלנדיה", למשל) וכלה בדפי פייסבוק כלל ארציים, עם עשרות אלפי עוקבים כל אחד ("סוכנות שיהאב" ו"רשת החדשות של אל־קודס").
אלה ואלה הם כוכבי הרשת החדשים. דפי הפייסבוק הללו מתפקדים כזירת דיונים ערה ומייצרים "מפגש וירטואלי שמחדד את תחושת הקהילה ובמקרים מסוימים גם מוכיח את כוחה של הקהילה הווירטואלית לייצר פעולה קולקטיבית - המבחן הבסיסי ביותר ללכידותה של קבוצה", נכתב במחקר.
"זה דור שרוצה להגדיר בעצמו לאילו קולקטיבים הוא משתייך, והוא יכול להחליט שהקהילות הווירטואליות הן הקולקטיב שלו", אומר ראש הדסק ומנהל המחקר ד"ר הראל חורב. "מי ששולט בנרטיב כיום אלו הן הרכזות הגדולות של המידע שהשתלטו על השיח ואי אפשר לעצור אותן". שפת הדור הצעיר בפייסבוק ובמדיה החברתית מתנהלת על פי דפוסים קבועים כמעט, מילוליים ולא טקסטואליים כאחד. בין שאלה תמונות הסכינים המושחזות, שהיו לסמל ויראלי ברשתות החברתיות, ובין שאלה תמונות ידיים מדממות וכרזות אחרות שהפכו לסמלי ההסלמה. אפילו סמלי האימוג'י בדמות אקדח, סכין וסימון V באצבעות, גויסו לעולם השיח המקוון של המפגעים ותומכיהם והפכו חלק מהז'רגון.
המחקר מציג תובנה של מרכז המידע למודיעין ולטרור, שלפיה ניכר השימוש של מחבלים בודדים במשפטים החוזרים על עצמם: "נמות כמו עצים זקופים", "החשיבו אותי כמת", "אני זקוק לדברים הבאים מהשמיים כמו המוות/ השהאדה". מהמחקר עולה עוד כי הדור הצעיר הפלסטיני נשאב אל הקהילות הווירטואליות בחיפוש אחר מקורות סמכות חדשים, עם התערערות המסגרות המסורתיות הנושנות ומתוך נטייה אנטי־ממסדית מובהקת. דור אינדיבידואלי יותר מקודמיו, יש אומרים אפילו אנוכי. לא בכדי ניכר שמניעים אישיים, כמו מות חבר קרוב או בן משפחה, מצוקה אישית ואהבה נכזבת, הם גורם חשוב במכלול המניעים לפיגועי הבודדים.
בנסיבות האלה, המחקר רואה ברשת החברתית כר נוח להפצת "מגיפה חברתית", כלומר תופעה מידבקת בעלת מאפייני התפשטות, שימור ודעיכה אופייניים. "ראשיתה של מגיפה בתופעה שמתקיימת תחילה ברמה לא חריגה, עד שמסיבה כלשהי היא חווה נקודת מפנה, המערערת את שיווי המשקל של המערכת", נכתב במחקר. "שקיעתה האטית של המגיפה מצביעה על העובדה שגורם המגיפה לא חוסל כליל, אלא ממשיך להתקיים ברמה נמוכה. שימור רמת הפיגועים העיד שהמגיפה אומנם נחלשה מאוד, אך לא הסתיימה ופוטנציאל ההתפרצות שלה בשנית נותר קיים".
על סמך העובדה שמספר גולשי האינטרנט בגדה ובמזרח ירושלים מתקרב לשני מיליון, ורובם הגדול משתמש בפייסבוק, נראה שהלייקים והשיתופים ימשיכו להיות שחקן מרכזי, לכל הפחות ביצירת האווירה המלטפת למפגעים גם בעתיד.