16 שנים של חיפושים: "אבא אמר שאם יקרה לו משהו - יש לי את אמא"

יום רביעי, ה-25 באוקטובר 2000, נחרט בזיכרונה של ליאן מכלין כמו צלקת שנצרבה בברזל מלובן. היא הייתה אז בת 7, ילדה צנומה עם תלתלי דבש סתורים ופיג'מה ורדרדה, שהמתינה לשיחת הערב הקבועה עם אביה, נתן פריימן. בדיוק ב–20:00 צלצל הטלפון. "שיהיה לך לילה טוב", אמר האב בקול חם. “את יודעת עד כמה אני אוהב אותך. בסוף השבוע תהיי אצלי בבית ואני מבטיח שיהיה לנו כיף".

בטרם נעצמו עיניה גלגלה ליאן במוחה את תוכנית יום שישי. כיצד תבלה על בית העץ שבנה לה האב, תסייע לו לשפץ את הלנצ'יה הישנה שרכש, ותצא איתו ועם שלושת הכלבים לטיול ארוך בפרדס הסמוך המפיץ ניחוח תפוזים חמצמץ.

כשלא התקשר ביום חמישי בערב, היא הופתעה, אך לא דאגה. לא היה לה ספק כי למחרת, עם סיום הלימודים, יחכה לה אביה במקום הקבוע בפינת הרחוב. אלא שלראשונה מאז גירושי הוריה, פריימן לא הופיע. ליאן המתינה לו במשך שעות, עיניה נעוצות ברחוב הריק ודמעותיה נמהלות בגשם השוטף. מאז לא ראתה יותר את אביה. 16 שנים היא מתנהלת באי-ודאות ומאמינה כי חוסל כנראה על ידי עבריינים.

לראשונה פונה ליאן לרוצחיו לכאורה ומבקשת כי יספקו למשטרה מידע באופן אנונימי שיאפשר לה את סגירת המעגל. היא אינה מחפשת אשמים, אינה מבקשת משפט צדק, רק כמהה לקבר.

מעל סיפור ההיעדרות מרחף ענן גדול של מסתורין. נתן פריימן, אז בן 32, היה כאניגמה גם בעיני מכריו. בן זקונים להורים ניצולי שואה, שגדל בשכונת מצוקה בכפר סבא. הוא התרחק מסמים ומאלכוהול אבל התחכך בעולם הפשע. היו לו יכולות טכניות גבוהות, אך בשום שלב הוא לא מצא את עצמו בעבודה קבועה.

בשנה האחרונה לפני ההיעלמות פלשו פריימן וחברתו הצעירה נדיה לאופר לבריכת מים נטושה בכפר סבא. השניים הפכו את המקום לבית מגורים ייחודי ולפינת חמד פורחת. ביום אחד שניהם נעלמו. תחילה חשבה המשטרה כי ברחו מהארץ, אולם בבית נמצאו הדרכונים, תעודות הזהות, כסף ושני מכשירים סלולריים.

אחר כך עלתה לרגע ההשערה כי קשריו של פריימן עם תושבים מקלקיליה, ערב פרוץ האינתיפאדה השנייה, עלו לו ולחברתו בחייהם. רק מאוחר יותר נבדקה האפשרות כי מידע שהעביר למשטרה, על אודות מעשה פשע שלו היה עד, הוביל לחיסולו של פריימן ולרציחתה של נדיה. אלא שאף תיאוריה לא אומתה. למעט רסיסי מידע שהתקבלו זמן קצר לאחר ההיעלמות, לא נמצאו גופות או התגלתה ראיה חותכת למותם.

"לדעתי, אבא ראה או שמע משהו שלא היה צריך לראות או לשמוע", אומרת ליאן, שהצטרפה לאחרונה ל"בלעדיהם", עמותה לתמיכה במשפחות נעדרים. "עם השנים למדתי להשלים עם העובדה שהוא לא יחזור יותר, אבל חשוב לי לסגור מעגל. ברור לי שבת המייחלת לגופה של אביה זה לא עניין שבשגרה, אבל השאיפה שלי היא להתאבל עליו כראוי".

כיצד הנצחת לפני כחודש את זכרו?

"כמו בכל שנה אני עולה ביום ההיעדרות לקבר של הוריו ומדליקה נר נשמה על רצועת הבטון שבין שתי המצבות. אחר כך אני הולכת לים ונשארת שם עם המחשבות, הזיכרונות והתהיות. כיצד לא מאתרים גופות אחרי כמעט שני עשורים? מדוע המדינה אינה דואגת לילדי הנעדרים? ואיך קורה שאני צריכה לאסוף כוחות נפשיים כדי להתחנן לפיסה של מידע? להיות בת של נעדר זו מעמסה. לפעמים אני מספרת לאנשים שאינם קרובים אלי שאבא נהרג בתאונת דרכים".

מדוע להסתיר את האמת?
"כי לציבור קשה לקלוט חוסר כזה. בעיניהם נעדר משול לחולה נפש. הם מציקים בשאלות, מעלים תיאוריות לא הגיוניות ומסתכלים עלייך בעיניים מרחמות. אף ילדה לא צריכה להרגיש כמוני".

אבא מפנק

נתן פריימן נולד בדיוק לפני 48 שנים, להורים שעברם מכביד. אביו, יצחק, היה ניצול שואה ששכל בגטו לודז' את אשתו הראשונה ואת שתי בנותיו. גם אמו, אנה, חוותה את זוועות השואה אף על פי שלא הייתה יהודייה.

בני הזוג עלו לארץ מפולין בשנת 1966 והתמקמו בשכונת אלי כהן בכפר סבא. פריימן הצעיר היה ילד טבע עם תלתלים צרובים משמש, שפקד את בית הספר התיכון לעתים רחוקות והיה מכור לאקסטרים על כל גווניו. הוא התגייס להנדסה קרבית ועם סיום שירותו נפטרה אמו מסרטן. פריימן נסע להתאושש אצל קרובי משפחה בארצות הברית, ועבד במוסך לתיקון אופנועים. בגיל 22 הוא חזר לישראל והכיר את טלי, בתו של שוטר שנהרג בעת מילוי תפקידו. פריימן התגייר עבורה, והשניים התחתנו באולם אירועים בקיבוץ עינת. כעבור שנה נולדה לזוג הצעיר ליאן, היום בת 23. האב, שעבד אז בחברה שבנתה את גשר אלוף שדה, חרט על היסודות את תאריך הלידה וצירף את המילים "אבא של ליאן".

בשנת 1995, לאחר שהתייתם גם מאביו, עקרו פריימן ומשפחתו לקיבוץ יסעור בצפון. כשנה אחר כך הוא ביקש לחזור לכפר סבא ובני הזוג התגרשו, כשליאן הייתה בת 3. בעוד טלי מצאה עבודה כגננת, נדד פריימן מדירה לדירה וממקום עבודה אחד למשנהו. פעם שימש כשליח של חנות ירקות, אחר כך עבד בחברת בנייה לגובה, מדי פעם עסק במכונאות רכב או בשיפוצים.

"הגירושים לא היו טראומטיים מבחינתי", אומרת ליאן, העובדת כדיילת אוויר. "אבא פינק אותי והכניס אותי לעולמו מגיל צעיר. כבר כתינוקת הוא קשר אותי לחבלי אומגה וסנפלינג, הרכיב אותי על הטרקטורון ואפילו הכין לי ארגז כלים. בכל פעם ששיפץ את הלנצ'יה הייתי נכנסת מתחתיה על מסוע קטן ועוזרת לו לחבר ברגים. אבא התמוגג ואמר כי יקים עסק פרטי ועל השלט ייכתב 'פריימן ובתו'. ממנו ירשתי את החוש הטכני. אני מתכננת להירשם השנה ללימודי עיצוב פנים ומבנה, ולאחר מכן להמשיך להנדסת בניין".

את נדיה לאופר, שהייתה אז בת 18 בלבד, הכיר פריימן זמן קצר לאחר גירושיו. היא הייתה תלמידת תיכון מצטיינת, שזכתה בגיל 14 בתואר סגנית מלכת היופי של בת ים וחלמה להיות זמרת. נדיה זנחה את שאיפותיה למען האהבה ונהתה כעיוורת אחר פריימן הכריזמטי, המבוגר ממנה בעשר שנים. בתחילה התגוררה עמו בדירות שכורות בכפר סבא, אולם כשליאן הייתה בת 6 פלש הזוג לבריכת המים הישנה הממוקמת ברחוב בן יהודה ומשקיפה על מתחם התיכונים בעיר. את מבנה הבטון המשושה הם הפכו לחלקת אלוהים קטנה. פריימן הקים קירות גבס, התקין מטבח ואמבטיה, חיבר דלת כניסה ובנה פרגולה קדמית. מסביב טיפח עם נדיה גינה מלבלבת שהאירה את הפרדס בגוונים של ורוד ואדום.

"הייתי מאושרת שם, במיוחד בצריף שאבא בנה על עץ התות", נזכרת ליאן. "נהגתי לקטוף את התותים ולהוריד לו אותם עם גלגלת, והוא היה מכין מהם ריבה. המקום היה מלא חיים ותמיד היו שם כלבים, יונים פצועות וחתולים משוטטים שאספתי ברחוב. היה לי חדר עם כוננית לבנה, שולחן כתיבה, מחשב, מיטה וגינת תבלינים מתחת לחלון. עד היום אני זוכרת את ריח הנענע שהתפשט באוויר אחרי הגשם".

לבד על המדרכה

בצהרי יום שישי, 27 באוקטובר 2000, יצאה ליאן משערי בית הספר היסודי גורדון והופתעה לגלות כי רכבו של אביה אינו ממתין במקום הקבוע. כשהילקוט הסגול על גבה, היא נותרה נטועה על המדרכה גם כאשר הרוח הקרה וזרזיף הגשם הטורדני טפחו על פניה. לאחר כחצי שעה הבחינה שנותרה לבדה.

"זה היה מוזר, אבא אף פעם לא איחר", נשנק קולה. "הוא תמיד התמקח עם אמא על הזמן שלו איתי ולא הסכים לוותר אפילו על דקה. בשלב מסוים ממש פחדתי, כי גם מאבטח בית הספר הלך הביתה. התחבטתי המון זמן אם לגשת לטלפון הציבורי ליד הכיתות, משום שחששתי שאבא יגיע ולא ימצא אותי. אחרי כמעט שעתיים של המתנה נשברתי והתקשרתי אליו. עברתי מיד למענה קולי והשארתי לו הודעות היסטריות. אחר כך השארתי הודעות גם בבית של אמא. לבסוף הלכתי לבית של חברה מהכיתה והגעתי אליה כשכולי רטובה מהגשם".

טלי המבוהלת הגיעה לאסוף את ליאן. במקביל ניסתה לתפוס את בעלה לשעבר, והייתה בטוחה שהוא מעורב בתאונת דרכים. "התקשרתי לבתי חולים, אבל השם של נתן לא הופיע בשום מקום", משחזרת טלי. "שלחתי אליו חברים, אבל הבית היה ריק והדלת נעולה. הגעתי לשם גם בעצמי, קראתי לו מבחוץ, אבל שמעתי רק שקט".

התקשרת למשטרה?
"כשראיתי שנתן לא עונה גם בשבת, הלכתי למשטרת כפר סבא. בהתחלה חשבו שאני רוצה להתלונן על כך שהוא לא לקח את הילדה והתייחסו אלי כמו לגרושה משוגעת וקנאית. הגישה הראשונית שלהם הייתה שהוא לקח את נדיה לטיול ופשוט לא טרח להודיע, אבל ידעתי מיד שמשהו רע קרה. נתן לא היה מפספס אפילו שנייה עם ליאן".

היו סימנים מקדימים שיכולים לספק רמז לתעלומה?

טלי: "כשלושה שבועות לפני שהוא נעלם, נתן התעקש לבוא לישון אצלי. סירבתי. חשבתי שהוא רוצה לנסות לחזור אלי. נתן נראה כאילו פחד ממשהו, ואמרתי לו ללכת לטפל בחרדות שלו. היום אני יודעת שהוא ברח ממשהו או ממישהו".

ליאן: "אבא תמיד אמר לי שאם יקרה לו משהו, אז אזכור שיש לי את אמא והמשפחה שלה".

המשטרה הגיעה לחפש את פריימן ונדיה כשבוע לאחר ההיעלמות. מראה הבית מבפנים העצים את התעלומה. על הגז עמד עדיין סיר עם אוכל, ובכיור הונחו כוסות וצלחות עם שאריות מזון. על השולחן נמצאו ארנקו של פריימן, המכשירים הסלולריים שלו וכן תעודות הזהות שלו ושל נדיה. בגדי השניים היו מסודרים בארונות ונראה היה כאילו נאלצו לעזוב בחופזה. בחצר נותרו הכלבים כשהם מורעבים ומותשים, לא רחוק מהם העלו אבק האופנוע, הטנדר והלנצ'יה הישנה.

"אחרי שבעה ימים של גשם כבר לא היה מה למצוא", אומרת ליאן במרירות. "גם אם מישהו תפס את אבא ונדיה וגרר אותם לפרדס, לא היו לכך סימנים. אפילו כלב הגישוש שהביאה המשטרה לא מצא עקבות".

בין צרפת לקלקיליה

חקירת ההיעדרות התנהלה בתחילה במשטרת כפר סבא. השוטרים בדקו שמועות שלפיהן פריימן ונדיה ברחו מהארץ ונראו בצרפת. אחרי כן נחקרו תושבים מקלקיליה. רק לאחר כחודש התברר כי פריימן התקשר למשטרה ימים ספורים לפני ההיעלמות ודיווח כי הוא רואה שני גברים הנאבקים באדם שלישי וגוררים אותו בכוח לתוך הפרדס. שוטרי סיור שהגיעו למקום איתרו סימני גרירה על הקרקע, אולם לא מצאו ראיה אחרת לפשע. מהרגע שעלה החשד כי נתן ונדיה נרצחו על ידי עבריינים מקומיים, הועבר התיק למרחב שרון, לידיו של קצין אגף החקירות והמודיעין לשעבר, נצ"מ בדימוס אבי מנצור.

"אני זוכר את התיק כמו אתמול", אומר מנצור, היום עו"ד המתמחה בפלילים. "מודיע אחד טען בתחילה שפריימן ונדיה קבורים בפרדס, אבל לא מצאנו דבר. אחר כך הגיע מידע ששניהם נטמנו בקבר מאולתר בבית הקברות בכפר סבא, ואפילו סיפקו לנו מיקום מדויק. הגענו לשם כצוות נרחב המלווה בכלבים, וכשלא מצאנו שום קבר כזה הוריתי לבדוק את כל המצבות כדי לאתר סימני חפירה טרייה. גם החיפוש הזה נגמר בכלום".

מה היו ההשערות של המשטרה באותם ימים?
"חשדנו בגורמים עברייניים שניסו להשתלט על הקרקע שעליה הייתה ממוקמת בריכת המים, או שהיה להם חשבון פתוח עם פריימן. כל טיפ שהגיע נבחן. מבחינתי, מדובר בפצע שלא הגליד ועד היום זה מטריד אותי. אני יכול רק לתאר כיצד מרגישות המשפחות שלא יודעות את האמת כבר 16 שנים. אין לי ספק שההיעלמות של פריימן ונדיה לא נעשתה מרצונם, ואני מעריך שהם נרצחו".

בעוד המשטרה חוקרת את הפרשה, סבלה ליאן ממשבר עמוק. במשך חודשיים סירבה ללכת לבית הספר ולא הפסיקה לבכות. כשהתרצתה, נתקלה בתגובות קשות מצד התלמידים בכיתה.

"התברר כי ערב קודם דיברו על ההיעדרות בתוכנית 'בשידור חוקר' ואני לא ידעתי", שוב נשנק קולה. "הילדים אמרו שראו את אבא שלי בטלוויזיה. שמחתי ואמרתי ‘ידעתי שהוא יחזור אלי', אבל אז קראו לי מפגרת משום שבתוכנית אמרו שהוא עזב אותי. הייתי בהלם. ברחתי בוכה מבית הספר ולא חזרתי שבוע. בעיני התלמידים מכיתה ב' הייתי הילדה שננטשה. קשה לי לשחזר את התקופה כי הייתי בבלקאאוט. אני רק זוכרת שאמא הייתה בבית של אבא והביאה משם את הכומתה ואות הלוחם של אבא מתקופת הצבא. עד היום הם אצלי".

כילדה, מה סיפרו לך על אביך?

"אמא לא הסתירה את האמת והדגישה שאבא לא עזב אותי".

מתי הפנמת שהוא כנראה לא יחזור יותר?

"כחצי שנה אחרי ההיעלמות, כשחגגתי יום הולדת 8. אמא הזמינה את כל החברים והמשפחה וארגנה קוסם. לא היה לי ספק שאבא יפתיע אותי עם מתנה. כשהזמן עבר והוא לא הגיע, יצאתי לבד מהמסיבה והתיישבתי על הברזלים שמול הבית, במקום שבו נהג לאסוף אותי. חיכיתי כמה דקות עד שמישהו מהמשפחה החזיר אותי למסיבה. לא ויתרתי ויצאתי החוצה שוב. כשהאירוע הסתיים הבנתי שאבא לא יחזור יותר".

לאורך השנים קיבלת מידע כלשהו לגביו?

"כשהייתי בת 11 התקשר שוטר מהצפון וחיפש את אמא. כשאמרתי שהיא לא בבית, הוא אפילו לא התעניין בת כמה אני ושאל אם אבא היה גבוה, שזוף ועם קעקוע על הכתף. הלב שלי דפק בטירוף ועניתי בחיוב. הייתי בטוחה שמצאו אותו. כשהשוטר שאל אם הקעקוע הוא של דולפין, קפאתי במקום. כגודל הציפיות כך הייתה הנפילה. לאבא היה קעקוע של פרפר צהוב עם פסים שחורים. השוטר אמר שכנראה נפלה טעות וסגר את הטלפון. בכיתי במשך שעות. זו הייתה שיחה טראומטית".

לפתוח את הפצעים

ליאן מכלין החליטה להתמודד עם היעלמותו של אביה בדרכה הייחודית. עם סיום לימודיה במגמת תקשורת בתיכון כצנלסון, הכינה סרט על חייו, והתסריט זכה במקום השלישי בתחרות תיכונים ארצית. זו הייתה הפעם הראשונה שנכנסה אל המבנה שהיווה עבורה מקום מגורים. "בכל יום הגעתי לתיכון וראיתי את משושה הבטון מרחוק, כמו אנדרטה להיעלמות של אבא", היא אומרת בלחש. "רעדתי כשהגעתי שוב למקום שהיה מוזנח. הסרט פתח מחדש את כל הפצעים".

השבוע, לאחר הפצרות רבות, הסכימה ליאן לחזור בפעם השנייה אל בריכת המים. כיום השטח מסביב חרוש ואין כל זכר לפרדס. הקרקע צחיחה, עץ התות כפוף ורק שיחי הבוגנוויליה גדלו פרא וחסמו את הדרך אל דלת הכניסה. לצד הפרחים הוורדרדים נמצאו דלתות ארונות המטבח הלבנות, שנותרו שלמות בדרך נס. ליאן דילגה לתוך המבנה דרך הפתח ששימש בעבר כחלון חדר השינה שלה, ובחנה את המרצפות השבורות וכתובות הגרפיטי. "זה נראה כמו זולה של נרקומנים", פלטה. "פעם היו תלויים כאן רמקולים גדולים".

לרגע ננעצו עיניה במשפחה המטיילת בחוץ עם הכלב, ונראה כי זיכרונותיה לוקחים אותה למחוזות אחרים.

את חולמת על אביך?

"יש לי חיזיון שחוזר על עצמו מאז גיל 15, בכל פעם שתאריך ההיעלמות או של יום ההולדת שלו מתקרבים", זולגות הדמעות מעיניה של ליאן. “בחלום אני שוב ילדה בת 7, ששוכבת ליד אבא ומשחקת עם הוורידים הבולטים שלו ביד. פתאום הוורידים נעלמים ואבא אומר לי 'ליאן אני מת. אדם מת לא צריך ורידים'. בתגובה אני צועקת ובוכה שהוא לא מת. ואז פתאום אני עומדת מחוץ לבית, ליד הפרדס, ואבא אומר שאני לא זוכרת אותו ונעלם בין העצים".

מכיוון שכך, מדוע לא נשארת פריימן ובחרת לאמץ את שם משפחתה של אמך?

"המשפחה של אמא היא זו שתמכה בי כל השנים והצעד הוא ביטוי להערכה. מצאתי דרך ביניים שהייתה מקובלת גם על אבא, והוספתי לשמי את השם של אמו, אנה. כשנולדתי אבא מאוד רצה שכך יקראו לי, ומילאתי אחר בקשתו".

לאחר שנים שבהן הסתירה את דבר היעדרותו של אביה, הצטרפה ליאן ל"בלעדיהם", שהוקמה על ידי ורדה ושוקי מיניביצקי, הוריו של דניאל הנעדר זה שנתיים. גם הוריה של נדיה, סימון וסוזן לאופר, חברים בעמותה והם מצטרפים לקריאתה של ליאן ממקום מושבם בארצות הברית. גם הם אינם מבקשים נקמה אלא רק מידע שיוביל למציאת גופתה של בתם.

לעזרת שתי המשפחות נרתמו חוקרים פרטיים המסייעים לעמותה, גיל שמואלי ושאול רוזנבלט מ"פוקוס ייעוץ ביטחון וחקירות" מהרצליה. הם תרים כעת אחר האנשים האחרונים שראו את פריימן ונדיה בחיים, ובעיקר שואפים להותיר את תיק החקירה במודעות.

"לי ניתנה תמיכה נפשית מדהימה מצד מחלקות הרווחה והחינוך בעיריית כפר סבא, דבר שלא כל ילדי הנעדרים זוכים לו", מדגישה ליאן. "חשוב מאוד שנילחם על חקיקה והכרה במשפחות נעדרים שאינם חיילים, וכן בילדיהם. עמותה פרטית לבדה לא תוכל לשרוד זמן רב ללא תמיכה ממשלתית. המדינה חייבת להתייחס גם לזמן ההיעדרות ולקבוע קריטריונים להכרזה על מותו של נעדר, כי אי אפשר להשאיר משפחות שלמות בחוסר ודאות לאורך שנים".

עמותת "בלעדיהם"

"בלעדיהם", שהוקמה לפני כשנה במטרה להעניק תמיכה נפשית לכ–550 משפחות של נעדרים, נמצאת כיום על פרשת דרכים. במשך שנה הרימה משפחת מיניביצקי את הפרויקט שיזמה, צירפה לעמותה עשרות משפחות של נעדרים והעלתה את הנושא למודעות הציבור. רק בדבר אחד מתקשה המשפחה: גיוס כספים שישמשו לתמיכה בבני המשפחות ויממנו חקירות עצמאיות.

"אני פונה לציבור בבקשה לסייע להמשך פעילותה של העמותה כדי שתוכל לתמוך באלה המתמודדים לבדם עם האובדן", אומר שוקי מיניביצקי. "המדינה אינה ערוכה לטיפול באזרחים נעדרים, וחסרות הגדרות רבות בחוק הנוגעות למוסדות כגון ביטוח לאומי, מס הכנסה וחשבונות בנק. אנו מקדמים את הנושא עד כמה שאפשר בעזרתו של ח"כ איל בן ראובן, ובקרוב ניפגש גם עם המפכ"ל רוני אלשיך. עם זאת, המשך קיומה של העמותה תלוי רבות במימונה".

תרומות לעמותת "בלעדיהם" ניתן להעביר לחשבון 556127 בסניף 532 של בנק הפועלים.