בתוך המציאות הנפיצה שמעבר לקו הירוק יש מעט מאוד נושאים שאפשר לאגד סביבם קונצנזוס של פלסטינים, מתנחלים, קיבוצניקים ועירוניים, חילוניים ודתיים. איכות הסביבה אמור להיות אחד מהם: המים, האוויר, הקרקע, פינוי האשפה והוואדיות הרי שייכים לכל, ומהזיהום כולם סובלים. הביוב שזורם בנחל לא מבדיל בין יישוב יהודי ליישוב פלסטיני, גם לא העשן שנפלט מארובות המפעל.
אז איך אפשר להסביר את העובדה שבכנס מיוחד שמתקיים היום (חמישי) באוניברסיטת תל אביב, ושיעסוק במפגעי איכות סביבה בשטחים, לא יהיה אפילו נציג פלסטיני אחד? "ניסינו להביא לכאן נציג פלסטיני, אבל לא הייתה היענות לעניין הזה בכלל", טוען ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון ומיוזמי הכנס. "באופן טבעי זה נושא שחשוב גם לפלסטינים, אבל מאוד קשה עד בלתי אפשרי לגרום להם לשתף פעולה, ועוד באופן גלוי, עם גורמים ישראלים, בוודאי כאלו שהם בדיאלוג ישיר עם מתנחלים. זה חלק מהמורכבות של האזור הזה, אבל אני מטבעי עובד עם מי ומה שיש".
"בתקופה שבה יש הרבה בעיות ביטחוניות, הרבה יותר קשה לייצר שיתופי פעולה", מסביר נאדר אל חטיב, מהנדס מבית לחם ופעיל בארגון "אקופיס", המאגד ישראלים, ירדנים ופלסטינים פעילי איכות סביבה. "אנחנו יודעים שזה לא הנושא הראשון בחשיבות שלו, כי הרשות הפלסטינית וממשלת ישראל מתעסקות בעיקר בתיאום ביטחוני. אבל אם הן לא יתעשתו ויתחילו לעבוד גם בנושאי איכות הסביבה, יהיה מאוד קשה לטפל בהם אחר כך. יש לא מעט בעיות, אבל רק בנושא המים יש ממש עבודה משותפת".
והנה, בלי שבכלל התכוונו מצאנו כבר שתי הסכמות בין מתנחלים מגוש עציון לפלסטינים מבית לחם: המצב בשטח קשה, ושיתוף הפעולה קטן יחסית בהיקפו. "נושא טיהור השפכים, למשל, לא מטופל כמעט ביישובים הפלסטיניים", מבהיר פרופ' אלון טל, ראש החוג למדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב ופעיל איכות סביבה ותיק. לדבריו, רק 10% מהשפכים ברשות הפלסטינית מטוהרים. ברוב המקרים לא מדובר בשפכים תעשייתיים, אלא בביוב ביתי שזורם בוואדיות ומזהם אותם, בעיקר את מי התהום.
"אני יכול להגיד בצורה חד־משמעית שהסביבה היא אחד הסובלים העיקריים מהקונפליקט", הוא טוען. "צריך להתחיל לפעול מיד כדי לשנות את המצב. ברור שאי אפשר לחכות עד שהסכסוך ייפתר".
אף שפעילי איכות הסביבה לא מעוניינים לצבוע בגוון פוליטי את הפעילות שלהם והיו מעדיפים להתרחק מהמורכבות של השיח המדיני ולא לדון בנושאים שנויים במחלוקת; הפוליטיקה, בעיות הביטחון וחוסר האמון בין פלסטינים לישראלים מרחפים מעל לטיפול בכל בעיה, שבכל מקום אחר בארץ הייתה נחשבת בעיה מקומית. מעבר לקו אין בעיות מקומיות, הכל מושפע מהסכסוך.
"גם השמאל וגם הימין בישראל בורחים מהנושא הזה, כל אחד מטעמיו הוא", אומר רוזנטל, תושב כפר עציון. "השמאל חושש שכל טיפול כזה הוא סממן של ריבונות, ולימין יש שיקולים פוליטיים אחרים, אז הנושא פשוט לא מטופל. השר להגנת הסביבה זאב אלקין מגלה עניין, לפחות לפי שעה, ואותנו זה כמובן מעודד".
בעיה משותפת
עד כמה הבעיה אקוטית? רוזנטל מסביר :"צריך להבין שכמות אדירה של ביוב גולמי מוזרם מדי יום אל נחלי יו"ש, בהם נחל קדרון, נחל פרת, נחל אלכסנדר, נחל חברון ואחרים. מי הביוב מחלחלים למי התהום של ישראל ומזהמים את מקורות המים של כולנו, ומדובר באקוויפר ההר, שמהווה מקור מים חשוב מאוד. בנוסף, כשני מיליון פלסטינים שמתגוררים ביו"ש מייצרים מדי יום כ־2,000 טון אשפה. פחות מחצי מהכמות מגיעה לאתרי פסולת. לכך יש להוסיף את העובדה שקבלנים רבים מעבירים זבל לשטחים ומטמינים אותו שם, כי כך הם פטורים מתשלום תמורת הטיפול בזבל, וכך יו"ש הופכת לפח הזבל של ישראל".
בארגון "ירוק עכשיו" מכירים היטב את הבעייתיות והמורכבות בטיפול בנושאים ירוקים מעבר לקו הירוק. מדובר בארגון הדומיננטי ביותר באזור, ואנשיו מנהלים שורה של מאבקים סביבתיים. עורך הדין של העמותה תומר ישראל הגיש לא מעט עתירות נגד אוזלת היד של המדינה בכל הקשור לטיפול בבעיות שמהן סובלים התושבים של יהודה ושומרון, ישראלים ופלסטינים כאחד: "העובדה שהחוק הישראלי לא חל ביהודה ושומרון היא בעיה מאוד קשה, גם עבור היישובים הישראלים. הרי גם 'חוק השקיות' לא חל שם, לפחות טכנית, וכל תקנה צריכה צו מיוחד של אלוף".
ויש בעיות אחרות, שבתוך תחומי הקו הירוק פשוט לא קיימות, למשל תחנות הדלק ברשות הפלסטינית. "גם אם חוקי המדינה לא חלים על יהודה ושומרון, על החברות הישראליות חלות תקנות ישראליות", מסביר עו"ד ישראל. "אבל מה עם כל תחנות הדלק הפלסטיניות? הן מהוות מפגע רציני לסביבה. יש סכנה של זיהום קרקע, וכמובן, חלחול למי תהום. או אז זו לא תהיה רק בעיה פלסטינית, אלא של כולם".
מה אתם עושים כדי לפתור את הבעיה הזאת, למשל?
"דרשנו להלבין את תחנות הדלק ברשות ולעשות הסדרה. בנוסף, הגשנו בג"ץ כדי שישראל תקים מכון טיהור שפכים לפלסטינים".
שאנחנו נבנה לפלסטינים?
"זה לא רק בשבילם, זה בעיקר בשבילנו. לא ברור לנו למה זה אינטרס ישראלי? הרי הביוב שלהם מזהם נחלים".
ויש גם דוגמאות הפוכות: עוולות לצד הפלסטיני שנגרמות בידי גורם ישראלי. "הדוגמה הכי בולטת לכך היא תחנת הכוח הפחמית של חדרה, שלא רק היישובים הישראלים שקרובים אליה סובלים ממנה, גם תושבי טול כרם", אומר אל חטיב. "החלקיקים לא מבחינים בין ישראלים לפלסטינים. בכלל, זיהום האוויר בערים פלסטיניות נגרם רק בגלל תעשייה ישראלית. הרי זו לא תעשייה פלסטינית, לנו יש מעט מאוד תעשייה, אם בכלל. המפעלים מרוויחים ואנחנו סובלים".
אתה מרגיש שעם הזמן ברשות הפלסטינית יש מודעות גבוהה יותר לנושאים סביבתיים?
"בשנים האחרונות בערים מסוימות המודעות בהחלט עולה, אבל זה ייקח, כמובן, עוד הרבה שנים עד שהתייחסות תהיה ממש רצינית. זה משתפר יחסית לאט, כי הציבור עדיין לא כל כך מכיר את הנושאים האלו".
דרושה רגולציה
שיתוף פעולה של ממש בין ישראלים לפלסטינים בנושאי איכות הסביבה מתרחש מפעם לפעם, כמו שיודעים לספר הפעילים. זאת למרות הסכסוך ולעתים מתחת לאף של השלטונות. כך נעשה במקרה של ואדי פוכין, אתר נוף חשוב הממוקם סמוך לצור הדסה. הוא כולל את עמק פוכין ואת הכפר הערבי הנושא את שם האתר. "מדי פעם, בשל תקלות במכון הטיהור הסמוך, שפכים מוזרמים לנחל", מספר רוזנטל. "זה רע מאוד לנחל וגם לתושבי הכפר. אנחנו משתפים פעולה עם התושבים בהעלאת המודעות הציבורית לנושא".
כדי לשמר את הוואדי, מתנהל שיתוף פעולה נוסף – החשוב ביותר בין יהודים לפלסטינים מעבר לקו הירוק – עם בית ספר שדה כפר עציון. מדובר בסיורים ייחודיים בהרכבם, שבהם משתתפים למעלה מ־200 איש: דתיים וחילונים, מתנחלים וקיבוצניקים, ערבים ויהודים.
ויש עוד: עו"ד ישראל מספר על מאבק משותף ליהודים ולערבים נגד הקמת אתר "ראמון" להטמנת פסולת בשטח הכפר הפלסטיני דיר דבואן, הסמוך לרמאללה. התושבים, כמו גם ארגוני איכות סביבה ישראליים, שהבולט בהם הוא "ירוק עכשיו", התנגדו נחרצות לתוכנית שיזם המנהל האזרחי, מפני שאתר הטמנה כזה נחשב לשיטה הנחותה ביותר לסילוק פסולת, מאחר שהיא גורמת לזיהום הקרקע ולנזקים בלתי הפיכים. "התושבים לא רצו אתר כזה ליד הבית, ואנחנו מתנגדים להקמת אתר מסוג זה בכל מקום בארץ", אומר עו"ד ישראל. "המדיניות היא לא להקים אתרים חדשים כאלו. בעניין זה אנחנו משתפים פעולה בבג"ץ נגד המנהל".
אבל עם כל הכבוד לשני המאבקים הנקודתיים האלו, לבאי הכנס ברור שאין די בשיתוף פעולה אזרחי בין תושבים משני עברי המתרס. כדי לסגור את הפיגור בפעילות האכיפה של חוקי איכות סביבה יש צורך בשיתוף פעולה אמיתי בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית. אף שהסכמי אוסלו מחייבים סוג כזה של שיתוף פעולה, בשטח הדבר לא קורה.
"הדבר הכי חשוב הוא נושא הרגולציה", אומר עו"ד ישראל. "החוק הישראלי לא חל על יו"ש, ואנחנו ממש לא נדחפים לעניין הפוליטי. כשאני מדבר עם פקידי ממשל ישראליים על החלת חוקי איכות סביבה ישראליים על יו"ש, הם אומרים שזה לא אפשרי בעת הזאת, שזה ייצר מראית עין של סיפוח בפועל של השטח. כשאני מדבר עם אנשי הרשות הפלסטינית על הדברים האלו, אני מקבל תשובה שיש בעיה של מדיניות, ושצריכים לפתור אותה לפני שפותרים בעיות אחרות. אני חושב אחרת: לך תדע מתי המחלוקת המדינית תיפתר וכמה נזק ייגרם עד אז. אי אפשר לחכות".
אז מה הפתרון?
"זה לא משנה בכלל אם אתה בעד סיפוח או בעד מדינה פלסטינית עצמאית: אם ישראל תלך להסדר עם הפלסטינים, אז מבחינת החוק הבינלאומי אי אפשר יהיה לתת את השטח במצבו המזוהם הנוכחי. ואם נספח, אז לפי כל קריטריון זו האחריות של ממשלת ישראל. לכן צריך ללכת בכל הכוח, ויש אמצעים משפטיים לכך, כדי לגרום לכך שהחוקים שחלים על המערכות בישראל יהיו נכונים גם עבורם".
"יש כרגע קיפאון, ושום דבר לא זז בעניין", אומר פרופ' טל. "זה לא קשור לפוליטיקה. צריך למצוא פתרונות, כי מדובר בבעיה לא פשוטה. צריך, למשל, לקבל החלטה על ייעור של חלק מהשטח, כי אין מספיק יערות באזור. נראה לך שיש פלסטיני שיתנגד לכך? למה צריך לחכות עד להסדר מדיני, שאנחנו בכלל לא עוסקים בו, כדי לייער את השטח? העמדה שלי היא שכל עוד ישראל מחזיקה בשטח, היא אחראית למה שקורה בו והיא זו שצריכה לטפל במפגעים".
על דבר אחד אין חולק: הפגיעה בסביבה. "בגלל הוויכוח על עתיד השטח, הסביבה נפגעת באופן קשה, וכתוצאה מכך ניזוקים ישראלים ופלסטינים כאחד", אומר רוזנטל. "על רקע היעדרם של מנגנוני פעולה ואכיפה אפקטיביים, המשבר הסביבתי הולך וגובר". ועדיין, למרות הקביעה הנחרצת, הכנס יתקיים היום, כאמור, במעמד צד אחד. מתי יבשילו התנאים לשיתוף פעולה ישראלי פלסטיני גלוי, יעיל וממלכתי בעניין? זה נראה, לפחות לפי שעה, רחוק מתמיד.