יו"ר מטה המאבק בעמונה: "אין מצב שנרים יד על חייל, זה אח שלי"

קבעתי עם אביחי בוארון, יו”ר מטה המאבק בעמונה, שנשוחח בשעה עשר וחצי בלילה. הוא ענה שזו שעה גבולית. הוא כל הזמן נכנס לישיבות, לתדרוכים עם תושבים. בקושי יש לו זמן לנשום. ככל שמועד הפינוי המתוכנן של המאחז מתקרב, הוא מגביר את קצב הלחימה כדי שהאירוע הדרמטי לא ייצא בסופו של דבר אל הפועל. אין זמן, והמלאכה מרובה.

בשעה עשר וחצי בוארון שוב התנצל שהוא חייב להיכנס לישיבה נוספת, בחצות הוא ביקש עוד עשר דקות. צריך להתפלל, רק לפני כמה ימים קם מהשבעה על מות אביו. אם לא די במאבק העיקש על הבית, נכנס גם הכאב האישי.

"מאיפה שואבים את הכוחות?" שאלתי אותו סוף־סוף כשהתפנה. "מהאמונה בצדקת הדרך", ענה לי. "אנחנו בסיטואציה שבה חיים שלמים הולכים להיגדע. זה מעין קרב הישרדות, ולא רק ברמה האישית, הפרטית, אלא ברמה הקהילתית. כל הקהילות שהועתקו לא שרדו. זה קרב בלימה לתופעה של עקירת חיים יהודים מיהודה ושומרון. זה נשמע כאילו יש הרבה יישובים, אז יישוב אחד פחות זה לא נורא. אבל זה יישוב ועוד יישוב. מתפתחת נורמה שאפשר לעקור. עקרנו מסיבה משפטית, עכשיו נעשה את זה מסיבה מדינית”.

אבל מה מרים בן אדם בבוקר לצאת ולהיאבק?
“הדבר הכי חזק זה האינסטינקט, היצר הקיומי שהילד שלך יקום וילך לגן. שהבת המתבגרת תמשיך ללכת לתיכון ושהבית לא ייעקר. ביתי הוא מבצרי". בוארון (43) הגיע לעמונה ב־1996 כסטודנט למשפטים בסטטוס של רווק. “מה שיפה בסיפור שלי הוא שאני בכלל לא בא מבית של מתנחלים, גדלתי בנתניה", צחק. "בחרתי לעבור לכאן בזכות החברים, הנוף המדהים ותחושת השליחות. החיבור לטבע ולאווירה הארץ־ישראלית. הרי מה היה כאן? כמו בשיר ‘הוי ארצי, מולדתי, הר טרשים קירח’. באתי לעשות ציונות וחלוציות, והמדינה אמרה אז שהיא הולכת להקים יישוב. השר דאז נתן שרנסקי השקיע פה בהכשרת עשרות מגרשים להקמת שכונת קבע. אני זוכר את היום שחברת החשמל מתחה עמודי חשמל של מתח גבוה, שהחליפו את הגנרטור. המדינה אמרה: ‘אנחנו מקימים כאן יישוב’”.

בעמונה, הכיר בוארון את אשתו עופרה. היא הגיעה אז כדי לארגן את ברית המילה של בנה הבכור של חברתה מתנועת בני עקיבא, העיתונאית יפעת ארליך. היום לזוג שבעה ילדים.

בוארון עוסק במאבק בהתנדבות. ביום־יום יש לו פול־טיים ג’וב. הוא מוציא לאור של מגזינים המכוונים לקהל של ילדים ונשים מהציבור הדתי והמסורתי. לפני שנים הקים את תנועת “מעייני הישועה”, ששולחת רבנים מהציונות הדתית לקהילות מוחלשות בפריפריה למטרות חברתיות וחינוכיות.

“רוב האנשים בעמונה עובדים”, הסביר. “תמצא כאן אדריכל, מאמנת אישית, בעל חברה לסיעוד, מתכנת מחשבים, ד”ר לתנ”ך, סוחר באמזון. כולם עובדים ובשעות הפנאי נאבקים. אני עומד במחויבויות שלי. בעסק יש אנשים טובים שמנהלים, וזה מה שמאפשר לי לרכז את הפעילות ביישוב. לא מתרגלים ללחץ הזה, אבל אין ברירה”.

צל"ש או טר"ש

השיחה שלנו באותו לילה התרחשה לאחר שבוארון נפגש עם התושבים כדי לעדכן אותם בתמונת המצב של המאבק. מה שנמצא כעת בראש מעייניהם הוא חוק ההסדרה, שנועד להסדיר את מעמדם של היישובים היהודיים ביהודה ושומרון. החוק נועד לטפל במקרים שבהם נבנו בתים מעבר לקו הירוק על קרקע פרטית של פלסטינים, ועל כן אותם פלסטינים יכולים לתבוע בעלות עליהם. יוזמי החוק מבקשים להסדיר מנגנון שבמסגרתו במקום שייאלצו התושבים לפנות את הקרקע, יוענק פיצוי כספי לבעליה החוקיים. למרות הסערה, החוק אושר אתמול בקריאה טרומית בכנסת, ותושבי עמונה תולים את תקוותיהם בכך שהוא יסדיר את המשך חייהם במקום.

“הפוליטיקאים נבחנים במבחן אחד – התוצאה, כמו שאני נבחן בפני העובדים כשאני צריך לשלם להם משכורת”, הסביר. “אם עמונה תפונה, זה יהיה רשום על שמם. היד שתפנה היא של שרי הבית היהודי, הליכוד, ראש הממשלה, וגם של השר כחלון והשר ליברמן. אם עמונה תוסדר, אז בוודאי שכל הקרדיט שלהם. זה צל”ש או טר”ש”.

יש גם את בית המשפט העליון.
“בג”ץ מנהל את המדינה על פי ספר החוקים במדינת ישראל, ואם בג”ץ יאמר שחוק ההסדרה לא מספיק מאחר שהוא לא עובר את הדין הבינלאומי, אז לא יהיה מנוס מלהחיל את החוק הישראלי על יישובי יהודה ושומרון. שלא יספרו שבג”ץ מנהל את המדינה. מדינת ישראל מנהלת, הדרג המדיני צריך לקבל הכרעה, ובראש ובראשונה מי שאמור להחליט אם יהודים יגורו ביהודה ושומרון זה ראש הממשלה. הוא בעצמו אמר שאסור שיהיה טיהור אתני, אז אדרבה. תסדיר את השהייה של היהודים, ואל תהפוך אותם לעלה נידף ברוח”.

אבל אלה לא האדמות שלכם.
“זה לא גזל, זה פיצוי מוגדל לבעלי הקרקע, ובמקרה של עמונה, הרוב המוחלט של בעלי הקרקע לא נמצא כאן. אנחנו מדברים על שטחים שהמדינה בנתה עליהם. מי ירוויח מהפינוי? בעלי הקרקע לא ירוויחו. להפך, הם ירוויחו מפיצוי מוגדל, קרקע חלופית לפי חוק ההסדרה. את הכספים האלה הם לא יקבלו גם אם יגדלו פה זעפרן. זה מצב שבו כולם מנצחים. למה לא להשתמש בהיגיון הפשוט? הכל עומד על השאלה הפוליטית אם יהיו פה יהודים או לא. זה סדר היום שמנסים ארגוני השמאל להכתיב למדינת ישראל”.

עמונה הוא מאחז קטן, נקודת חן על הגב הרחב של יהודה ושומרון. 42 משפחות. בוארון נבחר בידן להיות מי שמוביל את המאבק ומתכנן את האסטרטגיה, ומולו ניצבים פוליטיקאים מנוסים. “הגענו לשלב שבו התושבים עברו את הסכנה שיישברו”, סיפר. “הם נמצאים במקום של ‘עשינו את המקסימום ועברנו את כל הצמתים. עכשיו הדרג הפוליטי צריך לעשות את המעשה הנדרש עם חוק ההסדרה’. אם יצליח, אשרינו שזכינו, ואם לא, אז נצא למאבק על הבית.

המאבק יהיה חריף וקשה, ואף אחד לא משלה את עצמו שננצח. אף אחד גם לא רוצה שננצח את מדינת ישראל. זו לא המטרה. פינוי כזה הוא זעקה שיוצאת מעומק הבטן. הרי זה לא היה קורה בשום מקום בארץ. אין סיכוי שזה היה קורה בכפר הערבי הסמוך. אז פה זה קורה משום שמדובר במתנחלים? הדם של האנשים פה פחות אדום? זה לא דין שווה לכולם”.

הפכת עם הזמן לפוליטיקאי?
“לא. מבחינתי יש שליחי ציבור שצריכים להיות אחראים על צאן מרעיתם, וכאן זה לא רק תושבי עמונה, אלא תושבי יהודה ושומרון שסכנת פינוי מרחפת מעל ראשם. הרי לפני עשר שנים הרסו בעמונה תשעה בתים. כאילו הציבו איזה גבול שמה שנהרס - נהרס ומכאן אפשר להמשיך. הרי יכלו גם אז להרוס את הכל. בעפרה הורסים כעת בתים ואומרים: ‘רק תשעה בתים’. זו שיטת הסלאמי. עכשיו תשעה, ואחרי זה היישוב כולו”.

לפתור מהשורש

הדד־ליין לפינוי עמונה מתקרב במהירות. אם דבר לא ישתנה, עד 25 בדצמבר ייאלצו תושבי המאחז הלא חוקי להתפנות. רק השבוע דחה בג”ץ את בקשת המדינה לעכב את הפינוי.

"המתבונן מהצד לא יכול שלא להתפעם מגודל הרוח של האנשים שחיים כאן", אמר בוארון. "יש פה משפחות גדולות עם ארבעה, חמישה, שישה ילדים,

אפילו יותר, שאין להן מושג מה יקרה בעוד חודש וחצי. זה לא שהם חסרי אחריות, לגמרי לא. האנשים מפוכחים, ואנחנו גם אומרים: ‘חבר’ה אתם צריכים לחשוב על היום שאחרי’, אבל הם עונים: ‘אנחנו מעדיפים לדבוק בדרך כדי למקסם את הסיכוי להישאר פה’”.

דיברת עם אשתך על האפשרות שזה ייגמר?
"אנחנו לא מדחיקים, בוודאי שמדברים על זה. בשבת היינו בנתניה ואמרתי ‘מקסים פה’, אבל לא הייתי חוזר, כי מקסים גם בעמונה. אנחנו גרים שם הרבה שנים ומחוברים לכל שביל, עץ ופינת חמד. אנחנו רוצים להישאר בבית. מה יקרה אם? אחרי שזה יקרה, נדבר. ירחם השם. נצטרך לחפש את דרכנו בגיל 43 עם שבעה ילדים, להתחיל מהתחלה".

כששאלתי איך הוא מתכוון להיאבק ביום פקודה, הוא הפך לכמה דקות למראיין. "איפה אתה גר?" עניתי שבתל אביב. הוא המשיך בשאלון, "באיזה רחוב?”. סיפרתי שבמרכז העיר. "ילדים?" התעניין, "שניים", דיווחתי.

"עכשיו אומרים לך שבעוד חודש אתה עף מפה”, המשיך לחתור למטרה. "עם כל החלומות שבנית, החוויות, החיוכים, הסנטימנטים. בתוך חודש וחצי תבחר אם לצאת מרצונך או שנוציא אותך בכוח". עניתי שיש משהו בדבריו, אבל גם הדגשתי שאצלם החיבור לקרקע הרבה יותר חזק. כן, כמובן שאם היה מגיע צו פינוי, הייתי מביע מחאה.

"תענה תשובה אמיתית", ביקש. "אם תפונה, חלילה, האם תרים יד על חייל?" מיהרתי לענות שלא, אין סיכוי. "זה כל הסיפור", הדגיש. "אנחנו ישראלים. אין מצב שנרים יד על חייל, כי זה אח שלי. אז אולי הייתה איזו פליטת פה מטופשת שנאמרה ממקום של כאב, אבל לא נגיע למצב הזה. כן, נתנגד. זה לא משנה אם אתה חי במקסיקו, יפן או ערב הסעודית, אם לוקחים בן אדם מביתו, הוא צריך להיות חולה כדי לא לצעוק או לכעוס. לכן צריך לפתור את הבעיה מהשורש. אם לא יעשו את זה, ראש הממשלה יצטרך להתמודד עם פינוי כפוי לא של 40 משפחות, אלא אלפים רבים של תומכים שיבואו ביום הפינוי כדי לזעוק את הזעקה ולמחות בצורה דמוקרטית, אבל קשה".