משתתפת דרוזית בתוכנית אחי ישראלי: "לא בכל יום רואים בעפרה ערביה"

לפי הדת הדרוזית, הבנים יוצאים למלחמה והבנות נלחמות על הכפר. לכן לא מקובל בעדה שבנות יתגייסו או יעשו שירות לאומי", כך פותחת נסרין אבו עסלה, צעירה דרוזית בת 22 מבית ג'ן, את סיפורה יוצא הדופן. "הייתי מהראשונות שעשו שירות לאומי, בעדה בכלל ובטח בכפר. היו מי שעשו אבל לא סיפרו, לא היה להם האומץ. רוב השייח'ים מתנגדים לכך שבנות יעשו שירות לאומי, מכל מיני פחדים. אולי ייקחו אותנו לבסיס אם תהיה מלחמה? זה לא נכון, אבל הרבה אנשים חושבים שזה מה שקורה. חושבים גם שהצבא הוא מקום שאינו שומר על צניעות הבנות, כמו שאצלכם בנות דתיות חושבות".

אבו עסלה עדיין מתגוררת בבית הוריה. אמה, סוריה, ילידת מג'דל שמס, היא גננת בעלת תואר שני, ואביה זיאד הוא שוטר. היא מגדירה אותם "מודרניים יחסית", כאלה שמכירים את אופיה של בתם ואינם מתנגדים לרצונותיה.

"כשהייתי בת 19 התקבלתי ללימודי רפואה באוניברסיטת באר שבע", היא מוסיפה. "השנה הראשונה הייתה קשה מכל בחינה - הלימודים היו קשים, ומעבר לזה, הייתי בת דרוזית שעברה לבאר שבע. לא לכל הדרוזיות מותר לישון מחוץ לבית, והייתי מנותקת מהעדה. בכל באר שבע היו 16 דרוזים, חוץ מחיילים, והרגשתי לבד. אני חברתית מאוד, אבל המעבר הזה מהצפון-צפון לדרום-דרום, והשינוי החברתי, היו קשים. היום אני מסתכלת אחורה ויודעת להגיד שלא הייתי במקום הנכון".

לאחר שנת לימודיה הראשונה יצאה אבו עסלה לשנת חופשה מהלימודים וחזרה לכפר. שם, בכינוס בוגרות השירות הלאומי, פגשה מישהו שסיפר לה על מיזם "אחי ישראלי", שבמסגרתו קבוצת צעירים גרה ביחד באזורים של מגזרים שונים בארץ, כדי לגשר על הפערים, על הבורות ועל השנאה - ולהכיר טוב יותר זה את זה. לאבו עסלה זה התאים בדיוק. אי-רצונה לחזור ללימודים ורצונה להכיר את החברה הישראלית, גרמו לה להסכים.

הקבוצה מנתה שמונה: נסרין הדרוזית, ראני המוסלמית, גליה - עולה חדשה מקוסטה ריקה, אלן - יהודי מניו יורק, שיר - חילונית מתל אביב, הדר - דתייה-לאומית מירושלים, תחיה - מתנחלת מגוש עציון, ואדם - חילוני בן 23 מתל אביב שהקים את המיזם. את החודש הראשון בילו בצפת, אצל משפחות חרדיות.

"למדנו תורה, הבנים הלכו לישיבה, ואנחנו הלכנו עם הבנות החרדיות ללמוד", אבו עסלה מספרת. "התנדבנו איתם, אכלנו איתם, עשינו כל מה שהם עושים, היינו חרדים. לבשנו מה שאנחנו לובשים בדרך כלל, אבל צנוע. האמת, אני הופתעתי. היינו אצל חב"דניקים, ממה שהבנתי מאחרים הם מה שנקרא 'חרדים לייט'. הם קיבלו אותנו באהבה. הכל היה רוחני, הרבה עיסוק בנפש, רקדנו הרבה וצחקנו זה היה משהו מעולם אחר".

את החודש השני בילתה השמינייה ביישוב עפרה, מחלוצי ההתיישבות ביהודה ושומרון. "זה היה חודש משמעותי וכיפי מאוד", היא משחזרת. "הרגשנו כאילו יצאנו מכדור הארץ והגענו לעולם אחר. זאת מציאות אחרת, זה אורח חיים אחר. הכל שונה מהחרדים, והם עדיין יהודים. לפני המסע, כשהייתי מסתכלת ביהודים מהצד, כולם נראו לי אותו דבר. אבל כשמתקרבים רואים את ההבדלים; אצל המתנחלים זה היה מציאותי, פוליטי יותר. אנשים חכמים מאוד יש שם. למרות כל הפחד והדאגה המלווים את חייהם, הם מקבלים. יש להם לב טוב. אני וראני היינו הערביות הראשונות שגרו שם. היו ערבים שבנו את הבתים, אבל מעולם לא גר שם ערבי. כן, היו חששות, קצת פחדנו, אבל אנחנו קבוצת אנשים אמיצים כאלו, 'פורצי דרך'. יש לנו האופי הזה, אנחנו סקרנים ונגיע רחוק בשביל לדעת, הפחד הוא לא מה שיעצור אותנו".

אבו עסלה מתארת את הפעם הראשונה שראני והיא נכנסו למכולת היישובית כדי לקנות לחמניות. "הסתכלנו זו בזו ולא ידענו אם לדבר בעברית או בערבית, בסוף דיברנו בערבית. כמה מהקונים הסתכלו בנו, כי לא בכל יום רואים שם ערבי שקונה במכולת. אבל הם חייכו. זה לא משום שחשבו שאנחנו מחבלות. הם אנשים טובים מאוד. הסתובבנו בחופשיות, כולם הכירו אותנו, הייתה אווירה כפרית מאוד, זה היה דומה מאוד לכפר שלי".

ארץ אחרת

החודש השלישי הביא את אבו עסלה למקום מוכר יותר - הכפר הערבי דיר אל-אסד שליד כרמיאל. "אני דרוזית, אבל אני גם ערבייה. התרבות הערבית מוכרת לי, אבל גם החודש שעשיתי שם חידש לי המון. ביום הראשון ישבתי בחדר שהקצו לנו, ומלא צעירים מהכפר התאספו סביבי ושאלו איך ייתכן שיהודים באו הנה ומה הם חושבים עלינו ואם הם לא מפחדים. וגם דיברנו על מה הם דרוזים ועל ההבדלים בין הדתות. זה הדבר הכי משמעותי שאני זוכרת מדיר אל-אסד".

זו הייתה הפעם הראשונה שהקבוצה התארחה במקום שאינו יהודי, ועד מהרה התעוררה בעיית כשרות. חברי הקבוצה הכשירו את המטבח במתנ"ס שגרו בו, וכולם ידעו כי המטבח הזה שייך ל"אחי ישראלי" וכי אסור להכניס אליו אוכל מבחוץ או לבשל בו. כשאבו עסלה וראני היו מכינות את האוכל - לא הן הדליקו את האש, דבר שהיה מונע מהיהודיות הדתיות לאכול.

"החברה הערבית מחבקת ואוהבת מאוד", אומרת אבו עסלה. "למדנו קוראן, התארחנו בבתי האנשים - וכל אחד לימד אותנו משהו. התנדבנו עם הילדים בכפר. הביאו אותנו לדבר עם מישהו מהתנועה האסלאמית, דיברנו על פוליטיקה. היו המון חגיגות ואוכל וכיף. בכל בית הגענו לשיחה אחרת - והכרנו את הרכב המשפחה הערבית. למדנו איך הם בונים את בתיהם, למדנו שכל המשפחה ביחד, היינו בחתונות ובחינה. לבנות היהודיות הדתיות היה קשה קצת בחפלות כי הן לא יכלו לאכול, אבל כשלמדנו לבשל מאכלים מסורתיים הבאנו מוצרים כשרים. זה לא 'יצא' בדיוק, אבל זה היה טוב מספיק".

החודש הרביעי והאחרון היה בקהילת עולים מאתיופיה ברחובות. "בהתחלה תמיד הייתי טועה ואומרת: 'היינו באתיופיה', כי באמת הרגשתי כאילו היינו בארץ אחרת. זה היה שונה כל כך. אני בטוחה שיש מלא דרוזים שלא יודעים שגם האתיופים יהודים. אנחנו לא יודעים על החברה הזאת כלום, והיא חברה מעניינת מאוד: היא עשירה במאכלים שונים לגמרי ובסיפורים מעניינים. אפילו בית הכנסת שלהם שונה, וכמוהו גם מהלך תפילתם. הם סוגדים, כמו המוסלמים. יורדים לאדמה ועולים.

"ראש עיריית רחובות השכיר לנו דירה, וגרנו בה. בחודש הזה היה לנו קשה יותר למצוא מה לעשות. לא ויתרנו על התנדבויות ועל התארחות אצל אנשים, הכרנו את הפולקלור, את המאכלים ואת הבגדים. אני הרגשתי שזה היה החודש שבו למדתי הכי הרבה היסטוריה וראיתי הכי הרבה מאבק. זה היה מאבק של אנשים על שוויון זכויות בסיסי".

המציאות של מחר

ארבעת החודשים המשמעותיים הללו חלפו כבר בחודש מרץ, אך השמינייה, שהפכה בינתיים למעין משפחה, עדיין שומרת על קשר כמעט יומיומי. "בהתחלה, כששמעתי מי עומד לגור איתי, אמרתי: יהיה שם בלגן. אבל בדרך התברר לי שאנחנו דומים מאוד-מאוד. הסתדרנו ממש טוב. החוויה הזאת היא קשר לכל החיים", מעידה אבו עסלה. "מבחינת קבלת האחר - זה לא שינה בי כלום. זה חלק מהיותי דרוזית - זה קטע דתי. תמיד קיבלתי. שנת הרפואה הפכה אותי לבן-אדם מציאותי מאוד. תן לי נתונים ואתן לך תוצאה. וגם בנוגע לחברה הישראלית: ראיתי ואמרתי - זה סכסוך וזה יישאר סכסוך. אחרי הפרויקט הבנתי שהמציאות היא יחסית. המציאות שהייתה לפני קום המדינה היא לא אותה מציאות שאנו חיים בה כיום, אז אפשר לשנות את המציאות של מחר. השוני בינינו אינו עוצר אותנו מלחיות יחד. אצלנו יש פתגם האומר כי שני אחים גדלו אצל אמא אחת, ובכל זאת הם שונים. כלומר, למרות השוני, הם אחים ועוזרים זה לזה. מה שראיתי הוא שכל המגזרים שביקרנו ושהכרנו רוצים את אותו דבר: לחיות בשלום ובכבוד.

"הפרויקט נתן לי תקווה ואופטימיות. אני לא צריכה לשנות את כל העולם, אני לא צריכה לשנות ולפתור את כל הסכסוך - אלא רק את העולם האישי שלנו. זה מה שישנה את העולם הכללי. למדתי גם שאף אחד לא יעשה את העבודה בשביל אף אחד. כל אחד אחריותו לשנות את מה שהוא לא אוהב. קבלו עליכם אחריות".

אבו עסלה חזרה לכפרה מלאת רצון ואמביציה לשנות. היא הקימה את המיזם "אחיות מובילות", ובו 15 חונכות מאמצות 15 בוגרות תיכון ועוברות איתן את התקופה מסיום התיכון ועד סוף סמסטר א' באקדמיה. מיזם זה בא לתקן את המשבר שעברה אבו עסלה עצמה, בתחילת לימודי הרפואה.

"אצלנו אין ליווי והכוונה של בוגרי תיכון בבחירת מקצוע", היא מסבירה את הרקע למיזם שהקימה. "כשאני מסתכלת סביבי, כל החברות שלי כמעט החליפו מקצוע אחרי השנה הראשונה, כי רק אחרי זה הן הבינו מה זה ללמוד באקדמיה ומה זה לחיות לבד. מצד אחד זה ייתן ליווי לבנות שרוצות להיות סטודנטיות ומצד אחר יחזק את מעמד האישה".

מתרגלים סובלנות

מיזם "אחי ישראלי" הוא תוכנית הדגל של מרכז הינָם לסובלנות חברתית. הוא הוקם בידי העיתונאי ועורך הדין ירון קנר, העומד כיום בראשו. המיזם שם לו למטרה לקדם את הסובלנות בחברה הישראלית. חניכי המיזם, אשר פותח את שעריו כעת למחזור ג’, מתגוררים בכל חודש בתוך קהילה אחרת, חיים ומתערים במשפחות בה, לומדים את אורח חייהן, תרבותן, מנהגיהן, מאכליהן - ומקיימים פעילויות התנדבותיות בתוך הקהילה. בימים אלו מרכז הינם מקים גרעין שירות לאומי בלוד ומכינה קדם-צבאית הבנויים על מודל "אחי ישראלי".

יוזמי "אחי ישראלי" מוסיפים לעקוב אחר נסרין אבו עסלה ולחזק אותה גם במיזם האישי שלה. “משמח לראות איך בוגרי מרכז הינם ממשיכים את דרך הסובלנות ומפתחים מיזמים חשובים כמו זה שפיתחה נסרין”, אומר ירון קנר. “התהליך שהמשתתפים עוברים במסעות של מרכז הינם להכרת האחר טובעים בהם חותם עמוק ושינוי תודעתי. נסרין היא שגרירה נאמנה של דרכנו, ומיישמת אותה בחייה לטובת החברה שהיא בה חייה. זה ממלא אותנו גאווה”.