גבר כסוף השיער עלה לפני כשנתיים אל הבמה באולם הקולנוע הקטן שבעומק ברוקלין, ניו יורק, והקהל נעמד ומחא כפיים. "עברנו תקופה לא קלה כשהחלטנו לפרסם את התמונות של לינדי", האיש פתח. "הלחצים שהופעלו עלינו, מצד הממשל, ובעיקר מצד הציבור, היו קשים. קראו לנו בוגדים, ניסו לתייג אותנו כמי שמחלישים את אמריקה, לא ידענו איך נצא מזה".
בערב ההוא של ראשית הסתיו, הנוכחים הרחיקו עד לאולם ההוא רק כדי לשמוע אותו. בכל זאת מדובר בג'פרי פייגר, העורך הראשי של תוכנית התחקירים האמריקאית הוותיקה "60 דקות", שבא לספר על אחת השערוריות הקשות בתולדות הצבא האמריקאי, שנחשפה אצלו בתוכנית. אף שלאורך עשרות שנות קיומה התוכנית הזאת צברה גיליון הישגים בלתי נגמר, מבחינת פייגר, המקרה של לינדי אינגלנד בולט במיוחד.
אינגלנד היא חיילת אמריקאית שעמדה במרכז פרשת התעללות באסירים עיראקים בכלא אבו-גרייב שליד בגדד. הפרשה נחשפה בעקבות סדרת תמונות שפורסמו ב-2004 בתוכנית "60 דקות", ובהן נראו אסירים עיראקים עירומים, פעם עומדים כפותים ומכוסי עיניים, בפעם אחרת שוכבים בערימה זה על גבי זה, בפעם השלישית מוצבים בפוזות מיניות משפילות, למראה צחוקם של השומרים, אינגלנד בעיקר.
באחת התמונות נראתה אינגלנד מחייכת בסיפוק עם סיגריה תלויה לה מצד הפה, מחקה בידיה תנועת נשק ומכוונת אל הגברים העירומים שעומדים כפופים ומכוסי ראש לצדה. השמועות על התעללות קשה באסירים עיראקים מצד החיילים האמריקאים שהוצבו בכלא אבו־גרייב בעיראק כבר נפוצו לפני כן - לאורך שנת 2003 נשמעו סיפורים על מכות, השפלות, מעשי סדום, אפילו רצח אחד - אך התמונות איששו אותן. כצפוי, הן עוררו סערה בארצות הברית. "כשפרסמנו את התמונות ידענו שהן יעוררו מהומת אלוהים", פייגר הודה למעלה מעשור לאחר מכן, "אבל לא ידענו עד כמה".
ואכן, הוויכוח הציבורי בארצות הברית בעקבות הפרסום היה קשה. מהעבר השמאלי נשמעו טענות בדבר ההכרח להוקיע תפוחים רקובים משורות הצבא כדי לחזק אותו, ומהעבר האחר אישי ציבור ומובילי דעת קהל ניסו להמעיט בחשיבות האירוע או לטעון כי משפט ראווה פומבי דווקא יחליש את החיילים בשטח, שמתמודדים עם תנאים קיצוניים ודילמות מוסריות מדי יום. "מצטער, חברים, מצטער, זה לא כזה רציני כמו שמנסים לעשות מזה", אמר למשל ראש לימבו, שדרן הרדיו הפופולרי בקרב חוגי הימין בארצות הברית. "כולנו פוכרים אצבעות כאן. מתנהגים כאילו: 'בוא נמות וזהו, אוקיי?'. יודעים מה, בואו פשוט נוותר. פשוט ניקח את אנשינו (מעיראק - ע"ר) וניסוג. יודעים מה? בואו נהפוך למדינה ניטרלית".
אלא שכמו במקרה של החייל היורה מחברון אלאור אזריה, בית המשפט חשב אחרת. בספטמבר 2005 אינגלנד הורשעה בהתעללות באסירים בכלא אבו-גרייב ונשלחה לשלוש שנות מאסר בפועל.
הבריטים זעמו
קרב כזה על דמותו של הצבא התחולל גם בבריטניה סביב מה שזכה לכינוי "אירועי פרובינציית הלמנד" באפגניסטן. מי שעמד בלב הסערה כונה תחילה "חייל A", ומאוחר יותר נחשף שמו: סמל אלכס בלקמן. הפרשה התרחשה בספטמבר 2015 כאשר במהלך סיור שגרתי, כוח הנחתים המלכותי שבו הוצב בלקמן פגע במארב. מסוק אפאצ'י שחג מעל ספג אש, ובלקמן ואנשיו השיבו למקור הירי. הכוח מצא חייל טליבאן אחד פצוע. בלקמן הורה לאנשיו להעביר את הפצוע אל מחוץ לעינו הבוחנת של הרדאר הבריטי שפעל במקום, והם עשו זאת תוך שהם בועטים בו ומכים אותו. או אז הורה בלקמן לחובש להפסיק לטפל בפצוע, שלף אקדח 9 מ"מ, כיוון אל חזהו של הפצוע וירה בו למוות. מיד לאחר מכן הכריז: "תסלקו מפה את הפקעת האנושית הזאת, לא עשינו כלום שהם לא היו עושים לנו", וחתם: "הרגע הפרתי את אמנת ז'נווה".
ייתכן שהמקרה לא היה מתגלה לעולם לולא בלקמן לא שם לב כי בכל אותה העת מצלמת רחף תיעדה את כל המעשה. רק שנה לאחר מכן, באוקטובר 2012, הוא וחמשת חבריו ליחידה נעצרו והועלו למשפט, שנשמר תחילה בסוד. אלא שהסוד לא האריך ימים. בלקמן עצמו נשלח תחילה לעשר שנות מאסר. אלא שבשלב זה המקרה שלו כבר החל להתפרסם ברחבי המדינה, והציבור הבריטי זעם.
קבוצות תמיכה למען בלקמן הוקמו ברשתות החברתיות, ועצומות ענק לשחרורו או הקלה בעונשו החלו להתגבש. אפילו העיתון הפופולרי, "דיילי טלגרף", הביע בו תמיכה פומבית. לצד אנשי צבא וממשל שהביעו שאט נפש מן המעשה - "רצח הוא רצח", אמר למשל הגנרל בדימוס סר ג'ון ניקולס יוטון - היו מי שתמכו בבלקמן. כך למשל מפקדו הישיר של בלקמן אמר לתקשורת כי "זו הייתה טעות רגעית בשיקול הדעת (של בלקמן, ע"ר)... הוא לא אדם רע"; מפקד יחידת הקומנדו שבה שירת בלקמן התפטר במחאה על גזר הדין שקיבל, שמונה שנים לבסוף.
סחט את ההדק
"הפעם הראשונה שמקרים של שימוש אסור בנשק הציתו מחאה והגיעו לערכאות משפטיות הייתה מלחמת וייטנאם", אומר קובי חוברה, מורה ומרצה להיסטוריה של המלחמות. "זאת הייתה מלחמה ששילבה מדינה דמוקרטית וחיכוך יומיומי וארוך עם אוכלוסייה אזרחית". סיבה נוספת לכך, הוא אומר, היא שבניגוד למלחמות שאירעו עד אז, ובניכוי מקרים בודדים מאוד, תיעוד של אירועים כמעט לא היה בנמצא, ובפרט אירועים שאיימו להציב מול הציבור שאלות מוסריות קשות. "עד מלחמת וייטנאם שימוש אסור בנשק בזמן מלחמה לא הגיע כמעט אף פעם לחקירה של ממש", חוברה מוסיף. "בטח לא במלחמות העולם, שבהן הצבאות השונים הציבו חפים מפשע כמטרה, אם להפצצות אוויר ואם לפעולות ענישה, כמו שקרה בבלגיה במה שכונה אז 'המלחמה הגדולה', והיום מוכר בתור מלחמת העולם הראשונה".
וייטנאם, לעומת זאת, הייתה אחרת. המלחמה המצולמת הראשונה סיפקה כותרות בלי סוף, שבהן שתיים בולטות במיוחד, של אירועים קיצוניים בכל קנה מידה, שחורגים מעבר להפרת ערכי טוהר הנשק. "התמונה האיקונית שצילם איש איי־פי אדי אדמס בפברואר 1968, של גנרל המשטרה הווייטנאמית מוציא להורג איש וייטקונג, הסעירה את הרוחות ועוררה דיון עז במוסריות של המלחמה", אומר חוברה. מדובר באיש משטרה בדרום וייטנאם, נויין נגוק לואן שמו, שנתפס בעדשת המצלמה כשהוא יורה בראשו של איש הווייטקונג ואן לם, בזמן שהוא עומד כפות. לם עצמו נעצר לאחר שהודה בביצוע טבח אכזרי ב-34 אזרחים, אלא שלכלא הוא לא הספיק להגיע. לואן שלף אקדח, כיוון לראשו של לם, ובזמן שהאחרון נראה עוצם את עיניו בבעתה, לואן סחט את ההדק.
התמונה נפוצה מיד ועוררה סערה עולמית, בפרט בארצות הברית, שם התנועות האנטי-מלחמתיות היו דומיננטיות. "זה עורר דיון שתרם לסיום המעורבות האמריקאית בווייטנאם", חוברה אומר. אבל זה היה רק הקדימון. הסערה הגדולה באמת התעוררה חודש לאחר מכן, בעקבות מה שזכה לכינוי "טבח מי ליי". הפעם אלה היו חיילים אמריקאים שעמדו מאחורי ההוצאה להורג, ולא של חייל וייטקונג אחד, אלא של מאות אזרחים וייטנאמים לא חמושים.
"בגלל תמונות ועדויות מפלילות הטבח הוביל גם להעמדה לדין של קצין באשמת רצח", ממשיך חוברה. זה קרה באמצע חודש מרס 1968, במחוז קואנג נגאי, שנחשב מעוז של לוחמי וייטקונג. המידע המודיעיני סיפר כי תושבי הכפר המקומי סון מי מחביאים בבתיהם לוחמי וייטקונג, וההוראה הייתה לחשוף אותם בכל מחיר. אלא שכשהכוחות האמריקאים הגיעו למקום, הם לא מצאו אפילו לוחם אחד.
"אתם יודעים מה לעשות", הורה סגן ויליאם קלי לחייליו במקום, ואלה הבינו את הרמז והחלו להוציא תושבים מבתיהם ולירות בהם באופן שיטתי. סגן קלי מצדו השליך רימון רסס לתעלה שבה עבדו איכרים מקומיים. לצערם של קלי ואנשיו, אל הכוח הצטרף באותו יום גם צלם צבאי, שצילם את ההרוגים שוכבים זה לצד רעהו. על פי הערכות, מדובר ב-175 עד 400 אזרחים. "שילוב של משטר דמוקרטי, נגישות לתקשורת חופשית יחסית וחיכוך יומיומי עם אוכלוסייה אזרחית הוא תופעה חדשה יחסית", אומר חוברה.
גם בתולדות ישראל המקרה של אזריה אינו הראשון שבו גורם במערכת הביטחון הפר את ערכי טוהר הנשק ותועד בעת מעשה. הפרשה הבולטת היא ככל הנראה פרשת קו 300 משנת 1984, ותמונתו האיקונית של הצלם אלכס ליבק, שבה נראים שני המחבלים, חוטפי קו 300, נתפסים בחיים, אף שדווח כי נהרגו בפעולת החילוץ.
פרופ' יגיל לוי, מומחה ליחסי צבא וחברה באוניברסיטה הפתוחה, מוצא קו שמקשר בין כל המקרים הללו ורבים אחרים לאורך ההיסטוריה. "מי שמרגיש שהצבא על כתפיו אלה קבוצות פריפריאליות, נמוכות מדרג", הוא מסביר. "הן מרגישות שהן אלה שמשלמות את המחיר כאשר יש אירועים כאלה. תוסיף לזה תופעות כמו אנטי־אסלאמיזם מאוד חזק וגם אינדיבידואליזציה של חיילים. פתאום יש להם שמות ופנים, וזה מעורר אצל הציבור רחמים".