מיכאל בר-זוהר הוא כנראה ה"בנגוריוניסט" האחרון. באמתחתו היכרות אישית עם מקימי המדינה ועם נקודות הכרעה קריטיות בתולדותיה. בגיל 78 הוא מלא חיוניות ושופע סיפורים, ובעיניו נדלק ניצוץ כל אימת שמוחו הקודח פולט עוד ועוד תאריכים ותיאורים מדויקים של פיסות היסטוריה ישראלית. שנים ליווה את מפלגת העבודה לדורותיה כפעיל וכחבר כנסת, אך בעיקר כסופר. בר-זוהר אחראי לכתיבתם של עשרות ספרים העוקבים אחר צמיחתה של המדינה הצעירה ושל גיבוריה, ובהם הביוגרפיות של דוד בן-גוריון ושמעון פרס.
הראיון עם בר-זוהר נערך ימים ספורים לפני פטירתו של פרס. בן-גוריון, מורו ורבו של שמעון פרס, הוא שהטמיע בו את הרוח הנותנת אמון אדיר בצעירים ודואגת לשלבם בתפקידי מפתח. פרס, שבגיל 18 שימש מזכיר תנועת הנוער העובד ובגיל 24 כבר אותר על ידי אשכול לתפקידים שונים בשירות ההגנה, מעולם לא נתן לגילו לשחק תפקיד. חלק ניכר ממהלכיו הביטחוניים, שהכריעו את גורלה של ישראל, התרחשו בשנות ה־20 וה־30 לחייו.
מהו הדבר המשותף הבולט בין בן-גוריון לפרס?
"שני דברים עיקריים: האחד - היכולת לתרגם חלום לעשייה מיידית. השני - ביטחון המדינה לפני הכל. בן-גוריון אמר: 'אם ישימו על כף אחת של המאזניים את כל הערכים ועל הכף השנייה את קיום ישראל, אני אבחר בקיום ישראל. כי לא המתים יהללו יה'. זו הייתה אחת לאחת גם תפיסתו של פרס.
"בספטמבר 1963, במלאת עשור לתעשייה האווירית, כתב שמעון פרס, אז סגן שר הביטחון: 'חלומנו היה אז גדול וצנוע כאחד. גדול - ליצור איתלות ביבוא. צנוע - בהיקף. קיווינו שלפחות הפינה הקטנה הזאת בשדה התעופה בברבנק (שבקליפורניה; שם יוחד מקום למהנדסים יהודים ששיפצו מטוסי קרב לישראל - ר"ע) תהא לראש הפינה של התעשייה האווירית בישראל'. וכך, בתום עשור, חגג שמעון פרס את הפיכתה של התעשייה האווירית למקום העבודה הגדול בזמנו במדינה. אך מעבר להישג זה, היה חשוב לו לציין בדבריו הישג נוסף: הכנעת האופוזיציה שהתנגדה לרעיון וראתה בפרויקט בזבוז כסף משווע ומיותר".
נדמה שהניצחון על יריב היה חשוב לפרס לא פחות מההישג עצמו.
"פרס היה איש של חזון, אבל גם פוליטיקאי בכל רמ"ח איבריו שלא הסכים להפסיד. יש סיפור ידוע, שכאשר היה בן 4 או 5, הזמין לביתו חבר גברתן ושיחק איתו בלהפיל זה את זה. החבר המגודל הפיל אותו שוב ושוב. סבתו של פרס ביקשה ממנו לחדול, אך הוא השיב לה: 'לא. תראי שבפעם הבאה אצליח'".
בגיל 30 מונה למנכ"ל משרד הביטחון. זה בלתי נתפס. כיצד דבקה בו תדמית של לא ביטחוניסט?
"שמעון היה אינדיבידואל, וחיי הצבא לא דיברו אליו. סוניה, שלימים הפכה לאשתו, התנדבה בזמן מלחמת העולם השנייה בצבא הבריטי. שמעון העדיף להישאר במשק - והיא עזבה אותו על רקע סירובו לשרת בצבא. גם בזמן מלחמת השחרור הוא בחר לעבוד במטכ"ל ולא להתגייס לצה"ל".
אולי הועיל יותר בתפקידו האזרחי, לא?
"נכון. אבל באותה תקופה הוא היה יכול למנוע מעצמו את התדמית הבעייתית. כל שהיה צריך לעשות הוא לחצות את הכביש באזור הקריה, לקבל דרגת סא"ל ולהמשיך בעבודתו. כך עשה פנחס ספיר".
בסופו של דבר, מספר בר-זוהר, נכנע פרס ללחצים: "חיים חפר ויגאל אלון תקפו אותו על כך שלא שירת בצבא, ובשנת 1951 הוא התחייל וקיבל מספר אישי כאיש מילואים". תדמיתו הביטחוניסטית של פרס ידעה עם השנים עליות ומורדות. "לאמיתו של דבר", טוען בר־זוהר, "פרס היה ביטחוניסט בלבו ובנפשו - ופעולותיו הצילו את המדינה. עם השנים, כאשר חש שהפן הביטחוני מוסדר יותר, הוא סבר שישראל יכולה להיות נדיבה והוביל את העבודה שמאלה. מאז 77' החל להצטייר בהדרגה כלא-ביטחוניסט".
הוא גם התנגד לתקיפת הכור בעיראק.
"עד יומו האחרון הוא טען שזה לא היה הכרחי. מיד לאחר הפעולה הוא גינה אותה, בעוד רבין נהג בממלכתיות ואמר: 'כל הכבוד לצה"ל'. אני הייתי ראש מטה הבחירות לכנסת העשירית שהתקיימו שלושה שבועות לאחר התקיפה. הסקרים הראו כי התגובה גרמה לאובדן קולות, ואני התפטרתי".
במשך תשע שנים (1964-1973) שהה בר-זוהר לסירוגין בביתו של בן גוריון, לאחר שבן גוריון בחר בו שיכתוב את הביוגרפיה שלו. בשנים האלו הוא היה מעין זבוב על הקיר בדירתו של ראש הממשלה הראשון, ובמהלכן נחשף לסיפורים רבים ולשיחות עם הצמרת הפוליטית והביטחונית של ישראל. אחד הפגמים של בן־גוריון, טוען בר זוהר, היה שהוא נתן אמון מוחלט באנשים לפני שבדק עד הסוף.
"זכיתי להיחשף לחומר רב ולהיכרות אישית עם אישים רבים", אומר בר-זוהר. "כשהגעתי לכתוב את הביוגרפיה ("כעוף החול" יצא לאור ב־2006 - ר"ע) הייתי משופע בידע רב. שמעון פרס היה שם ברגעים הקריטיים ביותר של המדינה. קשה להקיף את תרומתו בראיון אחד או בכתבה. בין אנקדוטות הציון המרכזיות יש לציין את תרומתו להשגת נשק למלחמת השחרור, לשבירת האמברגו על מכירת הנשק לישראל בשנות ה־50, להקמת הכור בדימונה ולמניעת הניסיונות לנטרל את פעילותו, וגם למבצע אנטבה.
סיפור כיסוי למאהבת
בתקופת מלחמת השחרור הוטל אמברגו נשק בינלאומי על המזרח התיכון, שהצטרף לשתי מערכות אמברגו, בריטית ואמריקאית, שהיו קיימות עוד קודם. "בשמונה השנים הראשונות של המדינה אף אחד לא היה בטוח שהיא תחזיק מעמד. רבים ממפקדי הפלמ"ח לא רצו לשרת בצה"ל. שר החוץ משה שרת נפגש עם שר החוץ האמריקאי ג'ורג' מרשל. זו הייתה הפגישה הכי קשה של פוליטיקאי ישראלי עם מנהיג אמריקאי", מספר בר־זוהר. בפגישה הזהיר מרשל את בן־גוריון מהקמת מדינה: "ישמידו אתכם, ולא ניתן לכם כדור אחד".
במצב שנוצר, רוסיה הייתה קרש ההצלה היחידי. בלעדיה, בר-זוהר מזכיר, הקמת המדינה לא הייתה מתאפשרת - לא מדינית ולא צבאית. גולדה גייסה מיליוני דולרים מיהודי ארצות הברית, ובכסף נרכשו עודפי מלחמה מרוסיה שעברו דרך צ'כוסלובקיה ורוכזו בבסיסים צבאיים באיטליה ובצרפת.
ידוע שבן־גוריון השיג הסכמה במועצת העם להקמת המדינה הרבה בזכות הידיעה שנשק עומד להגיע.החשש היה עצום. בן-גוריון כתב שחש כי החלום שלו נוזל לו כמו חול מהידיים. הייתה ידיעה ולפיה ב־23 במאי אמורה להגיע ספינת נשק ועליה מטוסי קרב, וזה אכן אִפשר את ההסכמה. כמה מן המטוסים, אגב, היו כאלו ששימשו את הנאצים ונשאו צלבי קרס. הטכנאים הצ'כים שהגיעו אף הם באונייה הדביקו עליהם במהירות סמלים של מגן דוד.
במה עסק פרס באותה עת?
"פרס פעל באותה תקופה במסגרת מפקדת ההגנה לרכישת נשק מכל סוג שהוא מארצות הברית ומאירופה. מעבר לעיסוקיו ברֶכש, בזמן מלחמת השחרור הוא כתב את התוכנית לכיבוש הנגב. הוא תכנן בעיקר את ההיבטים המנהלתיים ועשה זאת בדקדקנות רבה, עד הסיגריה של אחרון הלוחמים. הוא הגיש את התוכנית ליצחק שדה, שבנה בצמוד לכך ובהתאמה את המהלכים הצבאיים.
"באפריל 1949 מונה שמעון למפקד המנהלי של השירות הימי, אלא שאז פנה לבן-גוריון וביקש לנסוע ללימודים. בן-גוריון ניאות לשלוח אותו לעמוד בראש משלחת הנשק של משרד הביטחון בניו יורק, ושמעון שהה בניו יורק כשלוש שנים. במהלכן הוא למד בלימודי ערב בניו סקול. מעולם לא השיג תואר רשמי. "כאשר חזר פרס לארץ ב־1952 מינה אותו בן־גוריון בטרם התפטר מראשות הממשלה למנכ"ל משרד הביטחון. את לבון הוא מינה לשר הביטחון ואת משה דיין לרמטכ"ל. היה חשוב לבן־גוריון לשמור על גחלת ביטחוניסטית ולאזן את הנטיות החלשות של משה שרת. המינוי של לבון היה טעות. היחסים בין דיין לפרס היו יחסים טובים ביותר והם שימשו למעשה שליחיו של בן־גוריון בממשלה".
בר-זוהר מספר כי פרס הוא שהגיע בתחילת שנות ה-50 עם הרעיון להשיג נשק מצרפת. באותה עת, רוסיה העבירה את תמיכתה לערבים, ואמריקה הטילה אמברגו שנמשך עד לתקופת קנדי. אנגליה סימנה את ישראל כמדינת אויב. ארצות הברית, בריטניה וצרפת חתמו על הצהרה משולשת לערוב לקיומו של סטטוס־קוו במזרח התיכון - וישראל לא הצליחה למצוא דרך להשיג יתרון צבאי.
מה הייתה תגובת בן־גוריון על הצעתו של פרס?
"בן־גוריון היה סקפטי הן לאור התנהגותם הפחדנית של הצרפתים במלחמת העולם השנייה והן בשל מחויבותה של צרפת להצהרת המעצמות. אבל הוא נתן לו יד חופשית. פרס אכן החל להיפגש עם עיתונאים, עם פוליטיקאים, עם קציני צבא ועם כל מי שהיה מוכן. את השפה הצרפתית למד בטיסות. בהדרגה גם יצר קשרים עם מי שהפך להיות שר הביטחון הצרפתי מוריס בוּרז'ס־מוֹנוּרי".
לצרפת אחרי הכל היו אינטרסים משותפים עם ישראל.
"בורז'ס־מונורי, בזמנו שר הפנים, ראה בגמאל עבד אל-נאצר האחראי למרידה נגד השלטון הצרפתי באלג'יר. בנוסף, באותה עת יצאה לפועל עסקת נשק אדירה בין צ'כוסלובקיה למצרים שכללה בין השאר צוללות, מאות טנקים ומאה מטוסי סילון. כל זה חיזק את שותפות האינטרסים בין ישראל לצרפת".
מעבר לאינטרסים, מגלה בר-זוהר, פרס יצר קשר אישי גם עם בורז'ס־מונורי שבאותה עת הייתה לו פילגש, ושימש מפעם לפעם סיפור כיסוי למפגשי האהבה של שר הפנים הצרפתי עם המאהבת שלו. "הקשר עם הצרפתים התחזק במיוחד בעקבות ניצחון המפלגה הסוציאליסטית בבחירות בדצמבר 1955 בצרפת - שנציגיה היו בידידות עם מפא"י - וחבירתה למפלגה הרדיקלית", מספר בר־זוהר, "בורז'ס־מונורי מונה לשר ההגנה, ואז החלו להיחתם עסקאות הנשק הראשונות. הצרפתים לקחו מהסד"כ שלהם והעבירו אלינו".
איזה מהלך משמעותי הוביל פרס?
"עסקת נשק גדולה ביותר עלתה על הפרק. מחירה היה 80 מיליון דולר לאחר הנחה. זה היה בזמנו שליש מתקציב המדינה. שמעון חתם על העסקה מבלי להתייעץ. מה שהנחה אותו היה השגת הנשק, ורק אחר כך בדיקה איך מתמודדים עם התשלום. המטרה של ישראל הייתה מלחמת מנע שנועדה להשמיד את הצבא המצרי לאור התחמשותו המסיבית על ידי רוסיה. בסופו של דבר התברר הצעד של פרס כצעד הכרחי. ישראל זכתה להנחות נוספות, חלק ניתן לה במתנה וחלק כהלוואה".
ואז הלאמת התעלה טרפה את הקלפים לחלוטין.
"כן. ביולי 1956 הלאימה מצרים את תעלת סואץ. באותה תקופה ביקר פרס בצרפת בתדירות גבוהה. הצרפתים לא סמכו על הבריטים. הם חיפשו הזדמנויות לחסל את נאצר וראו בישראל בת ברית. באחת הפגישות עם פרס שאל אותו בורז'ס־מונורי: 'כמה זמן יידרש לכם להגיע לתעלת סואץ?'. פרס השיב בלי להניד עפעף: 'בתוך שבוע'. 'האם תצטרפו אלינו למלחמה נגד מצרים?', גם כאן השיב בלי להתייעץ: 'כן'.
"בספטמבר 1956 יצאה משלחת לצרפת, ובה גולדה, פרס, דיין והאלוף משה כרמל. בדירה סודית בפריז הם נפגשו עם ראשי המטכ"ל הצרפתי ודנו בפעולה נגד מצרים. הצרפתים והאנגלים רצו שישראל תספק להם תירוץ לפתוח במלחמה. גולדה השתוללה וטענה שלא יצא כלום משיתוף הפעולה עם צרפת.
"בפגישה נוספת כחודש לאחר מכן בווילה מחוץ לפריז הציע מפקד חיל האוויר הצרפתי שחיל האוויר הישראלי יפציץ בלילה את באר שבע כדי לטפול את האשמה על המצרים. בן־גוריון התנגד בתוקף. דיין הציע להתחיל את המלחמה מהסוף. הצעתו הייתה להנחית גדוד של צנחנים בתעלת סואץ. ההנחה הייתה שהמצרים לא ידעו אם זו פעולת תגמול או צעד צבאי, דבר שיספק אמתלה לצרפתים להיכנס לאזור ולהפריד בין הנצים תוך נתינת אולטימטום לשני הצדדים להתרחק מהתעלה כעשרה מיילים. הצפי היה שהמצרים יסרבו, וזה יספק עילה לכניסת בריטניה וצרפת למלחמה".
כיצד יצר פרס את שיתוף הפעולה עם גרמניה?
"השנים הללו היו שנות הזוהר של יחסי צרפת־ישראל. מטה של המוסד ישב בפריז. באירופה נוצרת רשות הפחם והפלדה של שלוש מדינות: צרפת, גרמניה, איטליה - יוזמה של הדיפלומט הצרפתי ז'אן מונה שממנה התפתחו לימים השוק האירופי והאיחוד האירופי. פרס נפגש עמו, והלה המליץ לו לפתח קשרים עם גרמניה ואיטליה. בעקבות המלצה זו פנה פרס לשר הביטחון הגרמני פרנץ יוזף שטראוס בבקשה להיפגש. פרס נסע לבוואריה וישב עם שטראוס כחמש שעות תוך שהוא מסביר לו את צרכיה הביטחוניים של ישראל. שטראוס ניאות לעזור. הוא חש חובה מוסרית לישראל. הוא וראש ממשלתו החליטו להעניק סיוע ביטחוני לישראל חינם אין כסף. למען הסדר הטוב הוקמה ועדה סודית בבונדסטאג שהייתה אמורה להיות מעין פיקוח פרלמנטרי.
"בזכות מהלכיו אלו של פרס סיפקה גרמניה לישראל במשך שנים ציוד צבאי בשווי מאות מיליוני דולרים בלי שאיש ידע. חלק מהנשק עבר דרך איטליה. ב־1959 רצה הצבא הגרמני לחתום עם ישראל על הסכם להקמת בסיס גרמני בישראל. התוכנית הוגשה לשמעון, והוא כמובן סירב".
אז פרס היה למעשה גם שר החוץ בפועל.
"פעילותו האינטנסיבית של פרס להשגת נשק הלכה יד ביד עם תפיסתו של בן-גוריון בסוף שנות ה־50, ולפיה אין צורך במשרד החוץ. לטענתו, משרד החוץ היה צריך להפוך להיות אגף במשרד הביטחון מאחר שהמשימה המרכזית של יחסי החוץ הייתה השגת נשק. פרס בתפקידיו השונים, ובפרט כסגן שר הביטחון, היה נאמן לרוח המפקד. בנסיעותיו לחו"ל הוא לא יידע את השגרירים. האיבה שרחשה לו שרת החוץ גולדה מאיר הייתה איבה זואולוגית. הרי הוא קשר את הקשרים עם צרפת בניגוד להערכותיה".
"חורבות שמעון"
כיצד התניע פרס את רעיון הקמת הכור?
"בזמן ניסוח הפרוטוקולים של הסכם שיתוף הפעולה בין צרפת לבריטניה ולישראל בהקשר מבצע קדש, היו צמרת הממשל הצרפתי וצמרת הממשל הישראלי מכונסות כל אחת בצד אחר של הסלון בווילה רחבת־ידיים. שמעון פרס חצה את הסלון וניגש אל שר החוץ הצרפתי כריסטיאן פּינוֹ ואל שר ההגנה בורז'ס־מונורי, ורגע לפני הניסוחים הסופיים והחתימות אמר: 'אנחנו זקוקים להרתעה'. זו הייתה הדרך היחידה למחוק את הפער המספרי בין ישראל לארצות ערב".
ואז החלו ההתנגדויות. מדוע?
"למעשה, מרגע שדובר על ההסכם קמו התנגדויות. גולדה פחדה מהתנגדותם של האמריקאים, איסר הראל פחד מהרוסים, אשכול וספיר התנגדו מסיבות כספיות. יגאל אלון סירב מסיבות אידיאולוגיות. רבין טען שבכסף שישראל תשקיע בכור נוכל לתקצב שתי חטיבות שריון, וישעיהו ליבוביץ אמר שהרוסים והאמריקאים יפציצו את הכור, ומה שיישאר ייקרא 'חורבות שמעון'.
"בין לבין התחלפת הממשלה שוב בצרפת. במקומו של ראש הממשלה גי מוֹלֶה התמנה בורז'ס־מונורי. גולדה, שהתנגדה כאמור להסכם, החליטה באחת הפעמים שבהן חזרה מארצות הברית לעשות עצירת ביניים בצרפת. היא שבה לארץ ובפיה הודעה: שר החוץ פינו נסוג מהסכמתו להסכם הגרעין. ב־30 בספטמבר 1957 נסע פרס לצרפת והצליח להשיב את הסכמתו של פינו. פינו צייד את פרס במכתב לראש הממשלה הצרפתי, שבעקבותיו העביר החלטה בממשלת צרפת לאישור ההסכם.
"אלא שבינתיים נוצר משבר ממשלתי, וההסכם נותר לא חתום. פרס המתין כל הלילה לחזרתו של בורז'ס־מונורי לחתימה, אלא שבחצות נפלה הממשלה וההסכם נותר לא חתום. למחרת בבוקר נפגש פרס עם ראש הממשלה היוצא ושכנע אותו לחתום בדיעבד. כלומר, כשהוא נושא את התאריך 1 באוקטובר. 'מהם 24 שעות בין חברים?', אמר לו פרס. דה גול שזכה בבחירות כיבד את ההסכם ה'חוקי'".
ב־1957, מספר בר-זוהר, פרס חתם הסכם סופר-סודי עם שר האנרגיה האטומית בצרפת לפיתוח משותף של כור גרעיני. בסופו של דבר ההסכם לא התקיים. בר-זוהר מסרב להוסיף פרטים בנושא. משימתו הבאה של פרס הייתה לגייס מהנדסים לעבודה בכור נוסף על מהנדסים שהגיעו מצרפת והתיישבו בדרום הארץ בשמות בדויים. המהנדסים של מכון ויצמן התנגדו. פרס פנה לטכניון. התנאי היה שיהיו בבאר שבע תנאים נאותים של טיפול רפואי. זו הייתה הסיבה הראשונית להקמת סורוקה.
סיפור בניית הכור לא תם עם החתימה על ההסכם. בדצמבר 1960 גילה מטוס U2 אמריקאי את דימונה. פרצה שערורייה עולמית. בעיתון "הטיימס" פורסם שלמדינה נוספת יש כור אטומי, וישראל הודיעה כי מדובר במפעל טקסטיל. אלא שבסופו של דבר, שמה של ישראל כמדינה גרעינית פורסם. לבן־גוריון לא הייתה ברירה. הוא הודה בקיומו של הכור, אך טען שהוא נועד לצורכי שלום ומחקר. נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, שקיבל על עצמו למנוע את הפצת הנשק הגרעיני, ביקש לקיים ביקור בכור ושלח מכתבים אלימים לבן־גוריון. האמריקאים הגיעו לבקר, אך לא הצליחו לגלות דבר. למרות זאת, הם הפעילו לחץ על הצרפתים לחדול מהספקת אורניום לישראל.
פרס למעשה היה מי שהציל את המצב?
"ניסיונות השכנוע של בן-גוריון את דה גול, שרצה לחזור אל חיק העולם הערבי, לא הועילו. פרס החליט להיפגש עם שר החוץ הצרפתי מוריס קוּב דה-מירוויל, שהיה איש מפתח - ולמרבה הצער היה ידוע גם כאנטי־ישראלי. פרס התכונן היטב לפגישה ולמד כל מה שהיה אפשר על שר החוץ. אך דה-מירוויל הודיע כי צרפת מוכנה לפצות את ישראל, אולם לפי הפרסומים הוא דרש שתופסק אספקת האורניום ושיהיה פיקוח על הכור. פרס איים במרומז בחשיפת הקנוניה בין ישראל לצרפת במבצע קדש.
בסופה של הפגישה הוא הצליח להשיג הסכם שהסיר את איום הפיקוח ואפשר את המשך הספקת האורניום. לגבי העזרה המקצועית סוכם כי המומחים הצרפתים יישארו לכמה חודשים ולאחר מכן יחזרו לצרפת. כמו כן נקבע כי החברות הצרפתיות שהיו קשורות בפעולת הכור ימשיכו בפועלן. למרות ההישג הכביר, פרס הבין שיש להתכונן ליום סגריר. על פי פרסומים נרכש אורניום מארגנטינה ומגבון, שהיו בעלות מכרות אורניום".
אבל דעתם של האמריקאים לא ממש נחה.
"בשנת 1963 היה פרס בארצות הברית בקשר לרכישת טילי הוק ונ"מ. זו הייתה הפעם הראשנה שקנדי הסכים לתת לישראל טילי הגנה. היחסים עם ארצות הברית החלו להתחמם, והאמברגו הוסר בהדרגה. ואז ביקש קנדי לפגוש את פרס בחשאיות ושאל: 'יש לכם נשק גרעיני?'. פרס השיב: 'ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון'. ברגע זה הוא התווה על דעת עצמו את מדיניות העמימות".
תוכנית ג'יימס בונד
בעוד תרומתו של פרס לבניית הכור נודעת ברבים, השפעתו על מבצע אנטבה נוטה להישכח. שמעון פרס, טוען בר-זוהר, הוא האיש שעשה את אנטבה. הוא היה אז שר הביטחון בממשלתו של רבין, והאיבה בין השניים הייתה כבר אז חזקה.
"שמעון הפסיד לרבין ב-40 קולות בלבד, ויצחק נבון הכריח את רבין למנות את שמעון לשר הביטחון. רבין נאלץ לחרוק שיניים", אומר בר־זוהר, "עם היוודע דבר חטיפת המטוס, רבין קרא לרמטכ"ל מוטה גור ושאל: 'מה התוכנית?'. הצעתו של מוטה הייתה להצניח צנחנים באגם ויקטוריה. רבין שאל: 'איך יחזרו?' מוטה השיב: לא חשבתי כל כך. רבין אמר שהסיטואציה מזכירה לו את הפיאסקו של מפרץ החזירים".
שמעון תמך בפעולה צבאית לחילוץ השבויים?
"בהחלט כן. הוא ארגן קבוצה שכללה בין השאר את מפקד חיל האוויר, ראש אמ"ן, ראש אג"ם וגם את הרמטכ"ל מוטה גור ואת עוזר ראש אמ"ן למבצעים דאז אהוד ברק. הקבוצה כונתה 'מועצת הפנטזיה'. התוכנית שהתקבלה הייתה נועזת: להצניח צנחנים באנטבה באמצעות ארבעה מטוסי הרקולס. הבעיה הייתה ההתנגדויות של רבין - שרצה לשאת ולתת עם המחבלים ואף שכנע את בגין - ושל מוטה, שכינה את התוכנית 'תוכנית ג'יימס בונד', וטען שאין מודיעין מספיק.
"שמעון הצליח להשיג תמיכה בממשלה של שר המשפטים חיים צדוק ואחר כך של שר התחבורה גד יעקבי. למרבה המזל, שלושה ימים לפני תום האולטימטום של המחבלים, הם החליטו לשחרר את בני הערובה הלא יהודים. עמירם לוין הוא שמצא את אחד מבני הערובה המשוחררים, שהיה קולונל לשעבר בצבא הצרפתי וסיפק תיאור מפורט לגבי עמדות המחבלים במטוס. מוטה שוכנע. רבין אישר גם הוא לאחר היסוסים רבים.
"העולם חגג את הצלחת המבצע. פרס ורבין הלכו לקבל את פני השבויים. אלפי אנשים הגיעו לשדה התעופה, ומי שנישא על כפיים היה מנחם בגין".
לימים, רבין לא העניק לשמעון את הקרדיט.
"ב'פנקס שירות' שפורסם ב-1979 תקף רבין קשות את פרס. זה גם הספר שבו מופיע הכינוי 'חתרן בלתי נלאה' שהומצא למעשה על ידי גולדשטיין. בפרק על אנטבה נכתב שפרס רק הפריע לתכנון המבצע בנאומיו הבומבסטיים, ושהיה נבוך לאור תמיכתו של בגין ברבין. זה היה כמובן שקר. חיים צדוק וגד יעקבי היו יכולים להעיד על כך".
עם היוודע דבר נפילתו של יוני נתניהו, מספר בר-זוהר, פרץ פרס בבכי. "פרס הוא שנשא את ההספד על קברו. ההספד ריגש את המשפחה ויצר קשר עמוק בין משפחת נתניהו לפרס. נתניהו מעולם לא שכח את הדברים המרגשים שנשא פרס לזכר אחיו. למעשה, יחסי הכבוד בין נתניהו לפרס נשמרו לאורך השנים. נתניהו טען שנתן הוראה גם במערכת הבחירות של 1996, שהייתה אמוציונלית מאוד, שלא לתקוף את פרס אישית. גם כאשר הביס נתניהו את שמעון ונחשב אויבו הראשי, מתברר כי שמר עמו על קשר קרוב. במהלך היום הוא היה מטרה לתקיפותיו של פרס במליאה - ובערב היה שולח לו מכונית. שמעון היה מגיע לביתו ומתדרך אותו איך לשאת ולתת עם ערפאת. לימים שאלתי את פרס לפשר העניין, והוא השיב: 'האינטרס של טובת המדינה קודם לכל".
מיכאל בר-זוהר הוא היום יושב ראש החוג הכי גדול, לדבריו, במפלגת העבודה. גוף המונה 600 חברים ויעדו להחזיר את המפלגה אל המרכז. הוא מביט אל המציאות הישראלית, לפי הגדרתו, באופטימיות מפוכחת: "פרס היה בעד ממשלת אחדות. אנחנו גם לא נסרב לכך מטעמים של אינטרס המדינה".
ככל שנקפו דקות הריאיון, נראו לי פניו של בר-זוהר דומות לפניו של שמעון פרס. ידוע שבתהליך טבעי, ככל שאנו מתבגרים אנחנו הופכים דומים יותר ויותר להורינו. כנראה גם לאלו הרוחניים.