"יוצרים מציאות אחרת": בביה"ס הדו לשוני בירושלים מתעקשים שהם לא בועה

יום הלימודים נפתח בבית הספר "יד ביד" על שם מקס ריין. הילדים רצים, משחקים במרחבים הגדולים בבית הספר. זה נראה כמו עוד בית ספר רגיל עד שמתחילים להבחין שעל הקירות תלויות הודעות בשתי שפות - עברית וערבית וכי מסדרונות בית הספר עטופים בקישוטים מכל הסוגים לכבוד חג המולד, חנוכה והולדת הנביא מוחמד. ניתן לראות חנוכיות, עצי אשוח קטנים ועוד קישוטים רבים וצבעוניים מכל הסוגים ומכל המגזרים - ברוכים הבאים לבית הספר הידוע יותר בשם "בית הספר הדו לשוני" בירושלים, זה שהוצת לפני שנתיים.

מאז ההצתה, בה ניסו לעצור את בית הספר ואת העומדים מאחוריו, הרבה עבר על המקום המוקף שכונות יהודיות וערביות ונושק לאצטדיון "טדי" ממש בליבה של הבירה. האגף שהוצת נצבע מחדש ונדמה שהצבע הלבן הצליח לכסות על הכתם השחור שהאחים שלמה ונחמן טוויטו, פעילי להב"ה השאירו במקום.

שולי דיכטר, מנכ"ל עמתת "יד ביד", מספר היום כי בית הספר הצליח להתאושש מהמקרה על אף הקשיים. "ההצתה לא עשתה לנו טוב, היא הזיקה מאוד למרות שזו הייתה שעת מבחן לתמיכות הקהילתיות שלנו ועמדנו בה, הן הביעו תמיכה באופן גורף בהרבה דרכים שונות. ככל שיענו אותנו כן נרבה ונפרוץ", הוא מדגיש. "יהיו עוד הרבה בתי ספר כאלה כי אנחנו רואים שזו תשובה טובה למצב החיים שלנו כאן ויותר ויותר אנשים רואים את זה - יש לנו פניות מעשרות מקומות שרוצים שנקים אצלם בתי ספר".

נאדיה כנאנה, המנהלת את בית הספר יחד עם אריק ספורטה שאחראי על החטיבה והתיכון והיא על הגנים והיסודי, נמצאת 18 שנים בבית הספר, בהתחלה כאמא ובשבע השנים האחרונות כמנהלת. "בהתחלה הייתה קבוצת הורים ששמעו על הרעיון להקים בית ספר יהודי-ערבי. הרבה התלהבו מזה והתחלנו כבית ספר ניסויי במרכז העיר".

שלוש מורות, כיתה אחת, שלוש דתות

בית הספר התחיל עם שלוש שכבות - כיתות א', ב' וג' ובהמשך התווספו עוד ועוד שכבות גיל, כך שכיום יש כ-650 תלמידים בבית הספר. לעמותת "יד ביד" יש עוד ארבעה בתי ספר דו-לשוניים בכפר קרע, בגליל, בחיפה ובתל אביב-יפו וסך הכל לומדים בהם כ-1,578 תלמידים. בינתיים בבית הספר המשיכו לחבר ולגשר על הפערים והחליטו בניסיון להעביר בצורה הטובה ביותר את המשותף בין הנצרות, היהדות והאסלאם, ליצור תוכנית מיוחדת ללימוד מורשת תרבות הדת לשלוש הדתות ביחד. השנה התוכנית אושרה באופן רשמי ובמשך שעתיים שבועיות נפגשים התלמידים לשיעור בו מלמדות באותה הכיתה שלוש מורות– ערבייה, יהודייה ונוצרייה, כאשר כל מורה מלמדת בנפרד את התלמידים על דתם ופעם בחודש מתקיים מפגש משותף לכלל התלמידים.

לקראת השנה האזרחית המורות למורשת תרבות הדת נפגשו כדי לתכנן את המפגש. אלו 10 מורות, המלמדות כיתות ב' עד ט'. הן יושבות בחדר המורים, על כוס קפה, עוגיות ותמרים, כדי לדון בשתי שפות במערך אותו הן יעבירו לתלמידים. "הרגשת הביחד, השייכות, מוטיב האור", אומרת אחת המורות תוך סיעור מוחות בנושא ואחרת מוסיפה: "באסלאם האור יוצא מהחושך וביהדות האור מגרש את החושך".

תחת ניצוחה של ארמית לוטם, מדריכה פדגוגית, הן מנסות למצוא ערך משותף לכל שלושת החגים. "הכל לקחתם מאיתנו, זה אותו המקור", צוחקת מורה נוספת כשכבר לא באמת משנה לאיזה מגזר היא משתייכת. אולפאת סלמן, נלי איברהים וחגית תורג'מן מלמדות במסגרת התוכנית, כל אחת את דתה. אולפאת מספרת כי לפני שלוש שנים התוכנית החלה כפיילוט לכיתות ב' ולאור ההצלחה נוספו עוד ועוד שכבות גיל.

השיעור תורם יותר משיעורי דת אחרים?

חגית: "הערך המוסף זה שאנחנו רואים קודם את הדברים המשותפים לדתות, מה משותף ומה מאחד ואז משם רואים את השוני. יש את החיבור של ערכים שמאחדים, חלקים מסיפור הבריאה שהם דומים, ערכים בתוך החגים, בין אדם לחברו ובין אדם לאלוהים ואת הדברים השונים והמיוחדים שמייחדים כל דת בנפרד".

נלי: "זה משהו מיוחד, אין את זה בבית ספר אחר, רק אצלנו. גם אנחנו בתור מורות למדנו דברים חדשים על הדתות".

אולפאת: "לא היה לנו את הידע לפני, זה נתן לנו לחשוב מחוץ לקופסא. אני למשל שמעתי על היהודים בחג פסח שיצאו לחירות. דיברו על זה בכיתה שלהיות עבד ואז לצאת לחופש זה לא משהו פשוט. אף פעם לא חשבתי כמה קשה לאנשים שהתרגלו להיות עבדים פתאום להיות חופשיים".

איך אתן מסתדרות כשלוש מורות בכיתה אחת? אין ויכוחים?
אולפאת: "זו דינמיקה שאנחנו רגילות אליה, מכבדות אחת את השנייה, מכבדות את הדת של האחר. גם אם אני לא מסכימה עם הדברים אני מכבדת כי זו הדת שלה, אני לא נכנסת לדת שלה. אין לנו ריב על מה שהדת שלה אומרת או מה שהדת שלי אומרת. לפי דעתי בסופו של דבר זה כמו משפך, את תראי שהכל נכון ורלוונטי לשלושתנו".

נלי: "זה הרעיון של לכבד, יש מישהו שונה ממני אבל אני חייבת לכבד אותו. זה מה שאנחנו רוצים שהילדים יבינו".

התלמידים לא מתבלבלים מכך?
אולפאת: "כשאני מלמדת בכיתה ד' על השליחים אז אני מלמדת על משה, מוחמד וישו והילדים שואלים אותי המון על היהדות והנצרות. זה מאוד חשוב שישמעו את זה לא ממני כי אולי אני אגיד את זה מנקודת המבט שלי, של איך הדת שלי אומרת את זה, אבל אם הם ישמעו את זה ממורות אחרות שזוהי דתן, הם יבינו את זה אחרת".

חגית: "השיעור מחבר להם את הדברים. זה לא דת ודת ודת אלא יש איזה מדבר אחד גדול של שבטים שכולנו באנו משם. אני חושבת שעם כל השוני והמיוחדות של כל דת זה גם מחבר אותנו. זה עושה להם בסיס טוב לגלות על הייחוד וזה גם נכון שהמורות לומדות המון אחת מהשנייה. למשל סיפור עקידת יצחק שאני בילדותי גדלתי עליו והיום יש בתי ספר שבוחרים לא ללמד אותו או לא ללמד אותו בגיל צעיר. זה היה לי ממש משבר באמון - אבא לוקח את הילד שלו כי אלוהים אמר לו ודווקא דרך האסלאם, בסיפור עקידת ישמעאל, יכולתי לקבל את זה יותר. שם היה ברור שזה ניסיון, מבחן, כי אצלנו לא דובר על המילה מבחן. בכיתה אמרו לתלמידים שהילד הבין, הוא היה חכם מהאבא, ילד מיוחד עם חוכמה ותבונה".

אולפאת: "הילד מכבד את האבא שלו. השיח בין הבן לאבא הוא חשוב, חשוב ללמד שהאבא מתייעץ עם הבן".

חגית: "אצלנו אין שיח. באסלאם בבריאת העולם לא סופר על הסדר - היה חושך ונוצר עולם. הילדים המוסלמים למדו דרך היהדות שרגע קודם הכל היה כמו עוגה עם כל המרכיבים. היה מבולבל והוא עשה סדר, ביום הראשון ברא ככה וביום השני ככה. זה לא בום טראח קסם אלא שלב אחרי שלב אחרי שלב. אני חושבת שדת מפרה דת. דת אחת פותחת מקומות אפלים שהיו בדת אחרת ומאירה אותן בנקודות אחרות. אפשר רק לצמוח וללמוד מזה. למנוע מלחמות".

איך הגעתן ללמד בבית הספר?

חגית: "אני בכלל הייתי מורה לתיאטרון וכשהבן שלי עלה לכיתה א' חיפשתי לו בית ספר ולא מצאתי. לא מצאו חן בעיני כל בתי הספר הציבוריים ורשמתי אותו לבית ספר אנתרופוסופי ובדיוק הוצעה המשרה פה. היה לי קשה ללמד בבית ספר רגיל, שמרני, אני אחרת, צריכה משהו אחר, משהו קוסמופוליטי עם ערכים. כשהוצעה המשרה קפצתי על זה ולא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם. זה תפור עליי, אני ירושלמית שהתחתנה עם נוצרי".

אולפאת: "הגעתי דרך חברה שלי שעבדה בבית הספר ואמרה לי שמחפשים מורה. אני פה כבר 16 שנים. בהתחלה לחברה היה קשה להבין מה אני עושה בבית ספר כזה. אמרתי שאני מלמדת דת אסלאם, ערבית ומתמטיקה. אמרו לי 'איך את מלמדת ילדים יהודים על אסלאם' ואמרתי שאני בוחרת מה לתת להם, מה ללמד אותם. אני הדוגמא של התרבות הערבית בשבילם ואני מנסה להראות להם את הטוב בתרבות הערבית ובתרבות האסלאם. ככה המשכתי ושלושת ילדיי למדו פה. זה נחשב לבית הספר הכי טוב באזור".

נלי: "הייתי מורה לאנגלית בבית ספר אחר והחלטתי לעזוב אותו ואמרתי שאני לא רוצה להיות מורה יותר אף פעם. אז פגשתי את נאדיה שאמרה לי שמחפשים פה מורה לנצרות ועכשיו אני חמש שנים פה. למדתי הרבה דברים גם על הדת שלי כי כל נושא אני נכנסת לאינטרנט. הילדים שלי למדו פה לפני 10 שנים כי אנחנו מאמינים ברעיון של השלום ודו קיום".

ארמית לוטם שמלווה את התוכנית מיום הקמתה, מדגישה כי לא מדובר בלימודי דת אלא בלימודי מורשת הדת. "זה בית ספר חילוני וצריך להדגיש את העניין שהדתות קשורות לתרבות ממנה אנחנו באים גם אם אנחנו לא דתיים או לא מאמינים", היא מסבירה."הילדים קיבלו את השיעור בשמחה. יש משהו שמושתת על עניין הסקרנות, זה שאני לא מדברת בשם מישהי אחרת אלא שכל אחת תספר איך זה אצלה - ביהדות, באסלאם ובנצרות. אני לא מטילה עליה את מה שאני חושבת, זה גם עקרונות העבודה של שוויון - אל תגידי לי מי אני, אני אגיד לך מי אני".

יש תכנון להרחיב את התוכנית גם לתלמידי התיכון?
"להרחיב את זה? צריך עוד להעמיק את החשיבה לפני כי בתיכון זה סיפור שונה, המערכת מורכבת אחרת. זה מאוד מתחבר לשאלות של זהות, יש לנו עוד מלא עבודה לעשות לפני".

זו לא בועה

"ההתמודדות בבית הספר מאוד מורכבת", אומרת לוטם, "הילדים באים לבית הספר והם אוהבים או לא אוהבים ילדים אחרים לא כי הם יהודים או נוצרים. יש פה אנשים שעושים מעשה יומיומי של יצירת מציאות אחרת, מראים מה כן אפשר לעשות, זו לא בועה. יש פה מעשה חינוכי-חברתי שיש בו את כל המורכבות והוא מתמודד עם ההשפעות של מה שיש בחברה שאנחנו חיים בתוכה. כשקורים דברים בחוץ אין פה חומה שזה נעצר ויש דברים שהם קשים. אבל אנשים ממשיכים לבוא לפה בבוקר ולשבת בחדר המורים יחד ולהיכנס יחד לכיתות ולהתייחס לילדים בכיתה בלי שום קשר לזה שהם מוסלמים, נוצרים או יהודים ומורות לא צריכות לפחד לבוא עם חיג'אב או לדבר בערבית".

כנאנה המנהלת, מסבירה כי בית הספר הוא מעין חממה. "זו מסגרת שאנחנו מגדירים אותה כסוג של חממה בה אתה זורע זרעים. בהמשך אתה לוקח את הזרעים לשדה הרחב יותר בתקווה שבאמת תצליח להרחיב את העשייה והמעגל מעבר למסגרת בית ספר".

"בועה אומרים כשמנותקים מהמציאות", מדגישה כנאנה, "נכון שהתנאים הם מלאכותיים מבחינת החברה ובחוץ אנחנו חיים בחברה לא שוויונית, אבל מבחינת השיח אנחנו מחוברים למציאות, עוסקים בסוגיות הקשורות לקונפליקט הפלסטיני-ישראלי. סוגיות של שוויון מגדרי, רב-תרבותיות. אנחנו מכינים אותם. אנחנו לא יכולים רק להישאר במקום שנוח לנו ולפעמים נכנסים למקומות שלאו דווקא נוח לנו. יש להם את הכלים לצאת לעולם ולהגיד את מה שיש להם להגיד".

מה המטרה של התוכנית מבחינתך?
"לראות את המשותף, לחדד את השוני. הלוואי שמשרד החינוך היה אומר לי שנכין לו את מה שאנחנו עושים. הרעיון כולו שאתה לא יודע על האחר, אתה מפחד ממנו, בונה חומות ומתרחק. ככל שאתה יודע יותר הפחד יורד. נושא של דת הוא סוגיה מאוד מורכבת, תפיסות עולם שונות וכל מורה מביאה את המקום שלה. הנשים עוברות תהליך ומתעצמות, מביאות את הקול שלהן חזק, שבעבר לאו דווקא נשמע בצורה ברורה כי עדיין מעמד האישה הוא לא בשמיים וזה גם סוג של מקום בו הן מתחזקות. הן עושות עבודה מאוד אמיצה".