עשרה חודשים חלפו מהיום בו אחיו של סמל מאיר בן אבו נהרג בתאונת דרכים בדרכו לבסיס. "הייתי בקורס נהיגה בבה"ד 6, זה היה יום גשום, אמרו שירד שלג אבל ירד גשם וברד. הרס"ר של הקורס קרא לי ולקח אותי הצידה, חיכו לקצין הנפגעים שיבוא ויספר לי את זה וכשהוא הגיע לקחו אותי הביתה".
בן אבו, בן 20 מהיישוב שילה במועצה האזורית מטה בנימין, משמש חפ"ק סמח"ט בחטמ"ר יהודה. כשהתאונה של אחיו ישי ארעה ב-24.1.16, הוא שירת שנה וחודשיים בצבא ובעקבות מותו של אחיו החליט לעבור מחטיבתו "כפיר", לחיל ההנדסה, לחטיבה בה שירת אחיו, תחת אותו המפקד.
"אחרי השבעה חשבתי איך להמשיך, מה הצעד הבא שאני אעשה - אם אני חוזר לצבא, ואם אני חוזר לאן אני חוזר והחלטתי שאני רוצה לשרת איפה שהוא היה, במקום שהוא היה. הפכתי להיות הנהג של הסמח"ט. הוא ואחי היו ממש קרובים אז הוא עזר לי גם עם התהליך של האבל. כשהייתי מסתובב איתו בגזרה הוא היה מראה לי פרויקטים שאחי עשה כמנהל עבודה בהנדסה ואחרי חצי שנה איתו עברתי לאגף ההנדסה בחטמ"ר יהודה, ממש איפה שאחי שירת", מספר בן אבו. "מצאתי את המקום שלי פה, אני רואה את החבר'ה שלו, רואה את שגרת היום שהייתה לו. זה סוג של להמשיך את הדרך שלו".
הייתם קרובים?
"הוא נהרג בן 25 והיינו קרובים אחד לשני כל המשפחה, היינו יוצאים לבלות ביחד כל האחים. הוא היה אדם משפחתי, השתדל להגיע לכל האירועים המשפחתיים ולעזור להורים, הוא אהב לעזור ותמיד היה שמח לעזור. הוא עדיין היה גר בבית, אז פתאום כשנכנסתי לחדר שלו וקלטתי שהוא ריק, ראיתי את התמונות שלו בבית, פתאום קלטתי שהוא לא באמת יחזור".
איך המשפחה הגיבה כשהודעת שאתה עובר לבסיס של ישי?
"המשפחה דווקא מאוד זרמה עם הרעיון, אמרו לי 'מה שיעשה לך טוב', אבל גם אמרו בהתחלה שאני אגיע בתור 'אח של' ולא בתור עצמי וגם אני חשבתי ככה בהתחלה אבל בסוף מסתכלים על איך שאתה. היה לי חשוב להגיע לפה כי רציתי לשמוע עוד פרטים על אחי, לשמוע עוד זוויות מאנשים שהיו איתו וחוו איתו עוד דברים".
"אין יום שאני לא חושב עליו, הוא לא יוצא לי מהראש. בכל פעולה, בכל נסיעה שאני עושה", אומר בן אבו, שכל יום מחדש מתמודד עם המראות שאחיו ראה ועם האנשים שאחיו חי לצידם. "כל בחירה שהייתי לוקח הייתה קשה. הבחירה הזו הייתה קשה אך מצד שני היה בה משהו מנחם, לראות את האנשים שהיו איתו, לשמוע איך הוא היה, לראות איזה פרויקטים הוא עשה ולדעת שאני סוג של ממשיך את הדרך שלו אז זה סוג של נחמה", אומר בן אבו.
"היה קשה לעזוב את החברים שהייתי איתם בטירונות, חוויתי איתם דברים, אבל ברגע שהסברתי להם את מה שאני חושב, למה עשיתי את זה, אז הם פרגנו ואני עדיין אני שומר איתם על קשר. הצעד הזה היה הנכון מכל הבחינות. זה עזר לי הרבה עם כל התקופה של האבל, חיזק אותי, עודד אותי. נתן לי הרבה כלים לחיים".
בזכותו עושים מעשים טובים
בסיום השבעה חבר טוב של אחיו הציע לו להנציח את ישי באמצעות הקמת פינת רענון לחיילים ביישוב. "ההורים שלי מאוד שמחו על הרעיון ובעזרת החבר ו'קרן יהודה' הצלחנו להקים את המבנה. יש שם אוכל כל יום ומלא חיילים מגיעים לשם ומודים לנו. אני מידי פעם נכנס למבנה וזה מחזק אותי, ברגע שחיילים רושמים תודה רבה ומשתתפים בצער, אז רואים שעשינו מעשה טוב בזכותו זה מרגש ועושה לי טוב".
אתה מרגיש שהשתנית בשל האובדן?
"התבגרתי בעוד איזה 20 שנה. יש לי הסתכלות אחרת על החיים, אני מבין שלא הכל ורוד ומתמודד עם קשיים ביותר קלות. אני מנסה יותר לשמוח ולחייך כמה שיותר, אופטימיות זה שם המשחק".