נרגילה עם המלך: חייה ומותה של העיתונאית שהקדימה את זמנה

"אתמול שמעתי את השיחה הבאה בין שני גברים צעירים:

‘מצאתי חדר היום'.

‘מזל טוב, איפה זה?'.

‘הוא נבנה עכשיו'".

“אין מספיק משום דבר בתל אביב. המחסור בבתים ובחדרים נעשה חמור. כאשר 400 פליטים מגיעים מגרמניה כל שבוע, ורובם מתיישבים בתל אביב, אין זה מפליא שהעיר כמעט ונאלצת לתלות שלט: ‘אין חניה'". כך, במה שיכול היה להיכתב בקלות גם היום (מלבד עניין הפליטים מגרמניה), מתארת העיתונאית האמריקאית דורותי רות קהאן, עולה חדשה ונלהבת בת 26 מאמריקה, את תל אביב של 1933, תחת הכותרת הלא קונבנציונלית: “מה היטלר עשה למען תל אביב".

הייתה זו הכתבה הראשונה של קהאן (לימים בר אדון) שהתפרסמה ב"פלסטיין פוסט" (שהפך עם קום המדינה ל"ג'רוזלם פוסט"), אחת מאלפי כתבות שעוד תכתוב על ארץ ישראל וקום המדינה, עד פטירתה הפתאומית ב–1950, משאירה אחריה בעל, הארכיאולוג פסח בר אדון, ואת ילדם בן ה-10, דורון. “חיים קצרים אך יפים", כפי שאמרה על עצמה, מנבאת את מותה.

בעין בוחנת מהולה באירוניה קלה, תיארה בר אדון את חייה כחלוצה בקיבוץ גבעת ברנר, את החיים בארץ בצל המאורעות ואת תל אביב המשגשגת שלפני המלחמה; היא רקדה בחתונתו של הנסיך טלאל בירדן (אביו של חוסיין); השתתפה בטקסי עלייה לקרקע של יישובים; כתבה מכתב חריף בעיתון לרוזן ברנדוט; רשמה שירים ביידיש מפי ילדים פליטי שואה; ביקרה בפולין לפני השואה ובמחנות העולים בקפריסין לאחריה; ובמקביל כתבה על הווילונות שתפרו לעצמם חברי משמר העמק בכמיהה למעט פרטיות, ועל בית הילדים של בנה בקיבוץ מרחביה.

“איזה גבר יכתוב על יומה הראשון של פטמה, הפלאחית הערבייה, בבאר? איזה גבר יספר ככה על חיפוש חדר בתל אביב או על בית הילדים בקיבוץ?", מסבירה ד"ר אסתר כרמל–חכים, חוקרת ומרצה על היסטוריה של נשים בציונות באוניברסיטת חיפה, במה נבדלת זווית הראייה של אישה–כותבת. “נשים, בניגוד לגברים, כתבו גם על היסטוריה חברתית וחיי יומיום, וזה דבר משמעותי בתיעוד של תקופה. כשדורותי, למשל, הוציאה את בנה מבית הילדים בקיבוץ מרחביה והעבירה אותו לגן במושב השכן, היא כותבת שבבית הילדים יש יותר מדי היגיינה ופחות מדי אהבה. אלה דברים שמעניינים אותי, גם כקיבוצניקית וגם כחוקרת".

דורותי בר אדון השאירה אחריה שני כתבי יד לספרים ו–3,000 מאמרים ומכתבים, צרורים במזוודות מאובקות בעליית הגג בבית המשפחה - ה"טירה", כפי שכונה, במושב מרחביה. בנה, האמן דורון בר אדון (76) מצא את המזוודות בבית הנטוש, מיין ותרגם את חלקם. חלק מכתבי הוריו הוציא בר אדון בעצמו לפני כעשור בספר מרתק משלו (“הבגד של ההורים").

החומרים המשיכו להעלות אבק בביתו של בר אדון בחופית, עד שהגיעה אליהם בדרך מקרה ד"ר כרמל–חכים, שכבר הספיקה לגאול כמה וכמה נשים מרתקות מהשכחה ההיסטורית. כעת היא ערכה והוציאה (יחד עם ננסי רוזנפלד) את כתביה של דורותי בר אדון באנגלית, “Writing Palestine 1933–1950", ולדבריה מדובר באוצר בלום. “קודם כל היא הייתה עיתונאית, עניין די נדיר לנשים באותם ימים", היא מסבירה. “היא גם עלתה ארצה מרצונה, ולא מתוך מצוקה, עניין נדיר אז. בנוסף, היא כותבת בעין משלה על חייה אבל גם על פוליטיקה. ובניגוד לרוב העיתונות בזמנו, היא לא הייתה מגויסת מפלגתית - וגם זה יתרון. יחד עם זאת, הייתה לה נגישות לכל מקום - מהקצונה הבריטית ובכירי היישוב ועד לחלוצים בעמק יזרעאל ולפלאחיות הערביות".

בעידן שבו נשים עדיין נאבקו על זכות הצבעה ולא חלמו לעשות קריירה, דורותי קהאן, ילידת 1907, בת למשפחה יהודית מפילדלפיה, אכן הקדימה את זמנה: היא התחילה לכתוב בגיל 16 בעיתון של אטלנטיק סיטי (ובשמה, עניין נדיר באותם ימים) ובגיל 20 כבר החזיקה במשרה ככתבת בעיתון העירוני. בגיל 29 כתבה את הביוגרפיה שלה, כאילו ידעה שחייה יהיו קצרים.

המשפחה האמידה, אך הלא כל כך מאושרת (דורותי לא הסתדרה עם אמה ואחותה) חגגה את פסחא ואת כריסמס והתנכרה ליהדותה. אלא שכאן מתערבת האהבה - במקרה זה אהבה נכזבת לחבר הלא יהודי, שעזב את דורותי במפתיע לאחר שנתיים, בטענה שאינו יכול להתחתן עם יהודייה. “זה היה הזעזוע הגדול שלה, נקודת המפנה. גם שיברון הלב, וגם ההבנה שמה שלא תעשה, באמריקה היא עדיין תיחשב יהודייה", מספר הבן, דורון בר אדון. “כדי להירגע היא עלתה על אונייה והפליגה חודש לקובה".

זמן קצר לאחר מכן הכירה דורותי צעיר יהודי בשם ג'יי, ודרכו החלה לגלות את שורשיה היהודיים. משם הגיעה לציונות ובהמשך אף לשלילה טוטלית של החיים בגולה. “אם כבר אנטישמיות", כתבה לימים, “מוטב שנאת הערבים, בני דודינו השמיים, שמתחרים איתנו על אותה כברת ארץ. אותם לפחות אפשר להבין. אבל לנסות להתחנף לגויים, שלעולם לא יקבלו אותנו? זה כבר חסר תקווה".

“ובכל זאת, היא עלתה מבחירה, היה לה לאן לחזור", מבהירה ד"ר כרמל־חכים. אלא שקהאן לא רק שלא חזרה, אלא שבהתאם לאופיה הנחוש אימצה את ארץ ישראל כמולדתה, אולי גם כתחליף לאהבת אם ואב, וויתרה על הדרכון האמריקאי שלה לטובת אזרחות פלסטינית. “יותר חשוב לי להיות שמית מאשר אמריקאית", כתבה. “אפשר לחדול להיות אמריקאית, אבל אי אפשר לחדול להיות שמית. זה בדם. וזה מחייב אותי להתקרב לארץ ישראל כמה שאפשר".

עיתונאית או ציונית?

לאחר נישואי ביאטריס אחותה לגוי בקיץ 1933 (“היא לא עזבה את היהדות - היא פשוט מעולם לא הייתה בה", כתבה), החליטה קהאן, בעידודו של החבר, ג'יי (שהתחרט על כך בהמשך), לעלות ארצה. היא הייתה מצוידת במכתבי המלצה להנרייטה סאלד ולגרשון אגרון, אז עורך ה"פלסטיין פוסט", שקיבל אותה מיד לעבודה בעיתון. רגע לפני שעלתה, עוד שאל אותה עורך באחת מסוכנויות הידיעות אם היא “עיתונאית או ציונית? כי השניים לא הולכים ביחד, כל היהודים שכותבים לנו משם משתפכים מדי", אמר לה. “אמרתי לו שאני קודם כל עיתונאית, והאמנתי בזה", כתבה.

דורותי הגיעה באונייה ליפו, צעירה דקת גו שעיניה יוקדות (“לא יפה, אבל מהפנטת", כדברי בנה). היא לא מיהרה למשרה שחיכתה לה בירושלים אלא השתכנה בפנסיון סמוך לים (“עם שירותים בחוץ!", כתבה בתדהמה). ואף שלא ידעה עברית, החלה לקלוט ולתעד במרץ את מה שראתה ושמעה, מתלהבת מהדינמיות של “העיר הפתאומית" ומדמה אותה ל"אטלנטיק סיטי של פלשתינה". לאחר מכן השתלבה במערכת העיתון בירושלים, והחלה לכתוב מכל רחבי הארץ - קיבוצים ומושבים, ולסקר חקלאות ועירוניות, ערבים ויהודים.

בגיל הקשיש של 29, שלוש שנים לאחר שעלתה ארצה, קהאן כבר כתבה כאמור אוטוביוגרפיה (“עלי באר"), שיצאה לאור באמריקה ובבריטניה, על הפיכתה מיהודייה מתבוללת באמריקה לציונית בארץ ישראל. “היא הרגישה שיש לה מה לומר, ושהיא כבר חיה חיים מלאים", מנסה דורון בנה להסביר מה בער בה. “גם אבא שלי הוציא ספר בגיל הזה, על חייו בקרב הבדואים. הם היו שני אנשים שהספיקו הרבה עוד לפני שנפגשו".

בין השאר התייחסה דורותי לראשונה לסכסוך עם הערבים: “לפני כן לא הרשיתי לעצמי לכתוב עליהם, בגלל משפט אחד: ‘אבל את לא היית כאן בפרעות של 1929'. בהדרגה הבנתי כי אין זכותו של אדם לאחוז בהשקפת עולם על הערבים אלא אם התנסה בניסיון הפרעות. אולי הייתה זו דחייה מוצדקת".

בסופו של דבר כתבה והקדימה את זמנה: “הערבי הוא שכני הקרוב, הוא אדם כמוני. הוא האדם שבצעתי עמו לחם לפני חודשים ספורים. הוא האדם שהיום שופך דם ושורף את יבולי השדה של בני עמי. הוא האדם שעמו אני מקווה שוב לבצוע לחם בעוד חודשים ספורים מהיום".

אין תלונות

בינתיים הספיקה קהאן לפגוש את המשוררת האמריקאית ג'סי סמפטר, שהקימה בגבעת ברנר בית מרגוע לחיילים ולחלוצים (“בית ישע"), ובהשראתה עברה לקיבוץ והתגוררה בו שלוש שנים. בימים עבדה בחקלאות, בערבים כתבה על מכונת הרמינגטון שלה. “היא הייתה אישה צנומה, והתנאים היו קשים - חום, יתושים, עבודה פיזית קשה, אבל היא לא התלוננה. להפך, היא הייתה מלאת התלהבות", מספר בנה. בשלב מסוים הגיע החבר, ג'יי, לביקור בקיבוץ, נבהל מהתנאים הקשים והפציר בה לחזור איתו לאמריקה, אבל היא סירבה. “הייתי צריכה לבחור בין אהבה לבין אידיאלים, ועשיתי את הבחירה שלי", כתבה לחברתה.

האהבה הגיעה ממקום אחר לגמרי: במסגרת כתבה על החפירות הארכיאולוגיות בבית שערים ב–1939, פגשה דורותי את המנהל במקום, הארכיאולוג פסח בר אדון. “עם הקסם האישי והסיפורים שלו, הוא הרשים נשים בכל מקום, גם לפני נישואיהם וגם אחריהם", מספר דורון בר אדון. פגישה מקרית לאחר מכן ברחוב בירושלים כבשה את שניהם. שלושה ימים, סיפרה דורותי במכתביה והוא ביומניו, הם לא יצאו מהחדר.

פסח היה חוקר, סופר וארכיאולוג, אוטודידקט, סגפן ומופנם, חובב נדודים ונשים. בעידודו של חברו יצחק בן צבי, חקר את הבדואים בעמק בית שאן ובחורן, לבוש בכאפייה ובפרוות כבשים (שם זכה לכינוי “עזיז אפנדי" ובפי חבריו “עזיז") ועבר כשומר על סוסה בכל רחבי הארץ. גם הוא כתב ספר ויומנים, כך שכל רחשי הנפש של השניים מתועדים בנפרד - עול ומתנה כאחד למי שירש אותם.

דורותי נשבתה בקסמו של “עזיז" - גם אינטלקטואל וגם גבר מרשים, איש הארץ והאדמה, ובנוסף בן למשפחה דתית. היא נכנסה מיד להריון, אבל בר אדון, מאוהב ככל שהיה, לא רצה להיות כבול למקום אחד ולאישה אחת. “אני בשביל כולן", נהג לומר. ביומנו הוא מספר על כך שדורותי, באצילות נפשה, הציעה לו לעשות הפלה ובלבד שלא ירגיש כבול. בסופו של דבר, התערבו כמה מכרים וחברים, ביניהם הנרייטה סאלד, שהייתה מין אם מאמצת של דורותי, ואמרו לו "אתה מתחתן איתה". והוא נכנע. הוריו, אף על פי שהיו דתיים, קיבלו אותה בזרועות פתוחות.

בר אדון אומנם התרגש מאוד מהידיעה שיהיה לאב (“עוד תהיה פאר לעם ולאנושות", כתב בפאתוס ביומנו, לבנו שעוד לא נולד), אבל הודיע מיד לדורותי שימשיך לנדוד ולחפור ברחבי הארץ, ויחזור רק לסופי שבוע. היא, כמתועד ביומנים, הסכימה. “תהיה אורח לשבת", אמרה, “ותטלפן".

“זה לא היה מתוך נואשות אלא מתוך אהבה", מסביר בנם. “היא הייתה אישה מיוחדת, עצמאית וחזקה, אבל גם רכה ונשית ולא שתלטנית. היא נתנה לו לחיות את חייו כפי שרצה".

והוא?
“היה חרא של אבא, אבל לא חרא של בן אדם".

זמנים מאושרים

באוגוסט 1940 נולד דורון. דורותי נכנסה במלואה לאמהות, אף שלא הפסיקה לכתוב לרגע. "בלילות הייתי נרדם לקול נקישת מכונת הכתיבה שלה", מספר דורון. תחילה גרה המשפחה ברחוב החבשים בירושלים, “אבל הבית הפך למועדון שחברים נכנסו ויצאו ממנו כל הזמן והם החליטו לעבור לכפר, לבית במרחביה".

הבית היה מעין טירה מרשימה על פני שטח ענק שבנה איכר אמיד בשם בלומנפלד, בהשקעה גדולה של חומרים וקישוטים. במקום היו הרבה מדרגות ומרתפים, פיתוחי עץ ופינות נסתרות. “מקום קסום לגדול בו, אבל גם קצת מפחיד, היו גם חולדות ופרוזדורים חשוכים", מספר דורון. בלומנפלד קיווה להקים שם בעזרת פסח חוות סוסים ובית הבראה, אבל בסופו של דבר התגוררו שם רק שתי משפחות, משפחת אבידור ומשפחת בר אדון.

פסח בר אדון יצא ללוות מעפילים מאירופה, וחפר בתל קסילה, בבית ירח ובבית שערים (לימים גם במדבר יהודה, יחד עם ידין, אהרוני ומזר), ובאופן כללי נעדר מהבית. במשך השבוע דורותי הייתה לבדה עם הילד, עול הפרנסה מונח על כתפיה שכן עבודות האב לא היו מקור הכנסה יציב. השניים התכתבו ודיברו בטלפון, ומדי סוף שבוע הייתה דורותי מתגנדרת בשמלה ובעקבים, מורחת לק אדום ומכינה תבשילים לקראת בואו של בעלה. בימים אלה הייתה המשפחה הקטנה נוסעת בכל רחבי הארץ, מבקרת מכרים ולנה אצלם כנהוג באותם ימים, או מארחת מכרים שבאו ללון. אלה, כמובן, היו הזמנים המאושרים של הבן ואמו. “היא בשום אופן לא הייתה ממורמרת", אומר דורון. “על הפלירטים של אבא היא צחקה, אמרה לו ‘אל תשכח לטלפן' והמשיכה הלאה".

במכתביה לחברותיה טענה שאינה חשה בדידות, “אבל מי יאמין לה?", כותב הבן בספרו, ומציג את מה שאמרה לו השכנה, דולי. “אמא שלך הייתה יוצאת דופן במושב, היא נלחמה מלחמת קיום קשה כדי להגן על הקן שלכם. אתה היית מרכז עולמה, ותוך כדי כך היא נלחמה קשה כדי להחזיק את אבא שלך. היא התגנדרה ובישלה למענו, מחפשת תבשילים מיוחדים בשבילו בספרי בישול, אבל בעצם הוא אהב חומוס ואורז".

יוצאת דופן הייתה תקופה אחת, ב–1946, שבה נסעה דורותי לכמה חודשים לקיבוץ גבעת ברנר, כדי לכתוב ספר על אנצו סרני, שאותו הכירה מהקיבוץ, ועל חבריו הצנחנים באירופה. דורון נשאר במרחביה עם אביו. “היא ראתה בזה שליחות, ואבא עודד אותה לזה", הוא מספר. “היא ישבה שם והתייסרה מגעגועים, אבל אבא הפציר בה לא להישבר, והיא באמת סיימה את הספר, שיצא באנגלית ובעברית, בתרגומו של אבא. הכל היה כל כך מיוחד ושונה אצלנו, אבל לא התגברתי על כל המיוחדות הזו".

הגשמת החלום

בכ"ט בנובמבר 1947 דורותי לא ידעה את נפשה מרוב אושר, רקדה עם המושבניקים והקיבוצניקים. “זה היה עצום!! כל הארץ יצאה מדעתה למשך ימים שלמים", כתבה לחברתה. “שרים ורוקדים ברחובות, ברים פתוחים ומשקאות חינם. חיברנו בסיכות דגל מצעיף החתונה הכחול שלי וממגבת לבנה ואז התפרצו כל המושבניקים פנימה לבושים או לא לבושים, והשתוללו משמחה".

“היו לה עשר שנים נפלאות, היא ממש חייתה את האידיאלים שלה", מספר דורון. “היא ראתה את המדינה קמה לנגד עיניה". אבל בשנת 1950 החלה דורותי לחוש ברע. יש האומרים בגלל יתר לחץ דם (מחלה שאז לא הייתה לה תרופה) או בשל מחלת כליות. באוגוסט אותה שנה היא נפרדה מדורון בן ה-10, שנסע לחופשת קיץ אצל ידידי המשפחה, ונסעה לבית החולים הדסה עין כרם “לבדיקות". משם כבר לא חזרה.

“בעצם לא נפרדתי ממנה", אומר הבן. “לבית החולים היא לא הסכימה שיביאו אותי, כי לא רצתה שאזכור אותה ככה. ללוויה אני לא רציתי ללכת, כנראה מתוך אי השלמה או כעס. הדבר האחרון שאמרה לי, כשסיפרתי לה לפני שנסעתי ששמעתי מוזיקת ג'אז, היה ‘תקשיב להרבה ג'אז'".

פסח ואחותו ישבו ליד דורותי בבית החולים ותיעדו את דבריה האחרונים. אולי לבקשתה, אולי כטקס פרידה. בין השאר ביקשה מבעלה לדאוג לילד ולהינשא בשנית. “לפחות אני גומרת (את חיי) בעברית", אמרה לפני לכתה.

פסח לא נישא בשנית, אבל בניסיון לשמור על המשפחה החליט להעביר את הילד מחברת הילדים במרחביה לירושלים, שם התגורר ועבד. דורון, ילד רגיש שאיבד את אמו, וכעת ניתק גם מחבריו מילדות, נכנס למשבר נפשי. “אבא היה אדם סגור, שבכלל לא הכיר חום משפחתי, אולי מפני שעזב את הבית לישיבה בגיל 12", הוא אומר. “נקרעתי ממרחביה, מכל החברים שגדלתי איתם, עברתי למקום חדש, ואבא ישב עלי חזק שאלמד ואצטיין. הרגשתי שאני נרמס נפשית, אבל לא יכולתי להתנגד. לא הייתה לו שום יכולת לטפל בי, הוא עצמו היה שבור".

דורון ברח לביתו של הפסל דנציגר (“נמרוד") שהיה ידיד המשפחה, חזר הביתה, ונכנס לדיכאון ולהתקפי הזיות. בהמלצת רופא, חבר של האב, הוא אושפז למשך שבוע בבית חולים לחולי נפש. “זה היה רק שבוע, אבל זו הייתה טראומה שלקח לי שנים להתאושש ממנה". הוא מספר. “למזלי, בצבא לא ידעו על זה. לימים נודע לי שהרופא, שהיה ידיד המשפחה, מחק את התיק שלי. התגייסתי לסיירת צנחנים ובניתי מחדש את חיי".

הוא למד קדרות בבצלאל ופיסול אצל האמן רודי להמן, עסק ברסטורציה של עתיקות במוזיאון ישראל, הפך לאמן מוכר והקים משפחה לתפארת, עם האמנית רעיה בר אדון. מה שנותר לא סגור היה סיפור חייה ומותה של אמו.

“בגיל 35 ערכתי מסע נפש אנליטי, שהיה מלווה בכתיבה, שם התברר לי עד כמה הדמות של אמא הייתה מטושטשת ומודחקת", הוא אומר. “מתוך 1,100 חלומות שרשמתי או ציירתי במהלך הטיפול, היא הופיעה רק באחד. לכן שמחתי כל כך למצוא את החומרים שלה, וגם את אלה של אבי. זו הייתה מתנה, הזדמנות להכיר לראשונה את אמא שלי ולסלוח לאבא שלי".

מנצחת את הזמן

דורותי נקברה במרחביה, משקיפה על שדות העמק. על קברה נחרט שיר פרי עטה, שכתבה שנים לפני כן, ובו ניבאה את מותה: “אני דורותי רות/ פה אשכב/ עפר חום על פני/ מגבב./ את העפר אחוש/ על שורש עץ/עפר ושורש - ואנו יחדיו/ רואה אני עכשיו (...) צמיחה, בריאה, (ל)קיחה/ ונתינת פלאים/ אכן החיים היו המוות/ והמוות - החיים".

35 שנה לאחר מכן נפטר פסח בר אדון, שבע ימים, חפירות, אהבות ואכזבות, מחבריו הארכיאולוגים שלא פרגנו להישגיו. ביומנו המשיך להתכתב עם דורותי, שכונתה בפיו “דוט". את קולה שמע כל הזמן, כך כתב, מעודד ודוחף אותו לא להישבר: “המשך, טפס! חשתיה לוחשת על אוזני, דוחפת את גבי, עוד רגל, עוד צעד. והנה שביל צר, כדי כף רגל אחת, וידיים ממשמשות בזיז סלע, והיא קדימה לוחשת, בקול קסום - אל פחד, אחוז, התקדם מהר - בוא".

ובאמת, אחרי שנים של חיפושים, כשכולם כבר התייאשו ממנו וממפעלו, מצא פסח במערה במדבר יהודה מטמון מסוף האלף הרביעי לפני הספירה - 441 ממצאים, ביניהם פסלים ופמוטים, שנהבים וחפצי ברונזה, ראשי אלות וכלים. “אלה ללא ספק היו רגעי השיא של אבא", אומר הבן.

הוא נקבר לבקשתו ליד קברה של דורותי, תחת מצבת בזלת שחורה, ועליה חרוט סמל המנורה שנתגלה בחפירות בבית שערים. “אבא שב לסולווג שלו", כותב הבן דורון לאמו בספר המשפחתי, “הוא מצטנף לו מתחת לאבני הבזלת, בסמוך מאוד אליך, אות להעדפת אהבתו אותך על פני אלף הנשים שידע. ואילו את, אמא, הולכת ומתחיה בתודעתי, מנצחת את הזמן החולף". 