בין הבולים הראשונים שאספה אביבה פישר היו אלה שקיבלה מ”הכלניות”, החיילים הבריטים בתקופת המנדט. ליורם לוביאניקר רכשה אמו את בולי השחמט הראשונים וכך הזניקה אותו לאוסף שעליו הוא מתענג עד היום. ואילו פרדריק גרוס המריא אל אוסף הבולים המוזיקלי שלו מנגינתו המתמדת בפסנתר מאז ילדותו. שלושתם נמנים עם המציגים ב”ירושלים 2016”, תערוכת הבולים הבינלאומית, שנפתחת היום בבנייני האומה שבירושלים, והכניסה אליה חופשית לקהל הרחב.
באחד מימי השבוע שעבר, במשרד צר מידות בבניין משרדים ישן בלב תל אביב, שבו שכן בעבר השירות הבולאי, ניצח טיבי גרוס, מנכ”ל התאחדות בולאי ישראל ואספן בולים ותיק, על ההכנות האחרונות לקראת פתיחת התערוכה. יגאל נתנאל, אספן עטור מדליות בתערוכות בינלאומיות ועמיל מכס בחיי היום־יום, הכין מסמכים שעמם יקדם במכס בנתב”ג את עמיתיו לתחביב, שיגיעו מכל קצוות תבל, ופישר הכינה בהתנדבות מכתבים למשלוח.
בעשותם כן, ניכר אצלם ניצוץ בעיניים. התערוכה, שבה יוצגו אוספי בולים נדירים ורבבות פריטים בולאיים, היא גולת הכותרת של פעילות יומיומית עמלנית. לכבודה הנפיק השירות הבולאי של דואר ישראל פריטים מיוחדים, בהם בול המוקדש לנשיא המדינה החמישי יצחק נבון, במלאת שנה לפטירתו; הטבעת זהב (אמיתי!) של תמונות בולי “תיירות בירושלים”; סדרת בולי פסיפסים בישראל וגיליון מיוחד של בולים עם איוריו של חיים טופול.
תערוכת הבולים היא חגם של האספנים המקומיים, שבה הם מארחים את עמיתיהם מחמש יבשות תבל, ביניהם כאלה המגיעים מניו זילנד, מדרום אפריקה, מברזיל, מארצות הברית, מצרפת ועוד. איתם מגיע לראשונה לתצוגה בפני הציבור הישראלי האוסף יקר הערך של בולי גויאנה הבריטית, היא כיום גיאנה, מדינה זעירה בצפון דרום אמריקה, שזכתה לתהילת עולם בזכות בול של סנט אחד בצבע אדום מג’נטה, היחיד מסוגו בעולם, ששרד.
מהאיטי ועד פלה
במעונו בחולון נרגש האספן הוותיק פרדריק גרוס בן ה־80 לקראת שעת השי”ן. הוא מהנדס אלקטרו-מכני בגמלאות, שהיה אחראי לפיתוחים חקלאיים חשובים במכון וולקני, אבל ניכר בו שהבולים הנם הערך המוסף בחייו רבי התוכן והעניין. הוא נוטל את אחד הבולים, ומהתווים, המוטבעים עליו, הוא מנגן פתיח ליצירה של בטהובן בפסנתר הכנף בסלון שלו.
“איסוף הבולים מתמזג אצלי עם הנגינה בפסנתר, שבה התחלתי בגיל שש ברומניה”, הוא שח בחביבות. “אני עם הבולים מאז שהייתי ילד, וכשהעניין נהיה רציני אצלי והייתי צריך לבחור נושא, לא חשבתי פעמיים ובחרתי במוזיקה, נושא שאני מבין בו. כשהבנתי שבחרתי בתחום אינסופי, החלטתי להתרכז במוזיקה מהתקופה הרומנטית, ובטהובן ושופן הם המלחינים שאני הכי אוהב. בעיני בטהובן הוא המלחין הראשון שהצליח לבטא בצלילים שלו את רוח האדם”.
בטהובן מככב באוסף של גרוס, ולצדו בולי מלחינים אחרים. דפי התצוגה שלו מסודרים למופת. “זה שאני מהנדס במקצוע שלי עוזר לי כאן”, הוא מגלה.
רובם של האספנים בתערוכה אינם צעירים, והם מגיעים לאיסוף הבולים ממקצועות חופשיים. אחד המפתיעים ביניהם הוא פאולו דואק (45), איש הייטק מהיישוב עץ אפרים. דואק מציג בתערוכה בולים שנוגעים לשניים מגיבורי ברזיל, ארץ הולדתו - נהג המרוצים איירטון סנה, שנספה בדמי ימיו, ואליל הכדורגל פלה, שאפילו אוגנדה הוציאה בול לכבודו.
“עם נושאים מודרניים כאלה אין לי סיכוי לזכות בפרס”, יודע דואק. “אני, מילדי שנות ה-80, הגל האחרון של אספני הבולים שלפני עידן המחשב והאינטרנט, מציג בתערוכה בשביל הכיף”.
ירמיהו רימון (83) בעל תואר דוקטור בהנדסה אווירונאוטית, שהיה שנים רבות ראש מדור ברפאל, מציג בתערוכה את נושא התפתחות הדואר בחיפה עירו. רימון הוא שם מוכר מתערוכות, לאו דווקא בולאיות. “בהתחלה הבולים תפסו אצלי מקום ראשון במעלה”, הוא מספר. “עם הזמן עברתי להציג אוספים של צילומים, כרזות, גלויות, מסמכים וכרטיסי ‘שנה טובה’, שהציר המרכזי שלהם קשור בתולדות ארץ ישראל והציונות”.
בכך נשזר סיפורה של פישר (77) מתל אביב, המציגה בתערוכה את אוסף בולי הפרחים המרהיב של בעלה המנוח, דני, שהיא הייתה חלק בלתי נפרד ממנו. “איסוף הבולים תפס מקום בהווי אצלנו, משפחת קרצקי, בתל אביב בשנות ה-40”, מעידה פישר. “זה היה מביא אותי אל גן מאיר, שם נמצאו בתקופת המנדט ‘הכלניות’, החיילים הבריטים. היינו נעמדים ליד הגדר ומצפים שייתנו לנו בולים וממתקים”.
“זה היה עידן אחר”, מציינת פישר. “מאז אני זוכרת לטובה לא רק את ‘הכלניות’, אלא גם שכנים עולים חדשים, שמהם קיבלנו בולים, שפתחו בפנינו עולם ומלואו. למי מאיתנו, שהיו לו קרובים בחוץ לארץ, זה היה שמחה וששון. הבולים היו העולם שלנו, הילדים, כמו שהילדים של היום מחליקים על סקייטבורד”.
לימים הכירה את בעלה, דני פישר, שהקשר שלו לבולים החל עוד בצ’כוסלובקיה, ארץ הולדתו. דני היה בצי הסוחר, ולאחר מכן שירת שנים רבות כנווט באל־על. במסגרת זו היה מביא בולים מארצות נכר. “הייתי יד ימינו בתחביב המשותף שלנו”, מספרת פישר. “סידרתי איתו את הבולים באלבומים ולימים עזרתי לו לחפש אותם בקטלוגים מחו”ל. כעת אני מציגה לזכרו של דני”.
לדבריה, האוסף שלהם עבר גלגולים עד שתקעו יתד בנושא סמליות הפרח. “בעולם יצאו בולים רבים של פרחים”, היא משתפת. “סתם כך ללכת לחנות ולקנות בולים, זאת לא חוכמה. צריך לדעת לחפש דברים בעלי משמעות, עם ההקשר של פרחים למדינות, כמו הצבעוני, המזוהה עם הולנד, אבל הוא בעל משמעות אצל הפרסים, או הכריזנטמות, שהן סמל הקיסרות היפנית. דרך הפרחים אפשר ללמוד על היסטוריה, דת, בוטניקה ועוד. לדעתי, הילדים של היום מפסידים הרבה, כי הם לא אוספים בולים כמונו”.
מדוע כמעט אין אספניות בולים בתערוכה?
“אולי זה התחיל בכך שבעבר היו באנגליה ובאמריקה קלאבים לגברים, שבהם הוחלפו בולים, ונשים לא הורשו להיכנס אליהם. כנראה לנשים יש תחומי התעניינות אחרים”.
“גם במקצוע שלי יש נשים מעטות”, מציינת ברברה לוין (67) תושבת מצפה הר חלוץ בגליל, מהנדסת חשמל לרכבות בגמלאות. לוין עלתה לפני שנים מברוקלין עם בולים, שאספה מילדותה. לדבריה, זה היה אספן מקיבוץ גשר הזיו שממנו הבינה שאם ברצונה להתמקצע, כדאי לה להשליך את יהבה על נושא מסוים. מכיוון שאז התגלגלו לידיה בולים מהאיטי, היא החליטה ללכת בכיוון זה, ובתערוכה היא מציגה את התפתחות דואר האוויר באי האקזוטי.
קשר עם אספן איראני
לוביאניקר (50),איש נדל”ן תל אביבי וקרובו של פנחס לבון, שר הביטחון בימים רחוקים, לא היה זקוק לעצות משום ידיד. אצלו זו הייתה, כאמור, אמו, שהכניסה אותו עמוק לעסק. “אני משחק שחמט מילדות”, הוא משחזר. “יום אחד אמי, שהייתה מורה, סיפרה לי שנתקלה בבולי שחמט וחשבה שאולי זה יעניין אותי. בתמימות של נער השבתי לה שלא אכפת לי מהעניין. אבל היא לא ויתרה וקנתה לי סדרה של בולי שחמט מהונגריה, שאני זוכר עד היום כמוצלחת במיוחד. הבולים האלה היו מקסימים, וכפי שהם דיברו אלי אז, הם מדברים אלי גם כעת”.
האוסף של לוביאניקר נקרא “שחמט - משחק המלחמה”, לא “משחק המלכים”, כפי שרבים מכנים את הספורט המחשבתי הזה. “סתם לאסוף בולי שחמט לא היה סיפור גדול”, הוא סבור. “חיפשתי זווית מיוחדת לעניין ותוך כדי העפת מבט לספרי השחמט שברשותי. שמתי לב לכך שכאשר מתארים שם את המשחק, משתמשים בהמון מונחים צבאיים. לדוגמה: השחור הניח את נשקו ונכנע; קרב לחיים ולמוות; אפילו שפיכות דמים. אז נפל לי האסימון”.
לוביאניקר הוא בין המציגים המתוחכמים בתערוכה. בולי שחמט נטו, כמו סדרה שהופיעה בעבר בארץ, הם במיעוט בתצוגה רווית ההסתעפויות שלו. לצד בול מתאילנד, הממחיש את האגדה על גרגיר האורז שהוצב על לוח שחמט, הוא לוקח ברצינות את עניין המלחמה בבולים. לצורך העניין הוא מציג מכתב שנשלח במלחמת העצמאות מירושלים הנצורה לרעננה. הבול, בבסיסו פריט של הקרן הקיימת, הוסב לבול דואר שהיה בשימוש רק בירושלים דאז. לעומתו, מציג לוביאניקר מכתב של שבוי מלחמה עיראקי, שאז נשלח באמצעות הצלב האדום.
לורנס פישר (56) מתכנת מחשבים מרמת גן, מתייחס מצדו למלחמה מהצד המדמם שלה ומתרכז בבולים בהצגת הסכסוך הישראלי-ערבי על זוויותיו השונות. “הסכסוך הוא חלק מהחיים שלנו ומשתקף בבולים”, הוא קובע.
פישר, שעלה ארצה כנער מזימבבווה, רודזיה של אז, יודע להצביע על העיתוי שבו נכנס לגוב האריות של נושא האוסף שלו: “הכל התחיל ב-82’, כשהייתי חייל במלחמת שלום הגליל. אז, ליד צור או צידון, התגלגל לידי בול לבנוני, שהראה את מפת ישראל ובמרכזה חרב נוטפת דם. לא הבנתי מה זה. כשחזרתי הביתה, גיליתי שזה היה בול מחאה נגד הטבח בדיר יאסין. מכאן התפתח אצלי אוסף מקיף, שמציג את הסכסוך באזור מהצדדים השונים שלו, ובו הרבה בולים שעוסקים בהסתה נגד ישראל”.
“בהסתה יש הרבה תעמולה ארסית”, פישר מוחה. “תאר לעצמך שהערבים הוציאו בולים נגד גירוש מיליון פליטים מארץ ישראל, מספר דמיוני שלא היה ולא נברא. כואב שמנגד, ישראל חלשה בהסברה שלה”.
איך מגיעים אליך בולים ממדינות ערב?
“כיום, בניגוד לעבר, בקלי קלות. בעידן האינטרנט אנשים מכל העולם יודעים שאני עוסק בתחום הזה ומעבירים אלי בידיעה שאני אוסף רק בולים חדשים ולא משומשים עם חותמת”.
פישר רואה ברכה בעמלו. אשתקד הוכתר כאלוף אירופה בקטגוריה של היסטוריה וארגונים, והוא מתברך בהיותו אספן עטור מדליות. לעומתו, נתנאל (66) הוא לא רק “אספן” של מדליות בינלאומיות, אלא גם בעל אוסף של בולי יפן, שכמותו יש מעטים ברשות בולאי ארץ השמש העולה.
הסיפור של נתנאל עם יפן קיבל צביון ממשי בנעוריו. כשיצא לשירות לאומי בקיבוץ סער, בגליל המערבי, פגש קבוצת מתנדבים מטוקיו שהגיעו הנה בעקבות מלחמת ששת הימים. הוא התיידד איתם, הזמינם לביתו בגבעתיים והבולים התחילו לזרום אליו. “בבולים מיפן, שהם מקסימים ומרתקים, מצאתי המון יופי ואיכות”, הוא מעיד. “שנים רבות יפן הייתה מבחינתי הארץ הנכספת, עד שהגעתי אליה לראשונה בגיל 50. בעקבות התכתבות של שנים קיבלו אותי שם כמו בן משפחה”.
מדברי האספנים עולה שאין כמו איסוף בולים כדי ליצור קשרים חוצי מדינות. כך ד”ר לס גלסמן (57) רופא שיניים שעלה מיוהנסבורג שבדרום אפריקה ובתערוכה מציג, בין השאר, שתי מעטפות שמשה מונטיפיורי שלח מירושלים לאירופה עם חותמת אישית שלו. “עם הכיפה שעל הראש שלי התקבלתי בברכה אפילו באינדונזיה. החברים הכי טובים שלי הם מתחום הבולאות בעולם. אפילו היה לי קשר טוב עם אספן מאיראן”.
ד"ר גלסמן מאמין שיש עתיד לבולאות, “גם אם לא כל כך שולחים כיום מכתבים”. “אני לא רואה משהו אנכרוניסטי באיסוף בולים”, אומר נתנאל. “הבולים יישארו תמיד”, סבור גם לוביאניקר. “זה בכלל לא כמו הפוגים, שנאספו ונעלמו”.