למרות עלייה חדה בשיעור האקדמאים, יותר ממחצית העניים: חרדים וערבים

הדוח השנתי של מרכז טאוב המתפרסם היום (רביעי) מציג תמונת מצב חברתית־כלכלית של ישראל 2016 ביחס למדינות אחרות ובהשוואה לעבר. הדוח מרכז מחקרים בתחומי התעסוקה, הצמיחה במשק, החינוך, הבריאות, הרווחה וההוצאות ציבוריות. הדוח מצביע על הידלדלותם של מקורות צמיחה ועל עלייה בחשיבותה של מדיניות אקטיבית מעודדת צמיחה, הכוללת הכשרות מקצועיות והשקעות בתשתית. בעוד במשך שנים צמח התוצר לנפש ב-2% עד 2.5% בשנה, בשנים 2012־2016 הואט הקצב לגידול שנתי ממוצע של כ־1% – גידול אטי ביחס למדינות מפותחות אחרות שהתוצר לנפש בהן דומה לזה של ישראל.

מהדוח עולה כי מרכיב הצמיחה המשמעותי ביותר בעשור האחרון הוא הגידול המתמשך בהיקפי התעסוקה. לצד זאת מצביע הדוח על מגמת ירידה בתרומת ההון האנושי לצמיחה ועל האטה בהשקעות במלאי ההון הפיזי לעובד.

ירידה נרשמה גם בפריון הכולל, מגמה הנמשכת מאז שנת 2012. חלקה של האוכלוסייה בגילי העבודה העיקריים (25־64) נמצא במגמת ירידה, והמגמה צפויה להתעצם בשנים הקרובות, עם הגעתם של בני דור הבייבי־בום לגיל פרישה.

נוסף לכך, עליית משקלן של אוכלוסיות ששיעורי התעסוקה שלהן נמוכים יחסית ושהשכלתן מעטה או אינה רלוונטית לשוק העבודה צפויה אף היא להעיב על צמיחת המשק.

לצד האפליה בשוק העבודה, הדוח מציף שוב את בעיות היסוד שאינן מטופלות בידי המדינה בבסיס פערי השכר בין גברים לנשים. החוקרת הדס פוקס מוצאת במחקרה כי ההבדלים בהיקף שעות העבודה אחראים ל־57% מפערי השכר בין גברים לנשים (בשנים 2010־2011).

ההוצאה הציבורית על תעסוקה אינה עולה באופן ניכר לאורך השנים

עוד מודגש בדוח כי ההוצאה הציבורית על תעסוקה (מערך שירות התעסוקה, הכשרות מקצועיות, תוכניות לשילוב אוכלוסיות מיוחדות בשוק העבודה ועוד) קטנה יחסית ואינה עולה באופן ניכר לאורך השנים. לפי הדוח, התקציב המוקצה לשירותי רווחה נשאר קבוע לאורך שנים ועומד על כחמישית מסך ההוצאה הממשלתית. יחד עם זאת, תקציב משרד השיכון ירד בין שנת 2000 ל־2015 ב־70%. הירידה העיקרית נרשמה בסעיף הסיוע למשכנתאות (96%). זאת ועוד, ב־17 השנים האחרונות מלאי הדירות הציבוריות הצטמצם ב־40%. נכון לשנת 2016 - 3,000 איש ממתינים לדיור ציבורי.

הזדקנות האוכלוסייה אף היא נותנת אותותיה בתקציב הרווחה. מחצית מקצבאות הביטוח הלאומי מיועדות לקשישים. חלק זה של ההוצאה עמד בתחילת שנות האלפיים על כ־40%. כשנתיים לאחר הגשת המלצות ועדת אלאלוף למלחמה בעוני, הדוח קובע כי רק מחצית מהמלצות הוועדה יושמו באופן חלקי או מלא. המטרה העיקרית של ההמלצות – צמצום היקף העוני במחצית בתוך עשר שנים – לא תוכל להתממש. עלויות יישום ההמלצות הוערכו ב־7.4 מיליארד שקלים לשנה, אולם בפועל הקציבה הממשלה ליישומן עד היום 1.9 מיליארד שקלים בלבד. נוסף לכך לא יושמו שתי המלצות מרכזיות של הוועדה – הגדלת קצבת הבטחת הכנסה בצורה ניכרת וריכוז הפעולות להתמודדות עם עוני בידי גוף מרכזי.

נתון מעניין נוסף נוגע להרכבה של האוכלוסייה הענייה. בעוד הנתונים מראים כי שיעור העוני בקרב גילי העבודה לא השתנה בין השנים 2002 ל־2014, הרי שהרכבו השתנה. 54% מכלל האוכלוסייה הענייה בקרב גילי העבודה בישראל הנם מקרב משקי הבית החרדים והערבים - עלייה של 10% משנת 2002. עלייה זו חורגת משיעור הגידול של אוכלוסייה זו.

בשנים 2000-2016 עלה תקציבו הנומינלי של משרד החינוך ב-142%, ותקציבו הריאלי ב־86%. בין 2005 ל-2012 עלתה ההוצאה הכללית על החינוך וההוצאה לתלמיד בקצב מהיר יותר מב־OECD. מרבית התקציב הנוסף הוקדש לגני ילדים (שתקציבם עלה ב־38%), לבתי ספר יסודיים ולחינוך מיוחד (שתקציב כל אחד מהם עלה בכ־20%). בעשור האחרון, במקביל לשינויים במערכת החינוך, נרשמה עלייה בהישגים במבחני מיצ”ב בכיתות ה’ ו־ח’. כמו כן, היה שיפור של ממש בציונים – אם כי שינוי זה לא לווה בשיפור מקביל – בדירוג של ישראל במבחנים בינלאומיים כמו TIMSS ,PIRL-PISA. שיעור התלמידים הלומדים והניגשים לבחינת הבגרות עלה, ושיעור הזכאים לתעודת בגרות מכלל שכבת הגיל עלה מ־%46 ב־2006 ל־%56 ב־2015.

איתן רגב, חוקר במרכז טאוב, בדק את האתגרים בשילוב חרדים בלימודים אקדמיים ומצא כי בשנים 2008-2014 מספר הנרשמים החרדים החדשים למוסדות לימוד אקדמיים עלה כמעט פי שלושה, עם יתרון לנשים: מ־1,122 ל־3,227. מספר בוגרי התואר החרדים ב־2014 היה כ־1,600 נשים ו־450 גברים, לעומת 650 נשים ו־200 גברים בלבד ב־2012. נוסף לכך, 53% מכלל הסטודנטים החרדים ב־2014 התקבלו ללימודים ללא בגרות ופסיכומטרי, לעומת 26% בשנת 2000, וזאת בשל הקלה בתנאי הקבלה.

עוד עולה מהמחקר כי היעדר לימודי הליבה משפיע על הסטודנט החרדי, שציוניו הממוצעים בחלק האנגלית בפסיכומטרי נמוכים ב־20 נקודות מהממוצע בקרב יהודים שאינם חרדים. ראש צוות מדיניות הבריאות במרכז טאוב, דב צ’רניחובסקי, יחד עם החוקרים חיים בלייך ואיתן רגב, משקפים במחקרם את הפער הבלתי נתפס במדינת הרווחה שפשטה את הרגל, וכן את הפער בין ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות לבין זו הציבורית. בין השנים 2014־1995 עמד שיעור הגידול של ההוצאה הפרטית על שירותי בריאות על 2.6% בממוצע לשנה, מדי שנה. הגידול בהוצאה הציבורית באותה תקופה על בריאות עמד על כמחצית מכך - 1.3% בממוצע מדי שנה.