זיכרון לטווח ארוך: מיזם חדש באינטרנט עוזר למשפחות להנציח את יקיריהן

זה היה אמור להיות אחד הימים המאושרים בחייה של תהילה נייזר. היא עלתה עם בעלה על טיסה לתאילנד כדי לחגוג בחופים היפהפיים את יום הולדתה ה–50. מהטיסה הזאת היא שבה לארץ בארון, ונקברה בדיוק ביום שבו הייתה אמורה לחגוג את יום הולדתה. מאז חלפו 12 שנים. במהלך השנים הללו הדחיקה בתה, טובית נייזר, את הטרגדיה הנוראית. נדמה שעכשיו, באמצעות מיזם הנצחה בינלאומי שהשיקה, Memontage, שמטרתו לחגוג את חיי הנפטר - היא מצליחה לרפא את הפצע.

למרות השנים שחלפו, נייזר (36, נשואה פלוס שתיים, מתל אביב) זוכרת לפרטי פרטים את אותו יום ששינה את חייה. "אני ואמי היינו בקשר ממש מצוין", היא מספרת כשעיניה דומעות. "חודשיים לפני יום הולדתה ה–50 היה לי יום הולדת 24. אמא קפצה אלי מרעננה לתל אביב, ואצלי בדירה תפרנו יחד חצאית לחגיגה שלי. כשסיימנו, ליוויתי אותה לאוטובוס. הגענו לאזור כיכר רבין, היא עלתה לאוטובוס, האוטובוס נסע, הסתובבתי אחורה, הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי בראש 'תסתכלי אחורה, אולי זו הפעם האחרונה שאת רואה את אמא, אולי האוטובוס יתפוצץ'".

מאיפה באה המחשבה הזו?
"זה לא היה מאוד מנותק מהמציאות. זו הייתה שנת 2004, ובאותה תקופה אנשים עלו על אוטובוס והתפוצצו. לכן הרגשתי שאני צריכה לתת עוד מבט, כדי שלא אפספס אותה. ואז חודשיים אחר כך זה באמת קרה. אומנם לא באוטובוס, ובלי מבט אחורה. היא הייתה אישה בריאה, אבל במטוס היא הרגישה לא טוב. בנחיתה היא פשוט התמוטטה ונקבע מותה. לא עשו לה נתיחה שלאחר המוות, אז אין אפשרות לדעת מה באמת קרה ומה גרם לכך".

איך קיבלת את הבשורה?
"זה היה יום שישי. נסעתי בבוקר לים עם חברים, הסתכלתי הצדה, ופתאום בכביש, באוטו לידי, קלטתי את אח של אמא שלי ואת בנו, שגרים בכלל בנתניה. נפנפנתי להם, הם נפנפו לי חזרה, ואז הבנתי שהנפנוף הוא לא 'היי', אלא 'תעצרי בצד'. עצרנו, יצאתי מהאוטו, הם אמרו לי 'משהו קרה לאמא, את צריכה לבוא איתנו'. נכנסתי לאוטו של הדוד, הם לא ידעו איך להגיד לי את האמת. שאלתי והם לא ענו לי, וזאת הייתה הנסיעה הכי מזעזעת בחיי. נסענו לעבר הדירה של אחותי שגדולה ממני בשנתיים, וכשהגענו אליה, כל אחד מהם תפס אותנו וסיפר לנו מה שקרה".

איך הגבת?
"לא באמת הבנתי מה קרה, ולקח שנים עד שבאמת עיכלתי. לא בכיתי, גם לא בלוויה, וגם לא בשבעה. פשוט לא עיכלתי עדיין. אמא נקברה בדיוק ביום הולדתה ה–50. היו המון אנשים בלוויה. אני זוכרת שהסתכלתי אחורה על שיירת האנשים, והיא הייתה מאוד ארוכה. אמא עבדה בעיריית רעננה באגף ההנדסה והייתה אישה אהובה. אחרי מותה הייתי ממש בבועה. כנראה בגלל הקשר הקרוב שלנו לא קלטתי את מה שקרה ואת העובדה שהיא כבר איננה".

לאחר מות האם המשיכה נייזר בחייה, אבל לדבריה "זה היה ממש לכאורה, כי בעצם נשאתי עמי מעין פצצת זמן שבכלל לא הייתי מודעת לקיומה. אומנם היו לי לפעמים חלומות, שבהם מתוך שינה קראתי 'אמא', 'אמא', אבל המשכתי בחיי, טיילתי, עבדתי, למדתי לתואר ראשון ושני, ופגשתי את מי שהפך לבעלי. לפני שש שנים התחתנתי, ונולדו לי שתי בנות (בת 4 ובת עשרה חודשים). המוות של אמי עקץ אותי מדי פעם, בעיקר סביב חודש יולי, סביב מועד האזכרה. הציקה לי העובדה שאנחנו בעצם לא עושים שום דבר לזכרה. יש משפחות שעושות אלבום, יש כאלה שעושים כל מיני מרוצים לזכר יקיריהם, יש שעורכים מופע, תערוכה, ואילו אנחנו לא עשינו כלום. ביקרתי את עצמי על כך שאנחנו לא מנציחים אותה בשום דרך. המטען הזה התעצם משנה לשנה, כאשר רגשות האשמה והגעגועים התעצמו מאוד לקראת עשור למותה בשנת 2014".

לתרגל את השריר

כשנייזר הפכה בעצמה לאמא, הפצע שלה נפתח. "כשבתי הבכורה, נעמי, הייתה בת שנתיים, קניתי לה ברווזים מפלסטיק ותליתי אותם על הקיר", היא מספרת. "היא נתנה לכל ברווז שם, ועל אחד מהם אמרה 'זאת סבתא'. אמרתי לה 'נכון, זאת סבתא ציפי (אמא של בעלי), שכל הזמן דואגת לנו'. ואז היא אומרת לי 'לא, לא נכון, זאת סבתא תילי - זה היה שם החיבה של אמא שלי - והיא תהיה איתך לעולמים'. ממש נחנקתי מהמשפט הזה. לא האמנתי שילדה בת שנתיים וקצת אומרת לי דברים כאלה. זה היה לי נורא מוזר, וזה היה בשבילי מעין מסר. הבנתי שהכוח שלי להנציח צריך להתבטא בהנכחה של אמא שלי, כלומר להביא אותה אל חיי היומיום שלנו. להביא את המורשת שלה, האמירות שלה, הציטוטים שלה, המתכונים שלה, השירים שהיא אהבה, את התוכניות הטיפשיות שהצחיקו אותה - את כל חלקי הפסיפס האלה שבעצם יוצרים את המהות של בן אדם. הרי כשעושים אירוע לזכרו של מישהו, זה מאורע חד–פעמי, אבל כשמדברים כל הזמן על הנפטר ומזכירים אותו בכל ארוחת ערב עם כל מיני סיפורים קטנים, זה מחזיר אותו אלינו".

כך עלה הרעיון להקים את פלטפורמת ההנצחה memontage.com (שילוב המילים זיכרונות ומונטאז'). "אמרתי, בואי נתרגל את השריר הזה שנקרא זיכרון, וניזכר בכל מיני רגעים שהפכו את אמי למי שהיא הייתה", היא אומרת. "ואז לפני כשנה ישבתי וחשבתי איך עושים עם זה משהו, אבל לא רק בשבילי. אני כבר מנכיחה את אמי כמעט באופן יומיומי בחיי הבנות שלי על ידי סיפורים שונים, הכנת אוכל שהיא הייתה מכינה. רציתי גם לעשות משהו שיעזור להרבה אנשים להנציח את יקיריהם, וככה בעצם עלה הרעיון ליצור פלטפורמה להנצחה דיגיטלית. זו פלטפורמה דינמית ואינטראקטיבית, שמתבססת על חמשת החושים. הרעיון הוא לייצג כל חוש, למשל להביא את המתכון שהנפטר היה מכין או אהב ואת הסיפור שמאחוריו - חוש הטעם; לצלם את הבושם שבן האדם אהב - חוש הריח; להעלות הקלטות או סרטונים של שירים אהובים שלו או קטעים שבהם רואים אותו עצמו שר או מופיע - חוש השמיעה; להעלות תמונות סטילס של הנפטר או לינקים לתוכניות שהוא אהב - חוש הראייה; ולצלם תמונות של חפצים שהוא אהב - חוש המישוש".

בהמשך יצרה נייזר פלטפורמה בסיסית מאוד וביקשה מאנשים שאיבדו אדם יקר להעביר אליה זיכרונות מגוונים. "לאחר שהזנתי אותם בפלטפורמה, נפגשתי איתם כדי לראות ולשמוע מה הם מרגישים", היא מספרת ומוסיפה ש"נפגשתי ממש בתחילת הדרך עם קבוצת משקיעים, הם הבינו את גודל הפוטנציאל, אבל קודם העדיפו לראות את האתר באוויר. בסופו של דבר, החלטתי לממן את הפיתוח, ההקמה והעלייה של האתר לאוויר מכספי. בקיץ הצטרפה אלי נועה זהבי רז כשותפה למיזם, וביחד אנחנו עושות פלאים. אנחנו עושות סטארט־אפ במלוא מובן המילה, וחושבות מחוץ לקופסה עם החוצפה והתעוזה הישראליות. אנחנו חברות, יש בינינו כימיה טובה, נועה עוסקת יותר בשיווק וברשתות החברתיות, ואני יותר עסוקה בפיתוח העסקי. כרגע אנחנו נמצאות בשלבי גיוס, כדי להמשיך לגדול".

אילו זיכרונות למשל את העלית?
"אמא שלי סרגה לי צעיף מאוד גדול ומפונפן, אז העליתי את התמונה שלו. העליתי גם תמונה של מעיל שהיא קנתה לעצמה באיטליה בשנות ה–70. היא אהבה לנגן בפסנתר את ריצ'רד קליידרמן, אז הכנסתי לינק ליצירות שלו. העליתי גם תמונה של אמי מסדנת בישול שהיא השתתפה בה, ועכשיו אני מכינה עם בתי לחמניות קטנות ממולאות בפטריות שהיא הייתה מכינה, וגם את זה נעלה לאתר. כמובן שמאוד חשוב שהתמונות והזיכרונות יהיו גם מלווים בסיפורים".

האתר הושק יום לפני 11 בספטמבר 2016, יום השנה ה–15 לאסון התאומים. הפלטפורמה היא באנגלית, ואת הזיכרונות אפשר להזין בכל שפה. "בחרנו דווקא במועד הזה, כי זה חתיכת אירוע, שהביא לכ–3,000 קורבנות בבוקר אחד", מסבירה נייזר. "פנינו לגופים בארצות הברית, שקשורים למשפחות ההרוגים, סיפרנו להם על הפלטפורמה, והצענו שנייצר ונרכז עבורם את כל הזיכרונות מכל הסוגים של אותם בני המשפחה וקרובים שנהרגו. הם מאוד התעניינו, חלק מהמשפחות חזרו אלינו וליווינו אותן בתהליך איסוף הזיכרונות".

באילו סיפורים נתקלת?
"פנתה אלינו אישה שבנה, פול, בן ה–22 עבד בקומה ה–100 במגדל הצפוני ונהרג. היא שלחה לי את ההקלטה שבה הוא נשמע מתקשר למשטרה ומבקש עזרה, אומר שהוא יחד עם עוד 30 אנשים תקועים במגדל, מבקש שיבואו לחלץ אותם, ואת שומעת צעקות מסביב. האמא מתארת את ההקלטה הזאת בתור נקודה מדהימה שהיא נאחזת בה, ואומרת ש'תראי איך הוא דואג לאחרים ברגעים האחרונים לחייו'. זו הייתה הקלטה מצמררת, אבל בסופו של דבר האמא החליטה לא להכניס אותה, כי הפלטפורמה הזאת היא פלטפורמה שמחה ולא עצובה. במקום ההקלטה הזאת היא הכניסה הקלטה של תוכנית רדיו שהייתה לבנה".

חברה של נייזר מאוסטרליה, שבנה נפטר מסרטן במוח בגיל 4, העלתה אף היא תכנים לפלטפורמה. "היא שלחה לי חומרים של סרטי דיסני שהוא אהב, תמונות שלו לפני המחלה וגם במהלך הטיפולים", מספרת נייזר. "זה גמר אותי בתור אמא צעירה. אבל גם היא אמרה שזהו כלי שמאפשר לה לשמוח, כי גם הרגעים הטובים והמצחיקים של בנה נמצאים באתר".

כלי תרפיה

לנייזר חשוב להדגיש ש"כשמישהו מת, אנחנו דווקא חוגגים את החיים שלו, נזכרים ברגעים הטובים והשמחים ולא ברגעי המוות. זאת לא עוד הנצחה עצובה. אין נר, אין פרח, אין ורדים ושושנים, אין נרות נשמה וגם לא מלאכים. האבל לא חייב להיות בתוך בית הקברות, אבל המוות צריך להיות נוכח, כמו שלמשל אני מביאה את אמא שלי לשולחן ארוחת הערב שלנו עם המתכונים שלה. הרי במהלך חייו של אדם היו לו גם הרבה רגעי כיף וצחוק, וגם הרבה מסרים שהוא יכול להנחיל הלאה. לכן כשהוא נפטר, המורשת שלו לא צריכה למות".

הפלטפורמה מאפשרת גם להפיץ את הזיכרונות, או את חלקם, דרך רשתות חברתיות או דרך הדואר האלקטרוני. "עובדת איתנו פסיכולוגית שמתמחה באבל ואובדן, והיא מגדירה את הפלטפורמה ככלי תרפיה", אומרת נייזר. "למשל, אחד מסוגי הזיכרונות הוא טקסט חופשי שאדם צריך לכתוב על הנפטר. הטסקט החופשי בעצם גורם לך להוציא החוצה את אשר על לבך, לפתוח את הסכר ואז הזיכרונות יוצאים".

לא לכולם יש יכולת להיפתח כך.
"נכון, יש אנשים שמדברים איתי ואומרים 'אני מפחד להתפרק', או 'מה, את רוצה שאני אעלה עכשיו כאן את כל הזיכרונות?'. יש כאלה שפוחדים לשקוע בבכי, ולכן אני אומרת שזה לא רק מקום של בכי, אלא גם מקום של שמחה. זה לא קל, אני מודה, אבל אחרי שמתנסים בחוויה הזאת, זה פותח לך דברים בלב וגם מחבר בין דורות".

כרגע רוב המשתמשים בפלטפורמה הם מארצות הברית ומישראל, ובין המנציחים המקומיים זכורה לנייזר במיוחד בחורה בשם חן ארביב, שאמה נפטרה מסרטן. כמה חודשים לפני מותה ישבה ארביב עם אמה בבית חולים ותיעדה את כל המתכונים שלה. "חן העלתה חלק מהמתכונים לאתר, והוסיפה גם מערכונים של 'אחד העם 1' שאמא שלה אהבה. מצאתי את עצמי מקשיבה לזה, נקרעת מצחוק, ומצד שני גם בוכה", אומרת נייזר.

ארביב (30), מפרדס חנה, הייתה בין הראשונים שהשתמשו בפלטפורמה להנצחת אמה זהבה. "טובית פרסמה בפייסבוק את הפלטפורמה שלה וחיפשה אנשים שיכולים להתאים לזה", מספרת ארביב. "זה היה חודש אחרי שאמי נפטרה מסרטן. השארתי פרטים, יצרו איתי קשר, והפלטפורמה נשמעה לי מאוד מיוחדת. התחלתי לאסוף הרבה חומרים שקשורים באמא שלי, כמו שירים שהיא אהבה, מתכונים, תמונות מתקופות שונות בחיים. במהלך איסוף החומרים עברתי תהליך עם עצמי. הרי הזיכרונות הטריים מאמא היו מהמחלה, ודרך הזיכרונות שאספתי בעצם נזכרתי מחדש בכל הדברים הטובים והיפים שהיו לנו עם אמא. זה ממש עזר לי בעיבוד תהליך האבל. לאמא שלי היו שתי תכונות בולטות: היא הייתה מצחיקה והייתה בשלנית מדהימה. אותה עצמה לא הצלחנו לצערנו לשמר, אבל רצינו לשמר את האוכל שלה, שכמובן יש הרבה זיכרונות סביבו. אז בין הזיכרונות הרבים העליתי לאתר גם את מתכון הקציצות שלה שכולם אהבו, וכמובן כתבתי גם הרבה דברים אישיים. כשהאתר עלה לאוויר, זה נראה לי כמו לידה. הפצע שלי אומנם עדיין מדמם, אבל ההנצחה עוזרת לי. זה עשה לי סדר בראש ושינה לי את החשיבה. כיום כשאני חושבת על אמא, אני רואה אותה בתקופה הטובה והיפה שלה ולא בתקופה שבה היא סובלת בבית חולים".

פיסות חיים קטנות

קהל היעד העיקרי של הפלטפורמה הם בני 30־50, שחיים את הרשתות החברתיות או "אנשים שלהם עצמם אין את היכולת הטכנולוגית, אבל יש להם נכדים או ילדים שיכולים לעזור בכך", מסבירה נייזר. "אין עדיין משפחות של חיילים שנהרגו. אולי הן לא שמעו על המיזם, או שאולי משרד הביטחון נותן להן אפשרויות הנצחה אחרות. הפלטפורמה שלי מאפשרת לך לעשות כל מה שאת רוצה, להנציח כל סוג של זיכרון, להבדיל מפלטפורמות ממסדיות שצריכות להתיישר על פי איזשהו קו. הייתי שמחה לפתח את האתר לעוד שווקים, ליצור גוף ידע שבעצם משמר את ההיסטוריה היומיומית של בני אדם מתוך פיסות חיים קטנות. בעתיד אני גם רוצה להיות הכלי הזה שמאפשר לאנשים להתחבר לזיכרונות שלהם, לנפש שלהם ולאו דווקא במקרי מוות".

נייזר אומרת שכבר במהלך ימי השבעה מצטברים זיכרונות. "בשבעה יש בועה שעוטפת אותך ומפגישה אותך עם כל הזיכרונות של אותו בן אדם מכל תקופות החיים שלו", היא מסבירה. "השבעה היא הזמן שבו את פוגשת את כל הזוויות של הנפטר, את האנשים מכל שלבי החיים שלו, וזה הזמן לשמוע סיפורים ולתעד אותם. המתאבל עצמו כמובן לא פנוי לכך, אבל שימצא איזה אוצֵר דיגיטלי. שיבקש מאיזשהו חבר שבמקום שיביא לשבעה רוגלך ובורקס, שיביא את הלפטופ שלו, יישב בצד ויקליד".

איך אנשים מגיבים כשהם שומעים שהסטארט־אפ שלך עוסק בהנצחה?
"זה אולי מרתיע, אבל מצד שני גם מאוד מרתק. אנשים נפטרים, זו עובדה, והתיעוד הוא מאוד חשוב במיוחד לדורות הבאים, לטובת הילדים, הנכדים שלא זכו להכיר את אותו בן משפחה. זה מעצים לדעת שאת עושה משהו כזה משמעותי לכל כך הרבה אנשים. לעסוק בכזה דבר מטלטל, להיות עדה לזיכרונות כה רבים ולסיפורים קורעים, זה קודם כל מכניס אותך לפרופורציה. כמו כן, זה נותן לך תחושה שאת לא לבד, ושכמעט לכולם קרה משהו שטלטל אותם".

העיסוק היומיומי בסיפורים כאלה לא גורם לתחושות קשות?
"הדיכאון הקשה היה בתחילת התהליך, כשאספתי לבד את החומרים לצורך הדמו ונפגשתי עם אנשים שסיפרו לי את הסיפור האישי שלהם. זה היה הדבר המטלטל. אבל לשמחתי באלבומים עצמם שהועלו, ואני ממש מאושרת מכך, היו דברים כיפיים, שמחים, פשוטים, כמו ציור קטן ומקסים שציירה נכדה לסבא שלה".

את מרגישה שבאמצעות הפלטפורמה הצלחת לרפא את הפצע האישי שלך?
"בזכות העיסוק הזה, אמא שלי כל הזמן נמצאת איתי, וזה מאוד נעים ומאוד משחרר. אני גם כבר לא מתפרקת כמו פעם כששואלים אותי איך אמא שלי נפטרה. כיום אני כבר לא באה עם הפרצוף העצוב והטראומטי. כיום אמא שלי נוכחת יום־יום בחיים שלי, והיא כבר לא זאת שמתה יום אחד בטיסה. כיום אין כבר את הדרמה הזאת".