"התחלנו בקטן", מספר יהודה עציון, שעמד בתחילת שנות ה־90 מאחורי מבצע ייחודי להעלאת יהודי ברית המועצות שלאחר נפילת המשטר הקומוניסטי. "הרוסים דרשו הזמנות מקרובי משפחה בשביל שיהיה בכלל סיכוי לקבל אשרת עלייה, אז השגנו אישורים נוטריוניים המעידים על קרבת משפחה. האישורים לא היו אמיתיים, אבל סיפקו את המשטר כדי לשחרר את היהודים מברית המועצות". בימים אלה מציינים 25 שנה לכינון היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לרוסיה. יחסי שתי המדינות ידעו שלל תהפוכות מאז הקמת המדינה ועד 1991, עם התפרקותה של ברית המועצות.
בחודשים הראשונים שלאחר נפילת "מסך הברזל" (המונח שטבע וינסטון צ'רצ'יל ב־1946 לקו המפריד בין הגוש הקומוניסטי שנשלט בידי ברית המועצות לגוש המערבי - ק"א) ארזו מאות אלפי יהודים את מיטלטליהם כדי לעלות ארצה. החוקים הנוקשים של המשטר בברית המועצות המתפוררת לא התירו להם לקחת יותר משלוש מזוודות ושני תיקי יד, ולא היה בידיהם אישור לטוס במסגרת הסוכנות היהודית משדה תעופה אחר פרט לזה שבמוסקבה. לכל זה נוסף ממד אי־הוודאות: איש לא ידע אם ההיתר לעלות יעמוד על כנו, ואם "מסך הברזל" אכן הורד לעד.
בינתיים, בארץ התכנסו קבוצת יהודים בעלי חזון במשרדי תנועת "אמנה" בירושלים בניסיון להוציא את מבצע העלייה לפועל. לא היו להם ידע או ניסיון בהבאת עולים ארצה, וגם לא היו להם תקציב או קשרים. אבל היו להם חזון ורצון עז לראות את אחיהם מגיעים לכאן, למולדת. בקבוצה זו היו אורי אריאל, כיום שר החקלאות ואז מזכ"ל תנועת ההתיישבות "אמנה" של גוש אמונים; עציון, שהשתחרר שנתיים קודם לכן מהכלא שבו ריצה את עונשו כחבר במחתרת היהודית; יולי אדלשטיין, כיום יו"ר הכנסת ומי שהיה אסיר ציון שישב בכלא הסובייטי שלוש שנים; נתן שרנסקי, כיום יו"ר הסוכנות היהודית ובעבר גם הוא אסיר ציון שישב בכלא הסובייטי תשע שנים; ישראל הראל ושלמה וסרטייל. כך החל אחד המבצעים יוצאי הדופן של הציונות של ימינו, שבו הועלו ארצה כ־160 אלף יהודים.
בדרך נס
התמוטטות המשטר הקומוניסטי והתפרקות ברית המועצות לרפובליקות עצמאיות, בתחילת שנות ה־90, הובילה לעלייתם ארצה של כמיליון יהודים, מתוכם כ־720 אלף בשנות ה־90. הגוף הרשמי שהיה אמון על העלייה וקליטתה היה הסוכנות היהודית. אלא שאריאל, עציון וחבריהם, כאמור, האמינו שאפשר לעשות את הדברים אחרת.
את צעדיהם הראשונים עשו חברי הקבוצה על ידי כך שיצרו קשר עם לשכת הקשר במשרד ראש הממשלה - "נתיב" - שתפקידה להגיע ליהודים בברית המועצות ולעודד את זיקתם ליהדות, לציונות ולישראל. בראש "נתיב" עמד יאשה קזקוב, הוא יעקב קדמי, שבירך על העזרה. זמן קצר לאחר תחילת העבודה התברר שיש בעיה קשה יותר מהשגת מסמכי קרבת משפחה: העובדה שהיהודים יכלו לעלות רק דרך שדה התעופה במוסקבה יצרה מועקה בעיקר בקרב יהודי הרפובליקות המרוחקות, כגון אזרבייג'ן, המדינות הבלטיות ואוקראינה.
"נוצר כאן פרדוקס זועק: אוקראינה הייתה גדושה יהודים, והיא שוכנת על הגבול הרומני", מספר עציון. "המעבר בין העיר צ'רנוביץ באוקראינה לרומניה הוא קל. מבחינת ההסכם בין רוסיה לסוכנות היהודית, כל מי שעלה באופן מאורגן היה צריך להיטלטל כמה ימים מאוקראינה למוסקבה, ומשם לעלות לטיסת אירופלוט לבוקרשט, שם הסוכנות קלטה אותו. שם ציפתה לו המתנה של יומיים־שלושה לפני הטיסה לארץ. זה לא היה הגיוני".
כדי לפתור את הבעיה החלו חברי הקבוצה לחשוב על נתיבי עזיבה חלופיים של היהודים, מתוך אמונה כי אפשר לעלות ארצה בדרכים אחרות, פרטיות, ולאו דווקא בטיסות מאורגנות של הסוכנות היהודית. "התחלנו להפעיל מערך מתוחכם מאוד", מספר עציון. "התחברנו לחברת תיירות סיטונאית מחיפה, המוכרת חבילות נופש לספקי תיירות, שהתמחתה במזרח אירופה. יצרנו קשר עם הבעלים עלי וייס. שכנענו אותו להיכנס לעניין ולפעול ברוסיה, והבהרנו שאנחנו סוכני השטח שלו. הוא היה המעסיק של עובדים שגייסנו.
"הבנו שצ'רנוביץ היא עיר מפתח", עציון מוסיף. "דרכה נוכל להעביר עולים מאוקראינה לרומניה. בדרך זו, של עלייה פרטית, ניתן לעקוף את חוקי המטען הנוקשים של הסובייטים ולהעביר הרבה ציוד כי ההגעה לטיסות הישראליות היוצאות מבוקרשט היא ברכבת, והטיסה לארץ היא פרטית. פעלנו בשם EWTR. נזקקנו לאיש שיודע לפעול ברוסיה. חיפשנו מבין העולים הטריים אנשים שיהיה אפשר לבנות איתם את המערכת הזאת, והקב"ה שלח לנו בדרך נסית מישהו שכל הנושא הזה תפור עליו כמו כפפה".
האיש הזה היה מריאן שנקר, משכבת אנשי העסקים שצמחו עם התפוררות הקומוניזם והיו מחוברים לממסד המקומי. שנקר, שכבר עלה ארצה כמה חודשים קודם לכן, היה מוכר באוקראינה כמאכער גדול שעבד בשיתוף פעולה עם הממסד ובאופן פרטי. באותה תקופה נסע איתו עציון תשע פעמים לברית המועצות כדי לבנות את המנגנון שיאפשר לקיים את המבצע, בעוד בארץ התגבש הגב הכלכלי והלוגיסטי שלו. "אני זוכר ישיבות בשיתוף הג'וינט", מספר עציון. "שאלו: מה למועצת יש"ע ולזה? הם לא ידעו איך 'לאכול' אותנו. חשדו בנו שאנחנו רוצים להביא את העולים דווקא לכאן.
הבהרנו להם שאין לנו שום כוונה לעשות כן. עבדנו כמו בסרטים, עם מזוודות דולרים שהסתרנו", מוסיף עציון. "חתמנו חוזים עם ממסדים מקומיים. קנינו את ראש עיריית צ'רנוביץ. חלק מהתשלום עבר לפרויקטים שהיטיבו עם העיר, למשל ציוד רפואי לבית החולים במקום. חלק, כמובן, היה לטובת ראש העיר.
המערכת הזאת אפשרה לנו להקים משרד שבאמצעותו העברנו עולים דרך מעבר הגבול היבשתי לרומניה. 'קנינו' גם את מנהלי מערך הרכבות, ובעצם שכרנו קרונות למען העולים. דבר אחד הצהרנו מלכתחילה: אנחנו לא מתעסקים בוויזות. קצת שימַנו את ידיהם של פקידי הגבול, אבל הם לא עשו דבר שלא כחוק. הוויזות היו חוקיות. אנחנו עסקנו בכבודה ובשינוע".
ככל שהלך וגדל מפעל העלייה הזה - שכונה "אופק עלייה וקליטה" - כך הוא נזקק לעוד תקציבים. "קוששנו כסף", מספר אריאל. "הלכנו לרבין. לא היה לו תפקיד רשמי אז, היה לו צריף בתל אביב, הסברנו לו - והוא מיד הבין את החשיבות של העניין. שאלנו אותו אם יסכים לעשות דינר לגיוס כספים בניו יורק, והוא הסכים מיד, ואז חזר בו כי לא רצה לריב עם דיניץ, ראש הסוכנות. הסוכנות ראתה בנו מתחרים והתנגדה לפעילותנו. ואז הוא חשב עוד שנייה ואמר: 'עם דיניץ נסתדר אחר כך. זה חשוב מספיק'. הוא נסע והביא משהו כמו 120 אלף דולר. הייתה לי הזדמנות לראות את רבין ברגע טוב, שונה ממה שמכירים אותו בהתיישבות.
"בהזדמנות אחרת הגענו לאריק שרון", מוסיף אריאל. "בתוך דקה הוא אומר לנו: 'הבנתי, אני אחבר אתכם לתורם'. אנחנו יוצרים קשר עם אותו עשיר, והוא אומר לנו להגיע למוסקבה. טוב, נוסעים. וככה אנחנו מוצאים את עצמנו, כמה מתנחלים וואחשים, בטורניר טניס בינלאומי עם שועי עולם. אנחנו יושבים בנימוס, רואים טניס, אף שאין לנו מושג איפה הכדור בכלל. בערב אחד אפילו הקשבנו בנימוס להרצאות ברוסית על כלכלת רוסיה בלי להבין מילה כמובן. בסוף הטורניר קיבלנו ממנו סטיפות של כסף. זאת הייתה סיטואציה מוזרה מאוד".
מטשקנט עד וילנה
"ככה זה התחיל לפעול, ולאט־לאט התחלנו לגדול", נזכר עציון. "הקמנו משרד בווילנה שיעבוד לכיוון פולין. בשיא הפעילות הפעלנו 14 משרדים בכל רחבי ברית המועצות, מטשקנט עד וילנה. המשרד בטשקנט התחיל לשכור מטוסי אירפלוט, שפעלו בלי כללי הבגאז' הקפדניים. פעם אפילו שכרנו אונייה מאודסה לחיפה. אנשי הסוכנות בארץ נלחמו בנו. הם לא אהבו את המערכת המתחרה הזאת, אף שהם לא פעלו בכלל בדרכי היבשה".
"הייתי כבר מעורב יותר מדי, ועדיין לא ראיתי איך זה פועל בפועל", מספר אריאל. "טסתי מרומניה לאודסה כדי לעשות את המסע האמיתי עם העולים. המטוס היה רעוע כל כך, עד שחשבתי שהוא עומד להתפרק. באה דיילת, שואלת אם אני רוצה קפה. אמרתי שכן. סוכר? היא שואלת, עניתי: לא, תודה. התנועה שלה הייתה מהירה כל כך, עד שכמעט לא הבחנתי בה. בתוך שבריר שנייה היא חטפה את שקית הסוכר והעלימה אותה בכיס האחורי. שבריר השנייה הזה העיד כמאה עדים על התפוררות ברית המועצות העצומה הזאת".
לדברי אריאל, בחצות הליל, ליד הרכבת שהובילה לשדה התעופה, ניגשה אליו אישה ושאלה אותו אם הוא מישראל. הוא השיב בחיוב. "יש לי קרובי משפחה ביישוב פסגות, והם אמרו לי שהאולפן ומרכז הקליטה הכי טובים הם בכפר אדומים", אמרה האישה. אריאל, ממקימי כפר אדומים ותושב המקום עד היום, נחנק מהפתעה, אך משום שבאופן מוצהר החליטה הקבוצה שלא להביא את המוני העולים ליהודה ושומרון כדי לא ליצור התנגדות למהלך, ענה לה: "שמעתי משהו כזה". כעבור כמה חודשים הגיעה העולה, לגמרי במקרה, להדלקת נרות בביתו של אריאל. "היא כמעט התעלפה כשראתה אותי", הוא נזכר. "גם אני".
הקבוצה, שכאמור הביאה ארצה כ־160 אלף יהודים, פעלה שנתיים וחצי. "סגרנו את הפעילות ברוסיה כשהבנו שאנחנו כבר לא ממש מחלצים יהודים", מספר עציון. "כשהרגשנו שהכל כבר פתוח - נסגרנו". רק נקודה אחת מצערת אותו בכל הפרשה. "מריאן לא החזיק פה מעמד. ארז ונסע לקנדה. אני, אישית, מאוד מצטער על זה. זה כאב לנו מאוד".
לאחרונה, 25 שנה אחרי המבצע ההוא, הגיע אריאל - בכובעו של שר החקלאות - עם פמליית ראש הממשלה לרוסיה לביקור רשמי. בפמליה נכח גם שלמה נאמן, עוזרו של זאב אלקין, השר להגנת הסביבה. באחד המפגשים סיפר השר אריאל על המבצע יוצא הדופן ההוא - והופתע לשמוע קול בוקע מקהל מאזיניו. "גם אני עליתי כך", אמר נאמן.
"לפעמים אני פוגש עולים מברית המועצות ושואל אותם איך הם עלו", מסכם אריאל כעת. "אם הם אומרים לי 'ברכבת', אני יודע שהיה לי חלק בעלייה שלהם. אני לא מספר להם שום דבר, אני סתם מרגיש בטוב".