"סתיו הייתה ילדה של אבא, כמו שאומרים. היא אהבה טבע, בעלי חיים, לטייל. ילדה עם ביטחון. אני בטוח בעשר אצבעות שהילדה הזו הייתה מצליחה בכל דבר שהייתה עושה. היא הייתה מאוד פיקחית, הייתה מסתדרת בכל מקום, גם אם הייתי שם אותה במדבר", כך מספר רס"ר יוסי פרטוש, שאיבד לפני כשנה את בתו סתיו, בת 19, בתאונת דרכים קשה. "הייתי מדבר עם סתיו דרך העיניים. היא הייתה מקשיבה לי, תמיד מכבדת את מה שאני מבקש ואומר.
היא הייתה מתייעצת איתי, הייתה שואלת אותי הרבה דברים, איך להתמודד עם דברים מסוימים שהיו לה קשיים בהם. תמיד הייתי שם בשבילה. סתיו הייתה מחוברת אלי מילדות".
התאונה אירעה בצהרי יום חמישי, 26 בנובמבר 2015, כאשר אוטובוס ממוגן ירי, שהיה מלא בחיילים, התהפך בכביש 458, סמוך ליישוב כוכב השחר שבבנימין. מותה של רב"ט פרטוש ממעלה אדומים, ששירתה בחיל האוויר, נקבע במקום. נהג האוטובוס ו־40 חיילים נוספים נפצעו. מכיוון שהיה מדובר באוטובוס ממוגן ירי, לא היה אפשר לפרוץ אליו במהירות או לנפץ את השמשות, ולכן פעולות החילוץ היו קשות ודרשו כלים מיוחדים. מחקירת המשטרה עלה כי נהג האוטובוס נהג במהירות שעולה על המותר. נגד הנהג הוגש כתב אישום בגין גרימת מוות ברשלנות, נהיגה בחוסר זהירות וברשלנות, נהיגה במהירות שלא בהתאם לתנאי הדרך וגרימת נזק לאדם ולרכוש.
פרטוש, לוחם אש זה 27 שנים, שעובד בתחנת גבעת מרדכי בירושלים, שמע במקרה על תאונת האוטובוס שבה נהרגה בתו, ומיד התקשר לחבריו מתחנת כיבוי האש כדי לקבל פרטים על המצב ולהגיד להם שבתו נמצאת שם. "התקשרתי לכבאים כדי שיגידו לי לאן מפנים את הפצועים", הוא מספר כעת. "עברו חמש־שש דקות, ואף אחד מהחברים שלי, הכבאים, לא התקשר. הבנתי שמשהו לא בסדר. הנעתי את האוטו ונסעתי למקום. כשהגעתי, כמובן שלא נתנו לי להתקרב. ראיתי את הפרצופים של הכבאים, של החברים שהכירו את הילדה, היא גדלה פה. הילדים שלי היו באים לבקר אותי בשבתות וחגים, וכשראיתי את הפרצופים שלהם, התמונה הייתה מאוד ברורה".
"בחירוף נפש"
לאחר מותה הכואב של בתו, החליט פרטוש לשוב מיד לעבודה. "ביום שבו קמתי מהשבעה - נכנסתי למשמרת", הוא אומר כעת. "לא היה לי זמן להתחיל לשקוע, הייתי חייב לחזור לשגרה. זה בור עמוק שנשאר ומנסים לחיות איתו. אני משתדל להעסיק את עצמי בעבודה כדי לא להיכנס למפולות או להיכנס למחשבות כאלה ואחרות".
בגל השריפות שפקד את הארץ בשבוע שעבר, פרטוש גויס כמו כל לוחמי האש. בשבת האחרונה, שבה צוין יום השנה למותה של סתיו, הוא בכלל לא היה אמור לעבוד. "לא תכננתי להיות בעבודה, זו לא הייתה המשמרת שלי, אבל החלטתי להישאר כי זו ההתמודדות האישית שלי", הוא מספר כעת. "כדי לא לשקוע במחשבות ביום כזה קשה העדפתי להישאר בעבודה. הלכתי משריפה לשריפה, ממשימה למשימה. השתדלתי להרחיק את עצמי כדי לא לשקוע ביום הארור שעבר עלי בתאריך הזה בשנה שעברה".
פרטוש נאבק בשריפות שפרצו בהרי ירושלים ולחם נגד הלהבות שאיימו לכלות את בתי מושב בית מאיר. "זה היה לרוץ ממקום למקום כי הרוח תעתעה בנו נון־סטופ", הוא מספר. "גם באסון הכרמל לחמתי שלושה ימים. שם היו קירות של אש, ופה הרוח שיחקה בנו והתישה את הכבאים. הכבאים עבדו בחירוף נפש. הילדים לא ראו את האבות שלהם כמה ימים, אז המשפחות הגיעו בשבת לבקר את הכבאים בחפ"ק שהקימו בנווה אילן. הגיעו גם אזרחים מכל הארץ והביאו אוכל, מכתבים שילדים כתבו לכבאים. זה עם ישראל. כשאתה במלחמה, כולם פה".
שינוי תפיסה
מלבד סתיו, לפרטוש שני ילדים נוספים: ליאל, התאום של סתיו, ואורי. "הייתי בקשר עם הילדים ביום השנה למותה, דיברתי איתם במשך כל היום", הוא מספר כעת. "כל אחד עם ההתמודדות האישית שלו, מנסים לחבק אחד את השני. אנחנו מדברים על הדברים ומשתפים. גם עכשיו, ביום השנה, דיברנו ושיתפנו, אבל הילדים עדיין צריכים להתחזק. לא תכננו לעשות משהו ליום השנה, כולנו זוכרים את התאריך, אז כל אחד לוקח את זה למקום הפנימי שלו ומשתדלים להיות חזקים עם כל הקושי. ביום כזה ארור לא רציתי ליפול, אז באתי לעבודה, זה המקום היחיד שנותן לי תמיכה. יש לי פה משפחה נפלאה. בלי משפחת הכבאים לא יודע איך הייתי מתמודד עם המצב. זה לא מובן מאליו. את כל העזרה והתמיכה אני מקבל מפה, הם לא מרפים ממני ביום ובלילה".
איך אתה מצליח לחזור לחלץ לכודים בתאונות דרכים?
"בעקבות מה שקרה לי עם הילדה שלי, אני מקפיד להיות בכל תאונת דרכים. זה חלק מההתמודדות - ללכת, לראות ולהתמודד. עשיתי דברים בעבר, חילצתי הרבה אנשים, הרבה שרופים, הרבה לכודים. אני מתפקד במשמרות, יוצא גם לשריפות, אבל יותר לתאונות דרכים. אני לא מרפה מזה, אני עולה לכל תאונת דרכים שיש, אני נמצא בכל תאונה בירושלים".
לפני כשבועיים נערך ערב הנצחה לסתיו בהיכל התרבות במעלה אדומים. "כולם נרתמו לערב הזה, ואנשים שם התפרקו", מספר פרטוש. "סיפרו את הסיפור שלה, והיה ערב מרגש מאוד".
איך ממשיכים הלאה?
"לא קמים מזה. יש שינוי בחיים, בתפיסה. אחרי המקרה הזה קיבלתי תובנות אחרות בחיים, למשל קח את כל מה שיש לך באותה שנייה, אל תחשוב הרבה כי החיים קצרים. אני לא נותן לעצמי לשקוע. החיים נמשכים עם כל הכאב והבור הגדול בלב. זה דבר שאני לא מאחל אותו לאף אחד. לקבור ילד זה ממש לא כמו לקבור אמא, אבא או אח. זו לא אותה הליגה, ואני לא מאחל את זה לאף אחד".