סיפורם המרגש של האחים צימר: "אם המצב היה הפוך, גם אני הייתי רוצה אותו לידי"

יום ההולדת ה־20 של התאומים לבית צימר, מאורו ופקונדו, היה שמח. אורחים רבים הגיעו לבית בנהריה, עשו מנגל כמיטב המסורת הדרום־אמריקאית וסיימו במתן מתנות. עבור האחים יום ההולדת הזה לא היה רק ציון דרך, אלא אירוע כלל לא מובן מאליו.
 

“בעבר הרופאים אמרו שאחי לא יחזיק מעמד עד לגיל 20, והנה שנינו חגגנו”, סיפר מאורו. “לפני חודשיים היו לי חששות לגביו, והם כל הזמן קיימים. הוא הרגיש לא טוב, סבל מדלקת ריאות, והזכירו אז להורי את הסכנה, אבל אני מאמין שהוא יהיה איתנו עד שירצה בעצמו להפסיק להילחם”.

אם תחלפו ליד האחים צימר ברחוב, ספק אם תבחינו שמדובר בתאומים שיצאו מרחם אמם בהפרש של דקות ספורות בלבד. בעוד מאורו משרת כסמל בחיל התותחנים, פקונדו סובל ממחלת ניוון שרירים, שהתווספו אליה עם השנים שלל בעיות, והיום הוא מונשם 24 שעות ביממה וכבר אינו מסוגל לדבר.

“כשהיינו קטנים פקונדו הלך, דיבר ואכל”, מאורו נזכר. “כשעלינו לארץ הוא עבר ניתוח ברגליו, ובמשך חצי שנה היה בגבס. הוא כבר לא חזר ללכת. שנה עברה והוא סבל מקריש דם בעורק הראשי. מאז מצבו רק הלך והידרדר”.

מאורו ופקונדו נולדו במונטווידאו, בירת אורוגוואי ב־21 בנובמבר 1996 לנורה ופליקס. לשניים שני אחים גדולים, דייגו ומתיאס. “כבר בזמן ההריון אמרו לאמי שאחד העוברים נפגע, והוא לא יהיה ילד בריא”, מספר מאורו. “לא כל כך ידעו מה זה, כי הרפואה באורוגוואי לא מפותחת כמו כאן. הציעו לאמי לבצע הפלה, והיא לא הסכימה, כי פירוש הדבר היה לאבד גם אותי. כמו שאני מכיר אותה, אפילו אם זה היה רק אחי, היא לא הייתה מוותרת”.

המצב הכלכלי באורוגוואי היה קשה באותם ימים, והפשע חגג ברחובות. זה היה דווקא האח הגדול, דייגו, ששמע על אפשרות העלייה לישראל והחל לשכנע את בני משפחתו לעלות ארצה. למשפחת צימר לא היו אז קרובים בארץ, אבל בעקבות המצב הכלכלי הרעוע והתקווה לקבל טיפול רפואי טוב יותר עבור פקונדו, החליטו לעשות את הצעד הדרמטי. “אם היינו נשארים באורוגוואי, רוב הסיכויים שפקונדו לא היה איתנו עכשיו”, מאורו משוכנע. “עלינו בלי כלום. שמיכות, כמה בגדים וסירים בשביל לבשל”.

המשפחה התמקמה בנהריה. מאורו זוכר ילדות לא קלה. אחיו הגדול דייגו היגר להולנד, אחיו מתיאס עזב את הבית. אביו יצא מדי יום למשמרות ארוכות במפעל, ואילו אמו ואחיו פקונדו בילו את רוב ימיהם בבתי חולים ובאשפוזים ארוכים. “הייתה לי ילדות עם נפילות פה ושם, אבל לא משהו רציני”, מתאר מאורו. “בחרתי בסוף בדרך הקשה, כי זה מה שלימדו אותי בבית. להתמודד עם מה שיש. הייתי חוזר מבית הספר, מכין לעצמי אוכל ויוצא לעבוד כדי לעזור לפרנס. מגיל 14 עבדתי בשיפוצים לצד הלימודים”.

“אמא עד היום מתחרטת ומנסה לפצות אותי על הזמן שלא היינו ביחד, ואני לא רוצה בכלל שתדבר על זה. תמיד האמנתי שאחי צריך אותה יותר ממני. אהבה לא הייתה חסרה לי. את הפינוקים קיבלתי כילד באורוגוואי”.

בילדותו הצטרף מאורו לתנועת הנוער העובד והלומד, ולאחר מכן החליט להתגייס ולשרת כחייל קרבי. למרות רצונו להגיע הכי רחוק שאפשר ולשרת בסיירת מובחרת, הוא ידע שעליו להתחשב במצב המסובך בבית. הוריו לא כל כך התלהבו מגיוסו, בעיקר על רקע העובדה שבשנות ה־80 שלט באורוגוואי הרודן גרגוריו אלברז, שהנהיג חונטה צבאית ונידון ב־2009 ל־25 שנות מאסר בגין רציחתם של 37 פעילים פוליטיים. “בהתחלה היה להם קשה עם ה’מורעלות’ שלי, ואחרי זה הם השלימו”, מאורו מספר. “ידעו שהם לא יכולים לעכב אותי. רציתי להיות לוחם, סופר־לוחם. הסברתי להם שאני לא אשאיר אותם לבד ושאמצא איך לחלק את הזמן בין הצבא לבית”.

כבר בתנועת הנוער הסבירו למאורו על האפשרות לשיפור תנאי השירות שלו ולשלב בין שירות קרבי לקרבה לבית. בחיל תותחנים הבטיחו למאורו שילכו לקראתו ככל האפשר. “אני לא נשאר שבתות בצבא”, הוא מספר. “אני יוצא הביתה בימי חמישי גם כדי לעבוד וגם כדי לעזור בבית. באימונים או במקרי חירום, כשאנחנו נאלצים להפקיד את הניידים, אני משאיר את המספר של הקצין לכל מקרה. אני צריך להיות זמין 24/7. בהתחלה פתחו עלי עיניים שאני יוצא כל סוף שבוע, אבל אף אחד לא ידע שאני לא הולך לבלות. הרבה פעמים הרגשתי שהמנוחה שלי היא דווקא בבסיס”.

בזמן הכשרתו הצבאית מאורו היה יוצא הביתה בימי חמישי, ובצהריים כבר התייצב במוסך לעבודות שחורות. היום, בסופי שבוע, הוא משמש כברמן ובימי ראשון חוזר לבסיס. “הרבה פעמים קראו לי הביתה כדי שאעזור”, מאורו מספר. “למשל, כשאחי התאשפז או כשהמצב הכלכלי חנק. אחי על כיסא גלגלים, הרכב שלנו הוא עם מעלית, ונוצרה בעיה שנותרנו בלי אוטו. אמי ואחי נשארו בבית במשך שלושה חודשים. אז לקחתי חופשה מיוחדת, הלכתי לביטוח הלאומי וסידרתי”.

“השירות נותן לי אוויר לנשימה. החבר’ה פה עוזרים. כשהייתי צריך הם תרמו, ולא רק עזרה חומרית, אלא גם נפשית. הזמן עובר בכיף. יש חוויות, אני מכיר אנשים ושומע סיפורים על בעיות של אחרים, ואלה כבר לא רק הבעיות שלי. מתברר שלכל אחד יש חבילה משלו”.

חבריו של מאורו כבר מכירים את פקונדו. “כשסיפרתי לחברים על אחי, או כשהם ראו אותו לראשונה, התגובה הראשונית הייתה ‘איזה מסכן’”, מאורו נזכר. “אז קודם כל פקונדו לא מסכן. הוא אוהב את החיים, מאושר. נכון שיש לו מוגבלויות, אבל הוא עדיין לא מסכן”.
 

העובדה שהוא ופקונדו אחים תאומים הופכת את הקשר בין השניים להדוק יותר. גם במלחמת לבנון השנייה, כשנפלו טילים באזור הצפון והוריו של מאורו ביקשו שיצטרף לאחיו שגר בהולנד, הוא סירב בתוקף אפילו שהיה אז רק בן תשע.

“בחיים לא הייתי עוזב אותם”, הוא משוכנע. “לא היה לנו ממ”ד, ובגלל המכשור הרפואי של אחי לא ברחנו לשום מקום. אמרנו שמה שצריך לקרות - יקרה. נפל טיל בגינה הסמוכה, ובמקרה אחר הייתה שריפה ליד בלוני הגז. היו לא מעט מקרים שאתה אומר שלא רק אני ואמי שומרים על אחי, אלא יש, כנראה, גם איזה מלאך שמשגיח”.

מאורו נזכר בסיפור מהטירונות שממחיש את הקשר החזק שלו לפקונדו. “הייתי בלי הנייד, ופתאום הרגשתי צורך לבכות, ואני לא אחד שבוכה”, הוא מספר. “עברתי הרבה בחיים ולא נשארו לי דמעות. פתאום לא הבנתי למה הבטן כואבת והעיניים לא מפסיקות לדמוע. אחד המפקדים שם לב ושאל ‘מה קרה?’. סיפרתי שאין לי מושג, אבל אני לא יכול להפסיק. ביקשתי להתקשר הביתה כדי לראות שהכל בסדר. בבית סיפרו שאחי אושפז. הרגשתי. גם הוא מרגיש הרבה דברים, וגם אם לא הייתי מרגיש, אני תמיד יודע שהמצב היה יכול להיות הפוך. זה אני שהייתי יכול לשבת על כיסא הגלגלים, וכמו שאני איתו, הייתי רוצה שהוא יהיה איתי”.

“הוא לא יכול לדבר, אבל אחרי כל כך הרבה שנים אנחנו מבינים את תנועות השפתיים, ואם הוא ממש רוצה ומתאמץ - יוצא איזה קול. הוא מבין שאני בצבא, והוא יודע שהוא עצמו לא רוצה להיות שם. אמא שלי לפעמים אומרת: ‘נו, מתי תתגייס?’ והוא עונה ‘אף פעם’. בראשון בבוקר הוא אומר לי ‘שמור על עצמך’, ובאמצע השבוע אמא שולחת לי בווטסאפ שהוא מוסר ‘מתי תגיע?’ ‘נשיקות’”.

בימים אלה מסיים מאורו מחצית משירותו הצבאי. כשישתחרר, הוא שוקל ללמוד תיאטרון, אבל בגלל המצב בבית הוא לא עסוק בתכנונים ארוכי טווח. “מה שמתכננים בדרך כלל לא יוצא”, הוא צוחק. “יש הרבה דברים שאני רוצה לעשות, אבל אני חייב להיות ריאלי, וכנראה אצטרך להתפשר. עם מה שיהיה, אני אסתדר”.

כיום מאורו מחזיק קו באוגדת יהודה ושומרון עם חבריו לתותחנים. לדבריו, עבורו הימים האלה הם ניקוי ראש. בעמדה הוא לא חושב על מה צריך לתקן בבית ואת מי צריך להביא לטיפול. אלה השעות היחידות שהראש שלו פנוי לעצמו. “בבית הגיבור הוא אחי”, מאורו מסביר. “הוא סובל ולא מתלונן על שום ניתוח או זריקה. לא מוציא הגה. פה אני הגיבור, וכשאני חוזר הביתה - הגבורה איכשהו מתחלקת בינינו, ויש מקום גם בשבילי”.