"ישוב שכולם רוצים לגור בו": כך הפכה יקנעם לפנינת הצפון

לפני 27 שנים החליט איש העסקים סימון אלפסי להכניס ראש בריא למיטה חולה. הוא עזב ניהול עסק מצליח והתמנה לראש מועצת יקנעם, אז עיירה בשולי הפריפריה. 5,000 תושבים, אחוז אבטלה עצום, אנשים רק רצו לברוח משם. היום, ב–2016, יקנעם עם אלפסי היא כבר עיר, אחת הערים המבוקשות בצפון הארץ. 24 אלף תושבים, שלושה פארקי תעשייה, אחוז אבטלה נמוך בכל קנה מידה שהוא. ועדיין, גם כשהצרות הרחק מאחור, האיש שבראש הפירמידה לא שוכח למי מגיעה התודה.

"מה מחפשת משפחה שרוצה לגור ביקנעם, הרי היא יכולה לקנות בית בפחות כסף ביישובים לא רחוקים מכאן", אלפסי שאל כשנפגשנו. "אגיד לך מה אמרו הקונים. הם מחפשים איכות חיים. תיאטרון, בריכה, ספרייה, מועדונים לילדים. אלה דברים שהשגנו בין היתר בזכות מפעל הפיס. אני מנוי כבר 35 שנה של הפיס ואף פעם לא יודע אם זכיתי. אני רואה במינוי תרומה לקהילה. לא מצפה שמחר אראלה תתקשר, יודע שבכסף הזה בנינו מועדון לקשיש ויש בני נוער באולם הספורט שפתוח עד 12 בלילה. אני מודה שכשהתמניתי לתפקיד הפנטזיות שלי לא היו כאלה גדולות. חברי מועצה צחקו כשאמרתי שזה יהיה וזה יהיה. היום אתה רואה עיר שממצב קשה הגיעה להצטיינות בחינוך, בתרבות, בתעסוקה. אתה מביא יישוב למקום שכולם רוצים לגור בו".

כשחומייני עלה

יקנעם באמת חוותה ימים קשים. במשך שנים הייתה תלויה בחוסנו הכלכלי של מפעל סולתם, שאנחנו מכירים מתחום הסירים והמטבח. אבל עיקר כוחו היה בעבר בתעשיות הנשק, והלקוח הרציני - אולי זה יישמע היום מצחיק - היה המעצמה האיראנית.

"בימים הטובים העובדים נהנו מתנאים נוחים, אבל החגיגה הסתיימה כשחומייני עלה לשלטון ולאט–לאט האיראנים התנתקו מישראל", אלפסי מספר. "היו שנים שבהן ייצרו למחסנים, אולי יבוא בעתיד לקוח ואפשר יהיה לספק לו את הסחורה, אבל זה הגיע למצב שבו חלק מהתחמושת נרקב וב–1989 המפעל קרס. מ–2,700 עובדים הוא היה בקושי מסוגל להעסיק 500. כשנכנסתי למשרד היו הפגנות, עובדים התבצרו".

אלפסי הבין מהר מאוד שהוא חייב לבנות את העיר מחדש. לא יכול להיות שהיא תהיה תלויה במקום עבודה אחד, שבתי הספר יהיו מקצועיים, ושחלומו של כל בוגר הוא לסיים ולקבל קביעות בסולתם.

אלפסי נבחר והחל לעבוד במרץ על שינוי המיתוג. הוא ביקש להאיץ את סגירת סולתם ובמקומו רצה להביא חברות חדשות לפארק התעשייה. נפגש עם יזמים מהמרכז כדי לשכנע אותם היכן מומלץ להם להתמקם.

"דיברתי איתם כאילו יקנעם היא רמת השרון וכדאי להם להשקיע בה", ראש העיר נזכר. "מכרתי להם את כביש 6 שהיה אז רעיון על הנייר. אמרתי שתל אביב ויקנעם יהיו במרחק של פחות משעה נסיעה. הסברתי שאני מוכן לעזור בכל הנושא הבירוקרטי. רק שיגידו כן ואביא את כל האישורים אליהם ליד".

באותו זמן שמעון פרס ז"ל כיהן כשר האוצר. הוא הסתובב בארץ יחד עם מנכ"לים של חברות במטרה לעניין אותם בהשקעות. סמי סגול ומפעל כתר פלסטיק היו מהראשונים שהרימו את הכפפה והשתקעו ביקנעם.

"לא רציתי כאן יותר עבודה שחורה", אלפסי מספר. "רציתי לבנות את העיר על תעשייה נקייה. באתי לתערוכות ולכנסים של תעשיינים והצעתי להם את יקנעם כדבר הבא. הסברתי על המיקום, על כוח האדם. אמרתי שנשלח להם קורות חיים של עשרה עובדים, לא מתערב, שיבחרו את מי שהם רוצים".

אלפסי ידע אז שלקח סיכון. עוד לפני שהיו לו מקומות עבודה מובטחים כבר היו לו תושבים חדשים, משום שפעל בהילוך גבוה להגדלת העיר. כשנפתחו שערי ההגירה מרוסיה ונחתה גם העלייה מאתיופיה, הוא הזמין אליו את הבאים לארץ.

"ב–1992 הממשלה התחלפה והייתי מאוד מקורב ליצחק רבין כשנבחר", אלפסי מספר. "הוא שאל אז במה יוכל לעזור, וביקשתי שייתן עדיפות לאומית בתעסוקה ובחינוך. אמרתי לו ‘תעזור לי לבנות את העיר ואת היתר אביא לבד'".

באותם ימים נוצר גם קשר הדוק עם מפעל הפיס ועם היו"ר באותן שנים, גדעון גדות ז"ל. אלפסי ידע שהמדינה לא תוכל לספק את כל הצרכים של עיר שהתפתחה במהירות, והוא היה צריך מועדונים לתנועות הנוער, מרכז לבריאות המשפחה, מועדונים לקשישים. ראש העיר קיבל את הסיוע, והוא לא שוכח את בניית אשכול הפיס, שנמצא עד היום במרכז העניינים. "הושקעו בו 18 מיליון שקל", הוא אומר. "הוא משמש כמרכז מדעים לבית הספר התיכון וגם מרכז ללימודי ציונות. מסייע לנו בצורה בלתי רגילה".

אלפסי מספר, כגילוי נאות, שהיה חבר בדירקטוריון מפעל הפיס, אבל כעת הוא מדבר מגרונו של ראש עיר שחייב היה לענות על הדרישות של תושביו. "יכולים לדבר על הימורים, אבל הכסף הזה בסוף חוזר לתושב. הכל ברור ושקוף", הוא ביקש להדגיש. "מפעל הפיס לא נותן את הכסף בקלות. הכסף שאתה מקבל כעירייה זה רק אחרי שאתה מוכיח עמידה ביעדים ובדרישות מאוד קפדניים".

הקשרים שלך לא סייעו לקיצור תורים?

"יש לי קשר טוב מאוד עם יו"ר מפעל הפיס, האלוף במיל' עוזי דיין, אבל אני לא מקבל שקל אחד יותר ממה שמגיע. יש אמות מידה ברורות וטוב שיש אותן. פעם יישובים קטנים היו מקבלים ממפעל הפיס סכום פעוט, אבל לאחר שהגדלנו את ההקצאה בצורה משמעותית הם יכולים לתכנן פרויקטים. המדינה נותנת לך את הבסיס, אבל את הדברים החשובים לתושב, איכות החיים, אתה מקבל ממפעל הפיס".

עמידה במשימות

אלפסי לקח אותנו לסיור בעיר במכוניתו. אי אפשר להשוות את יקנעם של פעם לזו של היום. מטופחת, מאירת עיניים. דירות חדשות שמחירן כבר מזכיר את המתרחש במרכז, וזה הודות ל־40% מהתושבים שהם משפחות שבאו בגלל השינוי. כשאלפסי נכנס לתפקיד יקנעם הייתה ממוקמת בדרג 2 בדירוג הסוציו–אקונומי, היום היא כבר טיפסה לאזור הצמרת.

אלפסי הצביע במהלך הנסיעה על התרומה של מפעל הפיס לעירו. פה אולם ספורט, שם שיפוץ היכל התרבות. הוא היה חייב לעצור בתוך פארק שהוקם לטובת רכיבת אקסטרים של אופניים, כמובן בשיתוף מפעל הפיס.

"אמרתי את זה גם בכנסת: לאף עיר, במיוחד בפריפריה, לא היה מועדון נוער ולא מרכז תרבות ולא מקום לקשישים בלי מפעל הפיס", הוא הסביר. "קח את יקנעם, לדוגמה, תראה את פארק האופניים המדהים שהקמנו. אנחנו בונים כעת בשיתוף הפיס מועדון לתנועת הצופים, הם מסייעים במחשבים לכיתות, בונים בעזרתם בית ספר יסודי. הדברים האלה הם איכות החיים שכל עיר צריכה. זה לא רק לתת לילד ללמוד עד שתיים וחצי ולשחרר אותו הביתה. אם זה היה ככה, את הנזקים היית מוצא ברחוב. מפעל הפיס משלים את מה שהמדינה לא נותנת, ואת זה צריך להגיד בצורה ברורה".

יקנעם מתגאה היום ב–100% של גיוס לצה"ל וב–82% בזכאות לתעודת בגרות. מתוך כעשרת–אלפים עובדים באזורי התעשייה של העיר, 30% הם מקומיים. על פי הצפי, תוך שש עד שמונה שנים העיר תגדל עד לכ–40 אלף תושבים. אלפסי טוען שלא תהיה בעיה למלא את הדירות החדשות, הביקוש ממילא גבוה.

"יקנעם שינתה את פניה מן הקצה אל הקצה", מסכם אלפסי. "אפשר להגיד שהיא הצליחה לעמוד בכל המשימות שקבעה לעצמה. חינוך, תעסוקה, קליטת אוכלוסייה איכותית. היה כאן חזון, אבל חייבים להגיד שהרבה אנשים וגורמים שותפים לכך, ומפעל הפיס הוא אחד המרכזיים שבהם".